ערב ההצבעה על חוק הלאום הלך ח"כ דב חנין, היהודי היחיד ברשימה המשותפת, אל חברים בסיעות הקואליציה וניסה לשדל אותם לוותר על הסעיף ששולל מהשפה הערבית את מעמדה כשפה רשמית, לצד העברית. מה יועיל לכם הסעיף הזה, שאל אותם. הרי אין בו דבר לבד מעלבון לכל ישראלי ששפת אמו ערבית, אם הוא ערבי, נוצרי, צ'רקסי, דרוזי או יהודי.

"החרדים היו לגמרי איתנו", אומר חנין. "חברי סיעת כולנו אמרו, דעתנו כדעתכם - הסעיף הזה מיותר; השרים לוין ובנט, מראשי התומכים בחוק, אמרו שהסעיף לא חשוב להם - אפשר לוותר עליו.

"עד שההחלטה הגיעה לנתניהו. הוא בלם את התהליך, וכל הקואליציה נאלצה ללכת בעקבותיו".

מה למדת מזה, שאלתי.

לילדים קוראים דניאל, אייל, דנה ורז: בני הזוג חסון

"שהוא הקיצוני שבקיצונים", אמר חנין. "הוא רוצה לעורר ייאוש באוכלוסייה הערבית ולהמאיס עליה את החיים כאן. מאחורי המהלך שלו יש אידיאולוגיה: הוא מאמין באמת במלחמת נצח".

נדמה לי שאתה מחמיא לו יותר מדי, אמרתי.

נתניהו לא המציא את חוק הלאום. בשבע השנים שבהן הצעת החוק יצאה ונכנסה במסדרונות הכנסת, הוא גילה כלפיה בעיקר אדישות. אין סיכוי שהחוק יעבור, אמרה איילת שקד, וחזרו ואמרו שרים בליכוד. ודאות הכישלון הרגיעה אותם והרדימה את המתנגדים. המהפך חל בחודשים האחרונים.

כתב ערוץ כאן 11 עקיבא וייס, שידר ביום שני הקלטה של דברים שאמר ח"כ משה גפני בישיבה סגורה של הנהלת מפלגתו, דגל התורה. "חוק הלאום הוא חוק רע", הסביר. "אנחנו לא רוצים אותו בגלל ההתגרות באומות, אנחנו לא רוצים אותו בגלל שזה ריב עם הערבים.

צלחת עם סטייקים: נתן ורן דה-לוי

"למה הסכמנו? בגלל שנתניהו אמר לנו, החוק חשוב לי, אני צריך את זה, ולכן כל מה שאתם דורשים בחוק הגיוס אני אעשה".

"דיל חוק הלאום", כינה הכתב את דברי גפני. הפרופסור למדע המדינה ירון אזרחי שמע את ההקלטה והתרשם. שים לב על מה הדיל כאן, אמר לי: השתמטות תמורת נאמנות; ההשתמטות היא הזכות של החרדים, הנאמנות היא החובה של כל האחרים.

זה ההיגיון הפנימי של חוק הלאום; זאת הבשורה שלו. על דילים כאלה נאמר, עם פטריוטים כאלה מי צריך אויבים.

חוק הלאום רע לא משום שהוא מקפח את העדה הדרוזית: קיפוח אפשר להחליק בכסף. הוא רע משום שהוא אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי. השאיפה הציונית הייתה לכונן מדינה שבה זהותם של היהודים תהיה מובנת מאליה, מדינת היהודים. החלום התגשם, מעל ומעבר לציפיות. לא, אומרים נתניהו וקרא וביטן וחזן בדרך לסלפי־הניצחון, לא, אומרים דיכטר ולוין ובנט ושקד. המדינה לא די טובה לנו. שבט, זה מה שאנחנו רוצים להיות - שבט קטן, לבן, יהיר ומבוהל.

