שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דביר השבוע. "לא רציתי שיום יבוא והילדים יגידו לי 'לא היית איתנו'"
    המוסף לשבת • 02.08.2018
    "לא בא לי להיות חלק מהערבוביזציה שמגיעה עם תפקיד המפכ"ל"
    הסמפכ"ל זהר דביר ראה מקרוב עם מה מתמודד הבוס אלשיך, והחליט לפרוש מהמרוץ להחלפתו | "אני מאחל לעם ישראל שרוני ימשיך להוביל את הארגון הזה", הוא אומר, "אבל ברור לי שיש גם שיקולים אחרים שיכולים להשפיע. והמבין יבין" | מי ששרד פעולות נועזות כמפקד סיירת גולני והימ"מ, ותאונת דרכים קשה, מזהיר מפני סכנה אחרת: "הקלות שבה אפשר לשפוך את דמך כאיש משטרה היא מוגזמת. אם אתה איש ציבור, תחשוב מה יוצא לך מהפה"
    אתי אברמוב | צילום: אלעד גרשגורן

    לפני חודשיים וחצי ארז הסמפכ"ל, ניצב זהר דביר, ארבעה חברים טובים ויצא לטיול בנים, שכלל בעיקר שיוט נטול גופיות על יאכטה באיים הקיקלאדיים ביוון. מהבוס שלו, המפכ"ל רוני אלשיך, נפרד בהודעה שהוא שוקל את המשך דרכו במשטרה. "בישלתי את זה כמה חודשים בתוכי", מספר דביר שאתמול נודע כי הוא לא ממשיך למרוץ למפכ"לות. "באתי לרוני, סיפרתי לו שאני מתלבט ולוקח את ההפלגה הזו לחשוב על הדברים, ופירטתי לו את הנימוקים. באותה נשימה אמרתי לו שאני מאחל לעם ישראל ולמשטרה שיאריכו לו את הכהונה. כשחזרתי מהטיול בישרתי לו שאני פורש".

     

    ואיך הוא הגיב?

     

    "הוא הצטער, אבל אמר שהוא מבין את השיקולים. היו לי הרבה התחבטויות. משטרה זה ארגון משפיע, מאוד מורכב, שומר הסף האמיתי של המדינה, ויש חשיבות להיות חלק ממנו וכמובן להוביל אותו. עם זאת, את החודשים האחרונים ביליתי בהרבה התבוננות פנימית וגם חיצונית. ראיתי את הפער בין להיות בתפקיד הבכיר ביותר בארגון לבין כל הבריכה הזו מסביב, והבנתי שאין לי חשק לקפוץ לתוכה. הבנתי שהעיסוק הנוסף במרחב הפוליטי, שהופך בדרג המפכ"ל להיות מאוד משמעותי, ממש לא עושה לי את זה ולא בא לי להיות חלק מהעולם הזה.

     

    "תמיד השתדלתי להתרחק מעיתונאים ופוליטיקאים, אף פעם לא נעזרתי בהם, לא הייתי חייב להם והם לא לי - ושמרתי על זה בקנאות. פה ברור שחלק מלהיות מפכ"ל כרוך בדבר הזה, מה שיצר אצלי תחושה שמיציתי. עכשיו אני רוצה לפתוח אופקים חדשים, כיוונים חדשים. כדי להפריד את ההחלטה שלי מכל ספקולציה אפשרית לגבי למה לא נשארתי - אם היה לי סיכוי גבוה או נמוך, אם אני מאוכזב או לא שמאריכים לאלשיך, אם אני חושב שאני מתמודד ראוי - החלטתי לא להיכנס למרוץ הזה".

     

    כמפקד סיירת גולני (מימין) בפעילות בלבנון. "גולני זה בדם"
    כמפקד סיירת גולני (מימין) בפעילות בלבנון. "גולני זה בדם"

     

     

    לא כך נראו פני הדברים לפני שנתיים וחצי, כאשר נכנס לתפקידו המפכ"ל אלשיך. באותם ימים התמודד השוטר מספר אחת עם רשימת ניצבים כמו ניסים מור, ניסו שחם וחגי דותן שנאלצו ללכת הביתה בעקבות תלונות על הטרדות מיניות ברמות כאלו ואחרות. לגבי ניצב נוסף, רוני ריטמן, היו ספקות, ואלשיך הגן עליו בחירוף נפש, עד שלאחרונה, בהמלצת בג"ץ, נאלץ לפטר אותו.

