קרע ראשון
בחירות, רבותיי, בחירות. בינואר־פברואר, או במארס – זה כבר לא משנה. הן כאן. וכמו שפריחת החצב מבשרת על בוא הגשם, כך מעידים האירועים הפוליטיים של השבוע על הצפוי בעוד כמה חודשים.
זו הסיבה שנתניהו מתבצר בחוק הלאום, למרות הסערה המתחוללת בזירה הציבורית ולמרות התגובות הקשות של הדרוזים בגיבוים של אלופים בדימוס, ובהם גם מפקדיו וחבריו של ראש הממשלה.
בחירות – זו הסיבה למודעת הענק שפירסם כחלון בעיתון הבית של ראש הממשלה, שבה ציין אחד לאחד על פני עמוד שלם בשער החינמון את הישגיו של משרד האוצר. וזו הסיבה לזעמם של השרים האחרים על כך שכחלון, לדבריהם, לקח קרדיט גם על ההישגים שלהם. הקונספט הזה, אמר השבוע אחד השרים, ששר אוצר ייקח קרדיט על המשרדים שהוא מתקצב, זה כמו שכספומט ייקח קרדיט על הצלחה של עסק.
וזו גם הסיבה שאחרי יותר משנתיים של שותפות ותיאום בין ראש הממשלה לשר הביטחון, של הרמוניה בכל נושא, פוליטי וצבאי – הסתמן השבוע הקרע הראשון. בעוד עזה ממשיכה לבעור, התברר לנו בסוף השבוע שעבר שיש ויכוח בין נתניהו לליברמן על האופן שבו צריכה ישראל לנהוג בטרור העפיפונים. המחלוקת פורסמה על ידי רינה מצליח ב"אולפן שישי" בעקבות דברים שאמר ליברמן בביקור בעוטף עזה, שמהם עלה שהוא הנחה את הצבא לפעול חזק יותר בעזה, אבל המהלך נמנע בגלל התנגדות נתניהו. הוא טען שיש מחלוקת בינו לבין ראש הממשלה גם בהתנהלות מול עזה ברמה האזרחית.
נתניהו הכחיש תחילה את הידיעה בטענה שהיא נועדה לזרוע פירוד בינו לבין שר הביטחון, וכי שניהם קיבלו החלטות במשותף בהתייעצות עם הרמטכ"ל והצמרת הביטחונית. מאוחר יותר, עם סיום המהדורה וכנראה בעקבות בדיקה של הדברים, החריפה התגובה. גורמים בסביבת ראש הממשלה אמרו שליברמן מדבר גבוהה אבל עושה הפוך, ודוגמה לכך היא העובדה ש־12 שעות אחרי שהכריז כי לא יפתח את מעבר כרם שלום, הוא פתח אותו לאספקת גז על דעת עצמו ובכך מנע לחץ אפקטיבי על חמאס. במילים אחרות: נתניהו סימן לליברמן שלא יתעסק איתו.
משיחות שקיימתי השבוע עם גורמים שונים, עולה כי שר הביטחון מעולם לא חלק בקבינט, בשום דיון על עזה, על עמדתו של ראש הממשלה או על סיכומי הישיבות שהיו. לא זכור לי רגע אחד בקבינט, אמר אחד המשתתפים, שליברמן ביקש משהו ולא נענה. חוץ מהדרישה של בנט, לפני כחודש, לירות במשגרי העפיפונים, שלא התקבלה, לא עלתה שום הצעה של אף שר, גם לא של שר הביטחון.
חבריו של ליברמן בממשלה סבורים שהמחלוקת בינו לבין נתניהו בוימה על ידו בגלל מצוקת מנדטים והפער הגדול בין הרטוריקה הלוחמנית שלו לבין הביצועים בשטח: בפועל, כבר 130 יום נשרפים השדות בעוטף עזה, וכלום לא נעשה. המאמרים והפרשנויות על אובדן כושר ההרתעה של צה"ל, בעיקר כשמדובר בנערים שמשגרים עפיפונים ושורפים שדות, לא עשו חסד עם שר הביטחון. בעוד נתניהו, בתחכום רב, הציג עצמו כמי שמוביל את המערכה בצפון, ליברמן נותר להתבוסס בבוץ של עזה.
שלא נתבלבל: אי־אפשר לנצח ציבורית במאבק מול הטרור, בוודאי לא בעזה, בוודאי לא כשיש שיקולים שגוזרים על צה"ל ריסון בהפעלת הכוח. מחאת העפיפונים והביקורת הגוברת הפתיעו את הממשלה, וליברמן נותר לבד בחזית. הרשתות קרעו אותו לגזרים, ומן הסתם גלשו גם למחנה מצביעיו. וכל זה קורה כשמנגד מכים בסוריה ללא תגובה, פוטין מזמין את נתניהו לבמת הכבוד במצעד במוסקבה ולחצי גמר המונדיאל, וטראמפ מסכם את פגישתו עם פוטין בהערה על כך שהמנהיג הרוסי מעריץ את נתניהו ודואג לביטחון ישראל. שם, בגזרת פוטין־טראמפ, ליברמן לא נתפס כשותף, ולמרות שליטתו ברוסית והרקע שלו, מי שנלקח לפגישות עם פוטין הוא אלקין, לא ליברמן.