בחודש שעבר נעצרה בירושלים אישה חרדית, אם לעשרה. לטענת המשטרה היא הזריקה לחמישה מילדיה אינסולין. הילדים היו בריאים לגמרי, אבל היא החליטה שהם חולי סוכרת. "האמא המזריקה", כינו אותה בעיתונים. חוק הלאום הוא האינסולין שהם מנסים להזריק לגוף הבריא שלנו. אתם חולים, הם אומרים לבוחריהם, והבוחרים מאמינים. גם ילדיה של האמא המזריקה האמינו.

חרוזים וצעצועים

תא"ל (מיל') חסון חסון, 55, בן דלית אל־כרמל, שירת 37 שנים בצה"ל - בגולני, בבה"ד 1 וביחידות הקרביות, המסווגות, של חיל המודיעין. בהמשך מונה למזכיר הצבאי של נשיאי המדינה - שבע שנים עבד ליד פרס, שנתיים ליד ריבלין. לפני שנה פרש. ארבעה ילדים יש לחסון ולרעייתו אינעאם: דניאל, אייל, דנה ורז. שלשום תפסתי אותם בנייד, בביקור משפחתי בטורונטו, קנדה.

חסון ניהל במהלך היום התכתבות קדחתנית עם ראשי העדה, במאמץ למנוע מהם להסכים למחוות שהציע נתניהו. הכרתי את חסון בעת שירותו בבית הנשיא. מעבר לנועם ההליכות שלו, אז ועכשיו, הוא דיבר שלשום כאדם אחר. העלבון היה עמוק; גם הכעס. הוא כעס על החוק וכעס על הניסיונות לקנות את העדה. "אנחנו לא בולעים את הפיתיון", אמר לי. "בחרוזים ובצעצועים לא יקנו אותנו".

"שייח' מוואפק היקר", כתב לשייח' טריף, המנהיג הרוחני. "אני ממש מקווה שלא תיפול בפח ההבטחות. הנייר יפה, אבל הוא רק נייר. ביבי מומחה להבטחות שלא מתקיימות. זכור את המחאה החברתית ברוטשילד ב־2011; זכור את כל מי שעומד מאחוריכם ולצידכם. אם תתקפלו ותוותרו על הדרישה לשינוי חוק הלאום, אני לא אוכל מצפונית לתמוך בכם וגם לא רבים מחבריי.

"אני יודע שמופעלים עליך לחצים כבדים ופיתויים רבים. אתה המנהיג הרוחני וזו השעה שבה אתה צריך להראות את המנהיגות שלך. כל מה שמבטיחים לעדה לא קשור לחוק הלאום. אלה דברים שהיו חייבים לטפל בהם בעבר וחייבים לעשות אותם היום. כל הדברים האלה מגיעים לדרוזים, לצ'רקסים ולבדואים שמשרתים בצה"ל ללא שום קשר לחוק הלאום. בהסכמתכם לוותר על סעיף השוויון של כל אזרחי המדינה אתם מאשררים שאתם אזרחים סוג ב'.

"חוק הלאום שם את היהודים מעל כולם. עכשיו יהיה חוק לדרוזים, חוק לצ'רקסים, חוק לבדואים שמשרתים ועוד – לכל אזרח חוק אחר. זו בדיחה!

"המטרה של ביבי היא לחסל את העצרת כי היא מפחידה אותו, כי הוא מרגיש שהציבור תומך בה. ברגע שתתקפל הוא ניצח, ואתה הפסדת את היתרון שלך".

רעייתו אינעאם הצטרפה לשיחה. במאבק הנוכחי נשמע לראשונה קולן של הנשים הדרוזיות, חזק וצלול. אינעאם עובדת בחברת החשמל כאחראית על קשרים עם הקהילה. "את ארבעת הילדים שלי גידלתי כמעט לבד", אמרה. "חסון היה בכל מיני מדינות אויב. לא היה לי מושג איפה הוא מסתובב. עברנו לגור בקיבוץ בחן, שם נולדו שלושה מילדינו. לא היה שום הבדל בינינו לבין היהודים בקיבוץ; כל החברות שלי יהודיות. לפעמים אני מתפלאת לשמוע שאנחנו מיעוט.