     

    מי שכיהן אז כסמפכ"ל זמני היה מפקד מחוז תל־אביב, ניצב בנצי סאו. עם פתיחת התחרות לתפקיד הסגן צצו שמותיהם של יורם הלוי, אז מפקד המחוז הדרומי והיום מפקד מחוז ירושלים, ודביר, שפיקד על המחוז הצפוני ועל מחוז חוף. כאשר הבין סאו כי השר לביטחון פנים גלעד ארדן יבחר מישהו אחר לתפקיד, פרש. בסוף דביר נבחר, וכבר אז היו כאלו שהכתירו אותו כמפכ"ל הבא.

     

    דביר מתנער מההכתרה המוקדמת. "לא זכורה לי אף פעם שמילאתי טפסים למפכ"לות", הוא אומר. "לא אמרתי כן או לא. הייתי אז אחד השמות בתחרות, אבל לא עשיתי שום דבר במודע. אף פעם לא תיכננתי יותר משנתיים קדימה. זו עצה שקיבלתי פעם מהרמטכ"ל גדי איזנקוט, אותו אני מכיר מגולני. 'שמע', הוא אמר, 'תמיד תיכננתי שנה־שנתיים קדימה, ואני די אוהב את זה'. יש כאלו שאוהבים לרוץ קדימה על עשרים שנה. אם היית אומרת לי לפני 20 שנה שאהיה עוד 19 שנה במשטרה, הייתי דואג שתאושפזי בהקדם".

     

    בסוף נובמבר 2015 מונה דביר לסמפכ"ל, ועד מהרה הבין שהקרבות מסכני החיים מול מחבלים שניהל כמפקד סיירת גולני והימ"מ, הם לא יותר קשים מהקרבות שאלשיך נאלץ לנהל מול השרים וראש הממשלה. על השאלה האם אלשיך ימשיך בתפקידו, הוא בוחר לענות בזהירות. "כשוטר וכסגנו של רוני אני מאחל לעם ישראל ולמשטרה שהוא ימשיך להוביל, וישלים את התהליכים החשובים שבהם התחיל, כמו הנושא של סידור גופי המטה הארצי, השינוי המבני במשטרה ושינוי הקונספציה מתפיסת עבריינים למניעת עבירות. אבל ברור לי שיש גם שיקולים אחרים, ענייניים יותר ופחות, שיכולים להשפיע. והמבין יבין".

     

    כמפקד הימ"מ עם אריק שרון
    כמפקד הימ"מ עם אריק שרון

     

     

    אתם מדברים על זה?

     

    "מדברים. בין מפקד לסגנו יש יחסים קרובים".

     

    כשאלשיך התראיין ל"עובדה", ראיון שגרר הרבה תגובות, זה היה נכון לדעתך?

     

    "מה שביני לבינו נשאר בינינו".

     

    מובהל לבית החולים אחרי התאונה. "היום אני חושב פעמיים אם אני קופץ מארבעים ס"מ"
    מובהל לבית החולים אחרי התאונה. "היום אני חושב פעמיים אם אני קופץ מארבעים ס"מ"

     

     

    קרה שפתחת חדשות והתעצבנת?

     

    "התשובה היא כן. הרבה פעמים. לפעמים יש פרשנויות של 'יודעי דבר' שלא מבוססות על כלום. קחי את כורש בר־נור, ראש יאח"ה שאחראי על חקירות 1000 ו־2000. הוא איש נהדר, ערכי בצורה בלתי רגילה, ישר דרך ומקצוען, ופתאום יש כל מיני הסברים למה הוא זז מתפקידו. הפיצו סיפור עם ריח רע, כשאמרו שרוני הוריד פרופיל מול הדרג המדיני כי הוא רוצה שיאריכו לו את הכהונה, ולכן הזיז את כורש מהתפקיד. זה מה־זה שטויות. כורש פשוט מסיים קדנציה בדרך הטבע, אחרי תקופה מאומצת בתפקיד לא פשוט.

     

    "אז כן, יוצא שאני רואה חדשות ומתעצבן על זה שמשטרת ישראל היא לפעמים שק החבטות הלאומי. צבא זה עדיין הבייבי של כולם פלוס־מינוס. משטרה היא זו שנותנת דוחות, מפזרת הפגנות, והגוף שקל ונוח להתעצבן עליו".