ליברמן מבין שלהיות שר ביטחון זה אולי הגשמת חלום, אבל נתניהו מכייס אותו במנדטים ומשאיר אותו עם הבעיות של עזה. מלכודת הדבש של נתניהו עובדת היטב. ויש מי שסבורים שההדלפה ל"אולפן שישי", המיוחסת לליברמן, הייתה ניסיון שלו להעביר את האחריות למגרש של נתניהו. אני רציתי לתקוף – זה הוא שלא רצה.
ליברמן סירב השבוע להגיב על המחלוקות בינו לבין ראש הממשלה, אבל הוויכוח כבר מזמן חצה את גבולות המחלוקת האישית. השאלה האמיתית היא האם יכולת ההרתעה של ישראל אכן נשחקת כתוצאה מהקו המתון שלה, ומה נכון יותר, להגיב בעוצמה כלפי טרור העפיפונים או שהקו המאופק שמובילים במערכת הביטחון הוא הנכון.
צומת עזה
נפגשתי השבוע עם האלוף (מיל') גיורא איילנד, מי שהיה ראש אגף המבצעים וראש אגף התכנון בצה"ל, ושעם שחרורו מהצבא ב־2003 כיהן כראש המועצה לביטחון לאומי בממשלתו של שרון.
איילנד נחשב לאחד האלופים הרציניים והאינטליגנטים שהיו לצה"ל, וגם עכשיו הוא נקרא מדי פעם לייעץ לראשי המדינה. מתוקף תפקידיו הוא מכיר היטב גם את נתניהו וגם את ליברמן, השתתף בישיבות קבינט רבות שהם נכחו בהן, ולעולם אינו נרתע מלומר את דעתו.
מה שקורה בחודשים האחרונים איננו שחיקה בהרתעה הישראלית, הוא אומר, אלא התעקשות ישראלית להיצמד לנרטיב שגוי במקום לפעול על פי האינטרס הביטחוני הישראלי. והדבר הנכון הוא לאיים בשימוש צבאי ביד אחת, אבל גם לתת לממשלה בעזה סיבה טובה להעדיף הסדרה על פני עימות.
מאז מלחמת העולם השנייה, אומר איילנד, אין יותר עימותים שהסתיימו כשצד אחד אילץ את הצד השני להיכנע ללא תנאי. כל פתרון מחייב שגם הצד השני יוכל להראות לעם שלו איזשהו הישג. ההתעקשות הפוליטית־הסברתית שלנו, שלפיה אסור שלחמאס יהיו הישגים, גם אם זה בתחום שאינו מפריע לנו, היא שגיאה שמובילה אותנו למצב ביטחוני לא יציב ועלולה להביאנו לצוק איתן 2.
שאלתי, מה צריכה להיות האסטרטגיה של צה"ל: להגיב בעוצמה לטרור העפיפונים או להבליג.
תשובתי קצת יותר מורכבת, אומר איילנד. לדעתי, לא נכון לנהל דיון על ממד אחד בלבד – עוצמת הפעולה הצבאית. ככל שמדובר על מדיניות ישראל מול עזה, נכון לבחון עוד דברים. קודם כל, להכיר במציאות. עזה הפכה כבר ב־2006 למדינה דה־פקטו – מדינה שמאופיינת בגבולות, בממשלה מרכזית ואפקטיבית, במדיניות חוץ עצמאית ובצבא משלה. העובדה שעזה היא "ישות מדינתית", הוא אומר, היא יתרון מבחינת ישראל. לעולם עדיף לנו להתנהל מול ישות כזו שיש לה אחריות, מאשר נגד ארגון טרור חמקמק שפועל נגדך משטח של מדינה אחרת ואינו נושא בשום אחריות. לישראל, אומר איילנד, יש רק אינטרס ביטחוני מול עזה, והמשמעות היא שחשוב לנו שיהיה שקט ממושך ויציב, ושניתן יהיה לבלום את ההתעצמות הצבאית שם. אין לנו מול עזה לא אינטרס טריטוריאלי, לא אינטרס כלכלי ולדעתי גם לא אינטרס פוליטי.