"הבן הצעיר שלנו עולה עכשיו לי"ב. הוא מתכונן לנסיעה לפולין, לאושוויץ. במקביל הוא מתכונן לשירות הצבאי שלו.

"המאבק שלי היום הוא על קיום מדינת ישראל. בן־גוריון והעמיתים שלו כתבו את מגילת העצמאות בתבונה. למה לקלקל, למה להפריד, מי צריך את זה. לא מספיק לנו הריב בין מזרחים לאשכנזים?"

חסון גיבש יחד עם הפרופסורים אוריאל רייכמן ואמנון רובינשטיין מהמרכז הבינתחומי, ועם האלוף (מיל') עמוס גלעד, תוכנית לקמפיין להחלפת חוק הלאום בחוק־יסוד חדש - חוק מגילת העצמאות. "המאבק הוא של כל עם ישראל", אמר. "אני לא כל כך אוהב את הדיבורים על ברית דמים - הברית אומרת הרבה יותר מזה. אנחנו המדינה".

במובן הרע

הוא בחור טוב, אמר פעם מישהו למשה דיין על אחד הקצינים בלשכתו. דיין, שהיה רשע גדול, מיהר לתקן. "הוא בחור טוב במובן הרע של המילה", אמר.

יש אדם אחד במערכת הפוליטית שהאמירה של דיין יושבת עליו בול: אבי דיכטר. דיכטר, 66, היה חייל בסיירת מטכ"ל, ראש שב"כ ושר מטעם קדימה. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון מטעם הליכוד. חוק הלאום הוא במידה רבה הבייבי שלו. לא הוא התחיל ולא הוא סיים, אבל בימים שבהם החוק נחשב לסוס מת, דיכטר היה היחיד שרכב עליו.

ביוני 2005, כאשר דיכטר סיים את כהונתו בשב"כ, הוא היה המרואיין המבוקש ביותר במדינה. חברי שמעון שיפר ואני בילינו איתו יום בביתו באשקלון, בדרך אל הים. נשבינו בקסמו - בבדיחות שדלה מהפולקלור הערבי, בסיפורים המרתקים משנותיו בשב"כ, בג'ינס ובסניקרס ובעיניים הכחולות, בדיאלוג הסוער בינו לבין שני הכלבים שלו, בהומור העצמי. הראיון החזיק 4,749 מילים, שהתפרסו על פני שישה עמודים. לא פחות משהראיון מלמד על דיכטר הוא מלמד עלינו - שני עיתונאים נלהבים, שמתמכרים לכל גילוי, מתאהבים בכל חידוש.

השבוע קראתי את הראיון שוב. הפולקלור עדיין משעשע; הביקורת על ההנהגה הפלסטינית מוצדקת; רוב התחזיות מופרכות. שבתי וראיינתי אותו לאחר חודשים אחדים, כשהודיע על הצטרפותו למפלגה של אריאל שרון. הכותרת הייתה "נער הפוסטר של קדימה". בפוסטרים הוא נראה מצוין.

הוא התמנה לשר לביטחון פנים בממשלת אולמרט. תקופת הכהונה שלו הייתה קטסטרופה. הוא הדיח את המפכ"ל, משה קראדי, מתוך כוונה למנות במקומו את יעקב גנות. ביום ההדחה נכנסתי אליו. גנות לא יעבור בבג"ץ, אמרתי. אין סיכוי. האם יש לך תוכנית חלופית? "נעשה דיון", אמר.

חשבתי שלא שמעתי טוב.

"יש מאחורי זה סיפור", אמר דיכטר. "הניסיון לחסל את יחיא עיאש, המהנדס, בדצמבר 1995, הסתיים בכישלון כבד. זה היה ביום שישי אחר הצהריים. כולם היו מדוכאים. אמרתי, לא ייתכן שכל אחד ילך עכשיו לביתו, לעשות את השבת, במצב רוח כזה. נעשה דיון. המשפט הזה הפך למטבע לשון בשב"כ".