     

    ראית פעם את המפכ"ל מתעצבן מפרסום כזה?

     

    "לרוני יש יכולת ספיגה נדירה. לפעמים זה מעורר השתאות כמה זה לא מוריד לו את מצב הרוח או מעלה. אני רואה הרבה פעמים אנשים נסערים סביבו והוא מרגיע אותם".

     

    כמי שרואה מקרוב את ההתמודדות של המפכ"ל, איך אפשר לתפקד בסד הזה של הלחצים המקצועיים והפוליטיים?

     

    "צריך להיות חדור אמונה שאתה הולך בדרך הנכונה. לספק מטרייה לכל מי שמתחתייך לבצע את עבודתם המקצועית ללא משוא פנים, ואני אומר לך בצורה ברורה, כמספר שתיים, שהמשטרה מתנהלת בצורה עניינית שלא קשורה למישהו כזה או אחר.

     

    "לחשוב שמפכ"ל יכול להטות חקירה לכיוון מסוים זה לא להבין את המערכת. המערכת כל כך מקצועית ובנויה בצורה סדורה, שאין משמעות לאמירת מפקד חוץ מ'אני נותן לכם גב ותעשו את עבודתכם נאמנה'. הוא לא קם בבוקר ואומר, 'תביאו לי את החקירות של זה וזה'. זה לא עובד ככה.

     

    "כל אחד שעומד בראש ארגון אמור לעמוד בלחצים, זה אינהרנטי למערכת. זה לא פשוט, אבל רוני עושה את זה בצורה טובה מאוד".

     

    אבל זה לא עושה חשק, לפחות לא לך, להיות מפכ"ל.

     

    "כן, 'הערבוביזציה' הזאת לא עושה לי טוב. אני מודה שבמודע או לא, דברים כמו שקרו לאחרונה עם יורם הלוי (שלגביו נטען כי ניהל קשרים עם ראש הממשלה נתניהו מאחורי גבו של המפכ"ל - א"א), השפיעו על ההחלטה שלי לפרוש. לכל דבר יש את המשקל שלו, וכשאתה סוכם הכל יחד ומחבר לאינטואיציה שלך, אתה מחליט אם אתה הולך על זה - או לא. יש משהו במגזר הציבורי שאומר לי באינטואיציה: 'עזוב, תתרחק'".

     

    אז אנשים טובים בורחים ממקומות ההשפעה בגלל מה שנלווה אליהם?

     

    "אני אומר שלפעמים אני מזהה במערכת הציבורית שלנו דפוסי פעולה ודמויות כאלו ואחרות, שבוחרות להתנגח במשטרה. וככה, בעוד אתה עושה שעות על גבי שעות בעבודה, מקפיצים אותך בלילות, ובחגים כשכל עם ישראל מבלה אתה עובד הכי קשה, אתה משלם על זה מחיר משפחתי, ובסוף כל מיני יודעי דבר כאלו ואחרים..."

     

    נגיד, דוד ביטן, בשבתות תרבות שחזר אליהן לאחרונה, למרות חקירותיו שלא נסתיימו?

     

    "אני לא רוצה להגיד שמות, אבל הקלות שבה אפשר לשפוך את דמך כאיש משטרה היא טיפה מוגזמת. אני מת על הארץ ועל המדינה, אוהב את החבר'ה והספונטניות וגם את החוצפה הישראלית, אבל משהו בתרבות הכוללת - של הדיבור, של ההתנהלות, של על מי אתה מכוון את החיצים שלך - צריך להיות מדוד יותר, לטובת הכלל והמדינה. בעיקר אם אתה איש ציבור. תחשוב מה אתה מוציא מהפה, כי לכל דבר יש משמעות. לכל אמירה שמקעקעת את מעמדה של המשטרה יש השפעה על אמון הציבור, ובסוף יוצרת מדינה עם פחות תחושת ביטחון ויותר סימני שאלה".