חשוב מאוד להדגיש, אומר איילנד, שכשמדברים על אינטרס, מדברים על משהו כל כך חשוב, שלמען השגתו אנחנו מוכנים גם לשלם מחיר. וכשאני אומר שאין לנו אינטרס פוליטי מול עזה, אני מתכוון לכך שאיני מוכן, למשל, לשלם מחיר כדי שאבו־מאזן יחזור לשם. אין לדעתי לישראל שום אינטרס שעזה והגדה יהיו ישות פוליטית אחת. זהו אינטרס פלסטיני, לא ישראלי.
שאלתי אותו, מה רוצה הממשלה בעזה.
היא רוצה הפסקת אש, אומר איילנד.
אז למה הם לא עוצרים את הירי ואת העפיפונים, שאלתי.
פשוט מאוד, הוא אומר. הם רוצים הפסקת אש אבל חוששים ממה שיבוא אחריה: כולם ישכחו מהם, ועזה תישאר עם אבטלה של 60 אחוז ומעלה, בלי תשתית חשמל ומים, ביוב שעולה על גדותיו ובתים הרוסים.
אז לאיזה הסדר הם כן יסכימו, שאלתי. הממשלה שם תסכים להסדרה שתכלול מצד אחד הפסקת אש מלאה וממושכת, אומר איילנד, ומצד שני פעילות אמיתית לשיקום הרצועה. אבל, הוא מדגיש, ממשלת חמאס מתעקשת, ובצדק, ששיקום הרצועה ייעשה בשיתוף איתה ולא מאחורי גבה. היא מתעקשת שהכספים של המדינות התורמות עבור שיקום עזה יגיעו אליה ולא לאבו־מאזן.
אז מה אתה בעצם אומר, שאלתי. מה ישראל אמורה לעשות.
אני אומר שניתן להגיע להסדרה אם ישראל תסכים להכיר במציאות שקיימת ממילא, שלפיה חמאס שולט בפועל בעזה. ואם באמת האינטרס שלנו הוא רק ביטחוני, אומר איילנד, אז מדוע לא?
סוף למצור
אם המדינות שמוכנות להשקיע כסף בשיקום הרצועה, אומר איילנד, יכינו תוכנית, שלפיה בנייה של תחנות כוח, מתקן התפלה ועוד תשתיות תיעשה עם ליווי צמוד ובקרה על הכסף – כולם ירוויחו, גם אנחנו. ההתעקשות שלנו להשתמש מול עזה רק במקלות ולהימנע מגזרים, היא טעות. ישנם גורמים ישראליים שאומרים כי ישראל מוכנה לסייע הומניטרית לעזה, ומציינים כי בכל יום נכנסות לעזה מאות משאיות עם אספקה. זוהי זריית חול בעיניים: אם אין בעזה כוח קנייה, מה שווה הפעולה הזו? לא מספיק לתת אוכל מיום ליום, הוא אומר, חייבים לשקם תשתיות ולבנות מקורות תעסוקה, ואת זה לא ניתן לעשות שלא בשיתוף פעולה עם הממשלה בעזה.
איילנד אומר שהטיעונים שלו נכונים כבר ארבע שנים, ובוודאי עכשיו, כשיש לנו אתגרים חמורים יותר בצפון. אם איננו רוצים להיקלע למצב של לחימה בשתי חזיתות, הוא אומר, חייבים להגיע לשקט בדרום. המחיר שעלינו לשלם – הכרה דה־פקטו במציאות שחמאס שולט בעזה – הוא קטן.
הוא חושב שהמדיניות הנוכחית שלנו איננה עקבית. בכל פעם שארגון סורר בעזה, ג'יהאד איסלאמי או מישהו אחר, יורה לעבר ישראל, דוברים שלנו ממהרים להכריז שאנחנו רואים בחמאס אחראי להבטחת שקט.
אז מה בעצם קורה כאן, הוא שואל. אנחנו מוכנים להכיר בכך שחמאס נושא באחריות ביטחונית לעזה, אבל לא באחריות אזרחית? לצוק איתן הגענו כי אבו־מאזן הפסיק להעביר כספים לעזה. הממשלה בעזה הייתה במצוקה, ומרוב מצוקה פתחה בירי רקטות על ישראל. הפעולה שלנו אז שירתה את אבו־מאזן ולא אותנו. אני חושש שאנחנו הולכים ומתקרבים לזה גם עכשיו.
שאלתי אותו, אם זה היה בידיו, מה היה עושה. נמל, הוא אומר. זה יישמע אולי אבסורד, אבל יש מפגש אינטרסים ברור בינינו לבין חמאס בכל הקשור להקמת נמל בעזה. נמל שממנו ואליו יגיעו סחורות ללא יד או פיקוח ישראליים, הוא אינטרס ישראלי מובהק, שכן בכך מסתיימת הטענה על המצור הישראלי, על האחריות שלנו לעזה. גם חמאס מעוניין בכך, משום שמבחינתו הוא "שבר את המצור הישראלי". ומה אכפת לנו שזה מה שתטען ממשלת חמאס? עדיף לנו שהם יהיו מבסוטים מאשר מתוסכלים. התסכול מביא לפעולה נגדנו.