סיפור מאלף, אבל תוכנית חלופית לא הייתה. בצר לו מינה דיכטר למפכ"ל את דודי כהן, ורב איתו עד סוף הקדנציה.

בליכוד לא רצו בו כנער פוסטר. בפריימריז הגיע למקום ה־59, ונשאר בחוץ. הוא רץ שוב בפריימריז לכנסת הנוכחית, הגיע למקום 26 שנחשב ללא־ריאלי, ניהל מאבק משפטי נגד ציפי חוטובלי שהגיע עד לבית המשפט העליון, הפסיד, ונכנס לכנסת בעור שיניו, בזכות הנאום השקרי של נתניהו על הערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים.

הקצינים בדימוס בוועדת החוץ והביטחון מחבבים אותו. הוא אחד מהחבר'ה: מלא בדיחות, מלא סיפורים, ממש כמו בצבא. המהלך האחרון שלו התחיל מניסיון של חברי הוועדה לחייב את הקבינט לשתף את הוועדה בהחלטות צבאיות הרות גורל. הניסיון הסתבך, ובסוף דיכטר העביר תיקון לחוק שהסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון, לבדם, להחליט לצאת למלחמה. ככה יצא לו. אחר כך, כשכולם הבינו את גודל הפדיחה, התנדבה איילת שקד לגייס רוב לביטול החוק. הרוב הושג בתוך ימים, החוק בוטל ונמחק ללא ערעור, אבל דיכטר התקשה להבין.

צבא ההם

חוק הלאום הכניס את צה"ל למלכוד. הביקורת מפי קצינים דרוזים (מיל'), חברים לנשק, זעקה לתמיכה, להזדהות; מדאיגה עוד יותר, מבחינת צה"ל, הייתה התסיסה בקרב קצינים צעירים וחיילים בשירות סדיר. זה הצד האחד. מצד שני, מדובר בחוק שאושר בהליך כשר, דמוקרטי, בכנסת. אוי למדינה שהצבא שלה מחווה דעה על החלטות הפרלמנט.

הרמטכ"ל לא מיהר להתבטא. בינתיים פירסמו שני קצינים דרוזים צעירים את דעתם על החוק ברשתות, ואיימו שלא ימשיכו לשרת. הרמטכ"ל הגיב בהשעיית אחד הקצינים לשבועיים, בהבהרה שלא ייתן לפוליטיקה להיכנס לצה"ל ובהדגשת השוויון שבו נוהג הצבא בכולם, ללא הבדל מוצא, דת או מגדר. התגובה שלו יכולה הייתה להיות מהירה יותר ובעיקר, חמה יותר.

האמת היא שבשנים האחרונות חל שיפור משמעותי בהשתלבות של החיילים הדרוזים בצה"ל. הגדוד הדרוזי בוטל, וצה"ל כולו נפתח בפניהם. דובר צה"ל העביר לי לבקשתי כמה נתונים עדכניים. כרגע משרתים בצה"ל אלוף דרוזי אחד, שלושה תא"לים ו־11 אלופי־משנה, מספר שיא. כמחצית המתגייסים הולכים ליחידות קרביות. במחזור הנוכחי, מתוך 83 מתגייסים, 12 בגולני, תשעה במג"ב, שישה בצנחנים ובדובדבן, חמישה בגבעתי וחמישה בנח"ל. 9.7 אחוז מהמשרתים יוצאים לקצונה. גם בזה הם מקדימים את היהודים.

עגלי זיעה

משפחת דה־לוי עלתה לארץ מהולנד. היא התפצלה לשני ענפים: האח החילוני התיישב בכפר יהושע; האח הדתי במחולה שבבקעת הירדן. בני הדודים פתחו עסק משותף, דו־מושבי, בינלאומי: גידול עגלים לבשר. בצהרי יום קיץ נסעתי למחולה, לראות את העגלים מקרוב. הטמפרטורה הייתה 43 מעלות בצל.