     

    אף פעם לא איבדתי חייל

     

    דביר, 53 וחצי, גדל בראשון־לציון, וכבר כנער התאהב במדים. את התיכון בחר להעביר בפנימייה צבאית תל־אביב שליד הגימנסיה הרצליה, ומשם יצא לקורס טיס, אבל נשר לשמחת כל הצדדים ("ראיתי שאני נמשך יותר לחום ולאבק ולרבאק ולא לסטריליות החנונית של הטייסים, בלי להעליב אף אחד"). הוא הגיע לגולני ושם טיפס בסולם הדרגות עד למפקד הסיירת.

     

    "גולני זה נכנס לדם ולא יוצא", הוא אומר. "אצלי זה כל המשפחה. אשתי הייתה מש"קית ת"ש בגדוד 12, כך הכרנו. בתי הגדולה לוטם הייתה מדריכת קליעה, הבן תומר היה באגוז. הענקתי לו את הכומתה החומה שלי, אבל כקצין הם עברו לקומנדו והוא החליף לנעליים אדומות. אמרתי לו: 'נעליים אדומות זה בוץ, תשאיר מחוץ לבית'. כשהחליפו להם גם את הכומתה לזו של הצנחנים, זרמתי".

     

    לאחר שלוש שנים בתפקיד ביטחוני בחו"ל, התגייס בשנת 99' לימ"מ (יחידת העילית של משמר הגבול ללוחמה בטרור ויחידת ההשתלטות הבכירה של מדינת ישראל), וב־2001, בשיא האינתיפאדה השנייה, מונה למפקד היחידה והחזיק בכיסאו זמן שיא - חמש שנים וחצי. האירוע שהשפיע עליו יותר מכל היה רצח רויטל אוחיון ושני ילדיה בקיבוץ מצר, בשנת 2002. "כשאתה מוצא בדירה אמא מחבקת שני ילדים בני שלוש וארבע, וכולם הרוגים, אתה אומר: 'מי שמסוגל לכוון ככה נשק לראש של ילד, אין לו גבולות'. אני זוכר שהייתי בפתח הבית, ונמנעתי מלהסתכל פנימה. אמרתי שאני לא רוצה לצרוב את המראה הזה אצלי.

     

    "שם, אני מודה, זה הפך למשהו אישי, עד שגמרנו חשבון עם המנוול הזה, שנה ויום אחרי. בדרך כלל אני לא שומר על קשר עם מחולצים של הימ"מ או עם קורבנות. אבל לאבי, הגרוש של רויטל והאבא של הילדים, כן התקשרתי. אמרתי לו: 'אבי, מדבר זהר מפקד הימ"מ. סגרנו מעגל, צא לדרך חדשה'. הוא בכה.

     

    "אחר כך הזמנתי אותו לאירוע שעשינו לכבוד 30 שנה לימ"מ. זה היה טעון מכל הכיוונים כי בין החיסול לבין המסיבה נהרג לוחם שלי, רפ"ק דרור שושן, שקיבל את עיטור האומץ על החיסול. ביום הזיכרון יש לי מסלול קבוע: שנה אחת אני הולך לקבר של דרור באשקלון, ובשנה שאחריה אני הולך לקברו של חייל שלי מהסיירת שנהרג, אבל לא תחת פיקודי, יאיר צפריר מגבת. למרות מאות, אם לא אלפי מבצעים, לא איבדתי אף פעם חייל בקרב".

     

    מותו של שושן בתאונת אופנוע ב־2003, מהווה עבור דביר אירוע טראומטי אישי. כשיצא להודיע את הבשורה המרה למשפחתו של פקודו, נקלע בעצמו לתאונת דרכים קשה, שיצא ממנה בנס. מאז הוא מציין שני ימי הולדת: בפברואר את יום בואו לעולם, וב־28 בנובמבר את יום התאונה.

     

    "זה היה שישי בבוקר. קיבלתי טלפון שדרור נהרג בתאונת אופנוע, ויצאתי מהבית. הדבר הבא שאני זוכר זה את נטע אשתי עומדת מעליי בבית החולים. כל השאר חיברתי מסיפורים של אנשים ומתמונות של אגף התנועה של המשטרה. ממה שאני יודע נסעתי מהבית בקריית טבעון לאשקלון. ליד מעגן מיכאל היה רכב הפוך על הכביש. חניתי בשוליים ויצאתי לחלץ את הבחור הפצוע מהרכב, ערבי מהיישוב זמר.

