רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נוריאל
    המוסף לשבת • 02.08.2018
    גוי של צבא
    יהודה נוריאל

    בפעם הבאה שמישהו מדבר איתכם על נאמנות ללא תנאי למדינה, תשלחו אותו לכאן. ליישוב הדרוזי ג'וליס, ולקבר של סלימאן חרבאווי. תזכורת. חרבאווי, אז בן 26, היה חבלן מג"ב, שהתעוור ב־2 ביוני 1980 בפיגוע מלכוד המכוניות של ראשי הערים בגדה המערבית שביצעו חברי "המחתרת היהודית". החבלן הוזעק אל המוסך הממולכד של ראש עיריית אל־בירה, איברהים טוויל. בניסיון לפרק את המטען הפך חרבאווי נכה ואיבד את מאור עיניו.

     

    לפני כשלוש שנים נפטר מבלי שהדבר זכה לאזכור כלשהו אצלנו. מעט מדי ומאוחר מדי, ובכל זאת ראוי לחזור עתה אל הפרשה המתועבת הזו, בימים של סיסמאות מכל עבר על "אחוות הלוחמים" ו"קשר הדם" בין יהודים לדרוזים. כי החוזק של שרשרת, כידוע, נמדד בחוליה החלשה ביותר בה, והאחווה - בין מחתרת "יהודית" ומדינת ישראל עצמה, לאחד, חבלן דרוזי עיוור.

     

    כך מתאר פסק הדין בת"פ 203/84: "בהודעתו ת/147א' מוסר (חגי) סגל כי ימים אחדים לאחר הרצח בבית הדסה, פנה אליו יהודה עציון ואמר לו כי יש כוונה להגיב על הרצח בבית הדסה ע"י פגיעה בראשי עיריות ביהודה ובשומרון, שהם גם חברי הוועדה הלאומית. יהודה הציע לו ליטול חלק בכך והוא הסכים. לאחר מכן השתתף עפ"י הנחיות יהודה ב־3 פעולות תצפיות על בית ראש עיריית אל־בירה איברהים טוויל, ועל בית ראש עיריית רמאללה כארים חאלף.

     

    "ימים מספר לפני הפעולה נמסר לו תאריך הפעולה והרכב והאנשים שהיו צריכים להיות יחד איתו לגבי שני האישים הנ"ל. ברכב עימו היה יצחק נוביק, ואדם נוסף שתפקידו היה להניח את המטענים. הלה הביא את המטען למכונית. הם יצאו לפעולה במכוניתו של נוביק. תחילה לביתו של כארים חאלף... עם סיום הצמדת המטען למכוניתו של חאלף חזרו למכוניתם ומשם לביתו של איברהים טוויל. גם שם שימש כמאבטח. המלכוד שם לא נעשה ברכבו אלא בדלת המוסך של הרכב. המטען היה צריך להתפוצץ ברגע שמורמת הדלת של המוסך. בשחזור (ת/147ג') הוביל סגל את החוקרים לביתו של ראש עיריית רמאללה ואח"כ לביתו של ראש עיריית אל־בירה...

     

    "הוא הצביע על החצר... בפנים היה האוטו. 'קשרנו חוט שקוף חזק לידית המוסך, והמטען עצמו הונח בצד'. סגל הצביע על קיר אבן והסביר כי המטען הונח מאחורי הקיר ומי שהיה מרים את דלת המוסך היה מפעיל את המטען. סגל מדגיש פעמים אחדות כי המטען הונח כדי לפצוע ולא כדי להרוג. העטיפה החיצונית של המטענים הייתה מעץ פשוט. הנ' הודו בעובדות שנטענו בכתב האישום, דהיינו כי המטען שהונח בדלת המוסך של טוויל התפוצץ בעת שחבלן מג"ב, סלימאן חרבאווי, שהוזעק למקום התקרב לדלת המוסך. החבלן נפצע קשה ואיבד מאור עיניו. המטען שהוטמן במכוניתו של כארים חאלף התפוצץ ופצעו ונקטעה רגלו".

     

    נוביק, שותפו של סגל לחוליה, סירב לגלות את זהות הטרוריסט השלישי בה. ממשיך פסק הדין: "לשאלה מי שותפיך לפיגוע בראשי הערים השיב נוביק כי אינו מוכן להשיב על כך בשלב זה... בהודעתו ת/148ב' הוסיף כי שותפו לפיגוע בראשי הערים היה חגי סגל, ועוד אחד. הללו הגיעו למכוניתו עם שקית ניילון שחורה. הוא הבין כי בשקית היו מטעני החבלה שבעזרתם היו אמורים לפוצץ את המכוניות. הוא עצמו לא ראה את המכונית ולא יכול היה לראות מי עושה מה... הוא אינו יודע מי הרכיב את חומרי החבלה. ברכב שלו היו הוא, וזה שביצע את ההצמדה של המטענים, ואשר את שמו הוא לא היה מוכן לגלות. הוא הורידם והם הלכו רגלי להצמיד המטען".