מי שחושש מהמשמעות הביטחונית של נמל בעזה, אומר איילנד, לא מבין כי מה שקובע את רמת הביטחון אינו השאלה אם יש נמל או אין, אלא דבר אחר: המשטר הימי. ובלי לפרט, אני אומר בביטחון כי ניתן ליצור משטר ימי כזה ששום סכנה ביטחונית לא תהיה בצידו.
בינתיים אין קונים להצעותיו של איילנד, למרות שאין ספק שמספיק פוליטיקאים ואנשי צבא שמעו אותן מפיו, ובשיחות סגורות אפילו מסכימים להן. הבעיה היא שלמרות מה שאיילנד רוצה להאמין, האינטרס העליון בהנהגה הישראלית הוא לא ביטחוני, אלא פוליטי.
איך יסבירו אנשים כמו בנט או ליברמן לקהל היעד שלהם שעזה היא בעצם מדינה, שיש למדינה הזאת ממשלה, שהיא חמאס, ושעם הממשלה הזאת צריך יהיה בסופו של דבר לנהל משא ומתן.
ושגם עכשיו, כן אפילו עכשיו, זה בעצם מה שאנחנו עושים.
מחוץ למחנה
זה היה שבוע לא קל ליו"ר המחנה הציוני, השוהה בימים אלה בטיול שורשים במרוקו. ניתן לשער ששעות רבות מהחופשה המשפחתית הוא העביר בשיחות עם יועציו וחברי מפלגתו, כשהוא נדרש לסוגיות שעל הפרק, כמו התפטרותו של ח"כ זוהיר בהלול מהכנסת על רקע חוק הלאום והחשיפה בערוץ עשר, שלפיה ח"כ איתן ברושי, זה שרק לפני כשבועיים נגע בישבנה של ח"כ איילת נחמיאס־ורבין, מואשם עכשיו על ידי אישה אנונימית כי לפני 15 שנים ביצע בה מעשים מגונים במעלית.
אבל אם מישהו חושב שאבי גבאי מתחרט על הדברים הקשים שכתב על חבר מפלגתו – שאין מקום במחנה הציוני לעברייני מין – הוא טועה. גבאי לא מצטער על כלום – לא על כך שלא הביע צער על עזיבתו של בהלול, ולא על הדברים שאמר על ברושי.
אני לא מצטער על העזיבה של בהלול, הוא אומר בשיחת טלפון ממרוקו. הוא לא עשה שום דבר מיוחד בכנסת ולא הביא את הערבים למפלגת העבודה. למה שאצטער שהוא עוזב? כשבהלול קישר את פרישתו לחוק הלאום, אומר גבאי, הוא אפילו הפריע למאבק שלנו, כי זה שירת רק את הימין. לא הצטערתי שהלך. אני לא צבוע. מותר לפוליטיקאי לומר את האמת.
גבאי היה רוצה שכמו בהלול, גם ברושי יפרוש, אבל הוא מתקשה להאמין שזה יקרה. הוא לא מאלה שקמים והולכים, הוא אומר. הוא מספר שאחרי המקרה שהיה עם נחמיאס־ורבין, שהוא היה עד לו וראה במו עיניו – "וזה לא היה ליטוף, זו הייתה צ'פחה" – הוא ישב עם ברושי לשיחה. היה עליי לחץ גדול לפטר אותו, אומר גבאי. אבל אני הלכתי עם איילת, שקיבלה את התנצלותו. אמרתי לברושי, בפריימריז הבאים אין טעם שתתמודד, כי אני לא אתמוך בך. אבל אז בא הסיפור השני, וזה כבר היה משהו אחר, אומר גבאי. זה לא מישהי שהתלוננה אחרי 15 שנה. זה לא סיפור של מילה כנגד מילה. זו מישהי שהתלוננה בזמן אמת, ומנהל הסמינר נזף בו.
לכן, אומר גבאי, מבחינתי זה צירוף של שני אירועים שמעידים על נורמות מוסריות פגומות. ומכיוון שאף אחד לא גדול יותר מהמפלגה, ואם אדם בנקודת הזמן הזאת הוא בעיה מבחינת המפלגה – הוא צריך ללכת.
שאלתי אם זה נכון שאהוד ברק, שמקורב גם לברושי וגם לגבאי, מנסה לעשות ביניהם סולחה.
אני לא מכיר את זה, אומר גבאי. אף אחד לא דיבר איתי. גם אין פה מה לעשות סולחה. זו העמדה הנורמטיבית שלי.
וחוץ מזה, הוא אומר, כל זה קצף על פני המים. לא על זה ייקבעו הבחירות.