     

    "תחשבי על זה: אמצע אינתיפאדה, מפקד הימ"מ מחלץ בחור ערבי, ואז בא נהג משאית רוסי, ופוגע בהם. זה נשמע כמו בדיחה. המשאית פגעה במכונית ההפוכה והעיפה את כולנו לסבך של פטל. למזלי, לפני זה הזמנתי אמבולנס לבחור הפצוע. בסוף התברר שבעצם הזמנתי אמבולנס לעצמי. תוך פחות מעשר דקות הייתי בדרך ל'הלל יפה'. את הבחור מזמר מצאו בשיחים, כשהוא כבר מת.

     

    "הזיכרון הראשון שלי זה אורות והפנים של אשתי מעליי, ואני אומר לה: 'מה, איפה אני?' 'הייתה לך תאונת דרכים קשה', היא עונה לי, ואני עושה לה תנועה לכיוון הרגליים, והיא אומרת: 'אל תדאג, הכל במקום'. אבל הייתי מפורק. שברים בכל הגוף, שלושה שטפי דם גדולים בראש, עצם כתף שבורה, צלעות, לסת, רגליים - הכל שבור".

     

    זה שינה אותך?

     

    "עוד קודם ידעתי שהחיים זה אירוע חד־פעמי, וצריך לדעת לחיות אותם כמו שצריך. להיות מודע לרגעי הקסם וליצור אותם. זה קיבל אולי עוד טוויסט, אבל לא גרם לי להארה. לא חזרתי בתשובה או משהו".

     

    וסיכומים עם נטע? מה לעשות אם יקרה משהו?

     

    "מאז ומתמיד יש בינינו יחסים ברורים: אם קורה לי או לה משהו, אף אחד לא מתכוון שהשני יישאר לבד. זה בסדר והגיוני. וכאן זה באמת לא היה מסובך מדי למות. אבל אני הייתי בדרייב לחזור מהר ליחידה, וחזרתי אחרי חודשיים וחצי, על קביים. דבר ראשון שעשיתי זה לעבור את מבחן הכושר של הימ"מ. חברים שאלו: 'מה זה?', עניתי: 'חבר'ה, באתי להוכיח שאני לא נכה'. רצתי בחצי צליעה. עד עכשיו יש לי הגבלת תנועה וכמה עשרות אחוזי נכות. פעם הייתי חתול בר, היום אני חושב פעמיים אם אני קופץ מארבעים ס"מ. נטע אומרת לי: 'כל פעם שאתה מתבאס על משהו שאתה לא יכול לעשות, תחשוב איפה היית יכול להיות'. ואז אני חושב ואומר: 'מצבנו בסדר'".

     

    הכי קרוב לג'יימס בונד

     

    ב־2007 עבר דביר ממג"ב לשורות המשטרה. "הימ"מ זה הכי קרוב לג'יימס בונד", הוא מתפייט בערגה. "שם אתה מתעסק עם הרמה המבצעית הכי גבוהה. הימ"מ זה מאפס למאה. בבוקר אתה מנשק את הילד, בצהריים יכול למצוא את עצמך באמצע ג'נין בהיתקלות, ובערב שותה קפה בבית קפה בתל־אביב. ואני הייתי בשיא האינתיפאדה".

     

    אבל?

     

    "תקופות ארוכות לא הייתי בבית ולא רציתי שיום יבוא והילדים יגידו לי 'לא היית איתנו'".

     

    את הקריירה במשטרה הכחולה התחיל כמפקד מרחב העמקים, תפקידו הראשון כניצב ב־2011 היה ראש את"ל, ואחר כך מונה למפקד מחוז צפון וחוף. את אלשיך, מי שמינה אותו לסמפכ"ל, פגש עוד לפני כן, ב־2005. "אני הייתי מפקד הימ"מ והגעתי לדיון בשב"כ על מבצע כזה או אחר. לא אשכח איך הוא בא עם עניבה, זה היה הסמל המסחרי שלו. מאז ומתמיד הוא נחשב איש חכם, שיודע לנתח. אנליטי בתפיסתו".

     

    למה הוא בחר בך לסגנו?

     

    "הוא אמר: 'תשמע, אני רוצה שתהיה סמפכ"ל', עניתי לו: 'אוקיי', וזהו. אני לא יודע מה היו השיקולים שלו. אבל רוני נחשב לחוקר טוב, אז בטח הוא עשה עליי תחקיר".