     

    קצר טראגי בתקשורת

     

    מתכנני הפיגוע, ובראשם יהודה עציון, צפו מראש כי לוחמי צה"ל עלולים להיפגע. לכן שיתפו בתוכניתם גם שני קציני צה"ל, רס"ן שלמה לויתן וסרן אהרן גילה, כדי למנוע "תאונת עבודה". אופס. כותב סגל בספרו, "אחים יקרים": "קצר טראגי בתקשורת גרם לכך שסרן גילה לא הבין כנראה, שמדובר במלכוד דלת המוסך של מכונית טוויל, אלא חשב בטעות שמדובר במלכוד המכונית עצמה". סגל כידוע הפך לימים לאיש תקשורת מוביל. נו טוב, הוא מבין מה זה "קצר טראגי בתקשורת".

     

    אם להזכיר שוב, ההתארגנות הטרוריסטית כללה, נוסף על הפיגוע בראשי הערים, גם רצח סטודנטים במכללה האיסלאמית, תכנון פיצוץ כיפת הסלע, וניסיון למלכד אוטובוסים במזרח ירושלים על מאות נוסעיהם, שנעצר ברגע האחרון. מעוורי חרבאווי, מניחי המטענים, בילו שנתיים בלבד בכלא. גם יתר הטרוריסטים של המחתרת זכו לעונשים מופלגים בקולתם, לאור אהדה גואה בציבור היהודי ולחצים פוליטיים כבירים, שהפכו לחנינה ממלכתית מטעם מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודי.

     

    כן, רובם ככולם הסתדרו בחיים לא רע. למשל מנהיג המחתרת, מנחם לבני, מומחה חבלה שהורשע גם ברצח ובניסיון רצח, והיום בעל יקב בוטיק. מסמטקס לפינו־נואר. יהודה עציון, המנהיג השני ומי שתיכנן את פיצוץ כיפת הסלע, הוא מחנך. זאב חבר (שהחברים שלכם יקראו לו "זמביש"), גם הוא ממניחי המטענים ומקייטנת השנתיים, הוא מזכ"ל "אמנה" ומראשי מועצת יש"ע. והרבנים שבידיעתם יצאו הפעולות לדרך? הצחקתם. כמו ברצח רבין, המדינה פחדה לטפל בקן הצרעות ממש.

     

    ועוד חבר אחד, נתן נתנזון, גם הוא במסלול מטענים־קייטנה־שנתיים. נתנזון הוא יועץ קרוב לשר החינוך נפתלי בנט, ודמות מרכזית ב"בית היהודי". נו מה רציתם, הבית הדרוזי? אותה מפלגה שדוחפת עכשיו את חוק הלאום. על הפגיעה בחרבאווי סיפר לאחרונה ב"נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית", הסדרה המאלפת של שי גל: "כואב הלב. ניסינו לסגור את הפינה הזו. אבל זה קורה".

     

    כן, זה קורה. וחרבאווי? הוא נותר לבד, בעולם העלטה. ב־1990 יצאו מהכלא אחרוני הטרוריסטים של המחתרת. שלושת הרוצחים שנידונו ל"מאסר עולם" - כלומר, בדיחה של שבע שנים, אחרי החנינה של מדינת ישראל. חרבאווי הפר אז את שתיקתו, כמעט בפעם האחרונה, בשיר שכתב למשפחתו. "בתי אהובתי שמחה, בניי גד, טאפש וזאכי: איפה הצדק, אהוביי? טרור הוא טרור, גם אם הוא יהודי. אתם, טרוריסטים, שמחת שחרורכם - אינה שמחתי. עוד יבוא יום שם בשמיים, בורא עליון יפרע איתכם את החשבון".

     

    אז אפרופו חשבון, ועם יד על הלב: אילו היה חרבאווי חייל יהודי שמתעוור בפיגוע כחול־לבן - איזה עונש הייתם מבקשים לגזור? חוק הלאום שם על השולחן מה שידענו מזמן. יהודים מצד אחד, לא יהודים מהצד השני. אפילו במקרה הטוב, "אחינו הדרוזים", והלוחמים מקִרבם, מדובר בלא יותר מסוג ב', גוי של צבא, גשש חיוור. חבלן עיוור.

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 02.08.18 , 17:53