     

    יכול להיות שהגעת לכיסאך כברירת מחדל מתוך שדרת פיקוד חסרה?

     

    "אני לא חושב שהגעתי לכאן כברירת מחדל או בגלל חור פיקודי שנוצר. האם נוצרו חורים, בגלל ששדרה שלמה הלכה הביתה? התשובה היא כן. האם אנשים שיכלו להתמודד על תפקיד המפכ"ל או הסמפכ"ל הלכו הביתה? התשובה היא כן. מצד שני, לי לא היו קיצורי דרך, עבדתי קשה ועשיתי תפקידים ארוכים במיוחד".

     

    אולי תסביר לאזרחי ישראל ובעיקר לאזרחיות, מה עובר בראש של הבכירים שהסתבכו עם הטרדות מיניות ויחסים לא ראויים? ניצב אחד מילא, אבל שלושה־ארבעה?

     

    "אני חושב שהאסימון במשטרת ישראל נפל ובגדול, ומה שחוקרים היום זה מעשים מהעבר. היה רצף שנגמר פחות או יותר בניסים מור. כשבא המפכ"ל הנוכחי הוא הכניס פוליגרף תעסוקתי, שעליו אני ממונה כמפקד היחב"מ - יחידה לביטחון מידע. השאלון הזה מתעניין ביחסי מרות. מה שפחות שמים עליו דגש בשב"כ, אצלנו זה מאוד מהותי. אם אני רווק ויש לי קשר עם הפקידה שלי, בשב"כ זה לא נעים, אבל זה לא סחיט. במשטרה זה אסור לגמרי".

     

    ומה על תלונות אנונימיות שלא יטופלו, כפי שאלשיך אמר?

     

    "מה שרוני אמר זה שהוא מתנגד להשתמש במכתבים אנונימיים ככלי לניגוח לקראת דיוני שיבוץ. המכתבים האנונימיים כן הולכים לבדיקה. אם הוא לא היה מתייחס אליהם, לא היינו עושים פוליגרף תעסוקתי או מעכבים קידום של קצינים בגלל דברים שעלו. אנשים מקבלים היום עיכוב של שלוש שנים וזה לא פשוט.

     

    "כשהיה הגל הגדול של התלונות, עברתי תחנה־תחנה במחוז צפון ואמרתי לאנשים: 'חבר'ה, כל זמן שיש יחסי מרות, יחסים רומנטיים אסורים בתכלית האיסור. גם אם היא זורקת את עצמה לפניך, אתה צריך להגיד לה: התבלבלת. ואם נוצר משהו, לבקש להזיז מהתפקיד'. היו פקודות שלי שקיבלו ממני סירוב ברור. הסתכלתי להן בעיניים ואמרתי: 'לא יהיה', ובזה נגמר הסיפור".

     

    מזה נובע שרק השוטרות אשמות?

     

    "בכלל לא", הוא ממהר להדגיש. "גם שוטרת שמוטרדת ממפקדה צריכה להגיד לו: 'התבלבלת'. בנושא הזה יש שינוי תרבותי עמוק".

     

    מאכזב אותך שאנשים מוכשרים מקצועית כמו שחם, מור, דותן וריטמן נופלים על נושאים כאלה? או שבכלל הבעיה היא במח"ש?

     

    "לגבי ריטמן לא היה כלום. אני חושב שמח"ש זה גוף חשוב ואין ויכוח, אבל אני שמעתי עדויות של אנשים שהיו במח"ש, מי ששומר על השומרים. חלק מהאנשים טיפה התבלבלו מהכוח והשררה שהיו להם ביד, וזה עלה להם לראש.

     

    "לגבי השאר, אני לא נכנס לשם כזה או אחר, רק אגיד שלעיתים נוצרו דברים שבתקופה מסוימת היו נורמה או חצי נורמה, ועכשיו הגבינה זזה".

     

    אם לגבי ההטרדות המיניות במשטרה מרגיש דביר לא נוח לדבר, אזי כשמדובר על השטח, הוא פורח. "עם ההתקדמות ברמות ובתפקידים אתה מתרחק מהמיקרו־טקטיקה", הוא מצר. אחד מהשינויים שהכניס לתפקיד הסמפכ"ל היה להעלות את רמת האקשן. "בתצורה הישנה של הסמפכ"ל הוא לא היה איש שטח. עכשיו המפקד כן הולך ליחידות, יש אפילו מדי ב' שלא היו לנו פעם. מבחינתי, תני לי רק סיבה להיות בשטח, ואם אין סיבה אנחנו מייצרים".

     

    והוא אכן מייצר. מלבד ביקור דו־שבועי ביחידת הימ"מ ("אין דבר כזה שאני לא הולך שם לחדר כושר ושותה קפה עם המפקד"), לאחרונה השתתף במצעד הגאווה שהתקיים בתל־אביב, ופיקח על מרוץ הג'ירו ד'איטליה ממרומי המסוק המשטרתי, עוד יחידה שבפיקודו.

     

    כשחידש את רישיון הרכב הדו־גלגלי שלו, בחר לקחת את האופנוע המשטרתי לסיבוב. "נסעתי עם צ'קלקה מראשון־לציון לטבעון, ולמחרת בחזרה, וכל כך נהניתי. פתאום אתה עם קסדה, שוטר תנועה מהמניין שאף אחד לא מכיר, רואה את הדברים בשטח ועושה נו־נו־נו למישהו שנוסע ומחזיק ביד סלולרי, וזה מיד נופל לו".

     

    והיה גם את האירוע הטראומטי של נחל צפית, בחודש מאי השנה. "הגענו למקום תוך שעתיים, מיד לאחר שפינו את הגופות, מלבד הילדה האחרונה. היינו שם חמש־שש שעות כשהתקשר אליי חבר: 'רק תגיד לי אם יש איזו קרובת משפחה שלי שהייתה אמורה להיות שם. אנחנו לא מצליחים ליצור איתה קשר'. אמרתי לו: 'אחת, אני לא יכול להגיד לך, כי אסור לי. ושתיים, אני באמת לא יודע'. בסוף היא באמת הייתה אחת מההרוגות. התקשרתי אליו מאוחר יותר והסברתי לו שיש נוהל הודעה למשפחות, בלי קיצורים, והוא לא כעס".

     

    זה נגע לי, זה פגע בי

     

    לא בכדי דביר אינו חובב את הביצה, או כפי שהוא מכנה אותה "הבריכה הסובבת". בשיחה עם אדם המכיר היטב את המשטרה, הוא מגדיר את הסמפכ"ל כ"נטע זר". "הוא לא איש הארדקור חקירות", מסביר אותו אדם. "הוא מין ימ"מניק שכזה. גם כשהיה מפקד המחוז הצפוני הוא תמיד היה ביטחוני, ונחשב די עב"ם בקרב המפקדים שהגיעו מהחקירות. מפקד מחוז אמנם מעודכן בפרטים, אבל הוא היה יותר קמב"ץ מאשר חוקר. זה לא אומר שהוא לא שוטר טוב. אבל מה שבסוף מביא את התהילה, גם הציבורית וגם הפוליטית, זה החקירות".

     

    דביר אינו מתנגד לקביעה הזו. במודע, הוא אומר, בחר שלא להיקשר לחקירות ראש הממשלה, הנושא החם במשטרה. "לא, לא נוגע בזה. איפה שאתה לא חייב להידחף, אל תידחף. זו תפיסת עולמי באופן כללי, ולא רק בעניין רה"מ. לפעמים 'לס איז מור'. תדע פחות, יהיה לך יותר טוב. יש דברים שהם כל כך רגישים שכדאי לשמור אותם במעגל הכי קצר. יש דברים שבמשולש מפכ"ל־ראש להב־ראש אח"מ, שבהגדרה אני לא רוצה להיות שם. וזה לא קשור לנחקר כזה או אחר. למרות שלפעמים, דווקא בגלל שאתה דיסקרטי אתה מוצא את עצמך ככותל".

     

    עם זאת, נקלע לסערה שלא באשמתו כשבאוקטובר 2017 הלכה לעולמה ניצב־משנה סימה ימין, שעמדה בראש מחלקת ביטחון המידע של המשטרה. ארבעה חודשים לפני כן נחשפה בערוץ 2 הקלטה שבה היא מבקרת בחריפות קצינים בכירים. בין היתר, אמרה ימין על דביר כי "הוא לא מבין מה מדברים איתו. אם עולות בדיון יותר משתי סוגיות, הוא מאבד את הכיוון". דביר, יש לומר, עדיין כואב את האמירה, לא פחות מאשר הוא כואב את מותה של ימין, אשר ביקשה מאנשי משטרה לא להגיע להלווייתה.

     

    "היא אמרה את זה שנתיים לפני הפרסום. כשהזמנתי אותה לשיחה היא נכנסה בעיניים מושפלות, מצועפות מדמעות, ואמרה: 'ברור לך שאמרתי את זה מזמן ולא הכרתי אותך'. ואמרתי לה: 'סימה, סלחתי'. וראיתי שהוקל לה.

     

    "האם מה שאמרה נגע לי? התשובה היא כן. כי זה לא נכון, וזה גם היה סוג של מכה מתחת לחגורה. האם יכול להיות שבדיון מסוים איבדתי ריכוז? לכל אחד זה יכול לקרות. ניהלתי מאות דיונים ואני מאלה שכל לילה עושה לעצמי סיכום יום: את זה אמרת בסדר, את זה אמרת לא בסדר. אז זה נגע לי ופגע בי. זה שדמך נשפך בפריים־טיים אין בן אדם אחד שיכול להכיל את זה".

     

    את האמת, כשתשב בבית ותראה את טקס החלפת המפכ"לים בטלוויזיה, לא יצבוט בלב?

     

    "אני מעריך שזה יעשה לי משהו וזה הכי טבעי, כי בסוף אנחנו אנושיים ולא עשויים מברזל, לטוב ולרע. הדברים עוברים לא לידנו אלא דרכנו. התקופה הייתה לא פשוטה, אבל מהרגע שנפלה ההחלטה הבנתי שאני רוצה את החיים שלי לעצמי. אני רוצה להיות מאושר".

     

    במשרד שלו במטה הארצי בירושלים, תלויה אותה תמונה פעמיים - בקטן ובגדול, מפגש בין אלברט איינשטיין לדוד בן־גוריון. על אחת מהן מוטבע המשפט: "ההבדל בין תרופה לרעל הוא במינון". על המדף מונחים "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, "לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי, ו"שערי האש" - סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי. את כולם הוא מעניק כמתנות לימי הולדת או העלאות בדרגה. לפורשים הוא מעניק את הספר "מעיין לכל יום". "זה מיפוי כל נקודות המים לטיולים. כי מי שפורש יש לו הרבה זמן לטייל".

     

    השחרור שלו עצמו צפוי להיות בערך בסוף השנה. "כרגע התכנון הוא לעשות הפלגה באזור קרואטיה באביב הבא. נראה לי עם החברים, לא עם המשפחה. בגיל 60 אני רוצה לעשות טיול עם הנכדים וכל השבט. אני רוצה למסד טיול עם הנכדים בשטח, ללמד אותם על הישרדות, צמחים ובעלי חיים, ולא רק מלונות. עכשיו רק הילדים שלי צריכים לעשות לי נכדים. זה חלק מהחלומות".

     

    דביר הוא איש של אנשים, חבורות, בעיקר גבריות. אפילו את תחביביו הוא עושה באופן קבוצתי: הפלגות ביאכטה מתוקף היותו סקיפר, או ייצור יין עם חברים קרובים, ובהם דוד צור ואהרן אקסול. "אפילו עשיתי בקבוק במיוחד למפכ"ל שעל הטיקט שלו כתוב 'אמון'. המפכ"ל שילם עליו, שיהיה ברור".

     

    כאיש מקצוע, יצא לך לצפות ב"פאודה"?

     

    "מאוד אהבתי, למרות שבעין מקצועית יש שם הרבה חרטא. למשל, לא ישלחו ארבעה חבר'ה לבד באמצע הקסבה בלי תוכנית גיבוי חזקה. באופן כללי לקחו בסדרה חבר'ה לוחמים מביני עניין ולא חיילים שגדלו בבית צבי".

     

    ולסיום, האם נכונה השמועה שאתה הזוהאן מהסרט של אדם סנדלר "אל תתעסקו עם הזוהן"?

     

    "ככה אומרים, למרות שאני לא יודע מזה, ובעיניי זה מקרי. הבת הקטנה שלי אומרת: 'היית מפקד ימ"מ, מפקד מחוז וסיירת גולני, אבל בבית הספר הכי נותנים לי כבוד שאני הבת של הזוהן'".

     

    Etti-ab@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 02.08.18 , 17:52