הפסידו כסף בירקות, הפסידו כסף בענבים, הפסידו כסף בפרחים: חקלאים. האח בכפר יהושע עלה בסוף על ענף רווחי: עגלים. בתחילת שנות ה־80 העביר לאחיו במחולה עשרה עגלים, לניסיון. נתן, 72, האח, גידל אותם בבית האריזה לפרחים. ההצלחה הייתה גדולה.

"אני גדלתי לתוך זה", אומר רן דה־לוי, 39, הבן. רן סיים לימודי משפטים. בתום ההתמחות התקבל לעבודה במשרד של עורך הדין וינרוט. אבל החקלאות הייתה בדמו. "רציתי להיות חקלאי, אבל בדרך שלי", הוא אומר.

יחד עם בן הדוד, טייס במילואים, הקים חברה. השניים החליטו לייבא עגלים בעצמם. הם ייבאו אותם קטנים, יפטמו אותם וימכרו אותם למגדלים נוספים או לשחיטה.

"קנינו חווה ברומניה. היום יש לנו שבע חוות, ברומניה, בליטא ובפורטוגל. בישראל יש לנו שתיים, במחולה ובכפר יהושע. רכשנו שתי אוניות להובלת העגלים".

אתה אוליגרך, אמרתי.

ישבנו במשרד שלו, חדר קטן במבנה יביל, מאחורי הדיר. המזגן התקשה לעמוד בעומס החום. "אני לא מסכן", אמר. הוא הראה לי מספרים: ב־2017 גידל ומכר 60 אלף ראשי בקר ו־38 אלף ראשי כבשים. 75 אחוז הלכו לשוק הישראלי. 25 אחוז לעזה ולגדה. החווה ברומניה ייצאה עגלים לירדן וללבנון.

הכנסת אישרה לפני שבועות אחדים, בקריאה טרומית, הצעת חוק שאוסרת על יבוא עגלים לישראל. הנימוק הוא הסבל שנגרם לעגלים בדרך. דה־לוי טוען שאם הצעת החוק תאושר עשרת אלפים עובדים יפסידו את מקום עבודתם. הוא טוען עוד, שחברי הכנסת הצביעו בעד החוק בלי לבדוק את העובדות. ראו סרטי זוועה שצילמו פעילי עמותות והצביעו. אף אחד מהם לא טרח לעלות על האוניות שלו או לבקר בדירי העגלים.

זאת הנקודה שהופכת את המאבק של דה־לוי מסיפור קטן, לא מרעיש, על ענף שנוי במחלוקת לסיפור פוליטי מתסכל: הח"כים מחוקקים בלי לבדוק. "לא נורא", אמר לי השבוע אחד החתומים על החוק. "אם צריך, בדיון בוועדה נתקן".

מיקי מכלוף זוהר הוא ראשון החותמים על הצעת החוק. לדברי דה־לוי, זוהר הבטיח לו לבוא למחולה ולהתרשם אישית. "הוא אוהב בשר. הכנו לו צלחת מלאה סטייקים, שיתכבד, אבל הוא הבריז". טילפנתי לעוזרו של ח"כ זוהר. רציתי להבין מה המניע שלו, האם נכון שאמר לאנשים שהוא פועל בהנחיית ראש הממשלה או רעייתו. ענף המזון קרוב לליבה. זוהר לא חזר אליי.

2,154 עגלים הגיעו במשלוח האחרון מרומניה. רק עגל אחד מת. הדירים במחולה מצוידים כולם במאווררים וחלקם במצננים ענקיים, שמורידים את הטמפרטורה ל־22 מעלות. העגלים נראים כמו עגלים. עצוב להם בלי אמא. במקום ללקק אותה הם ליקקו את כף ידי.

"אם יש עבריינים שמענים בעלי חיים, שיטפלו בהם", אומר דה־לוי. "אבל אם נהג אחד נוסע באור אדום לא שוללים רישיון מכל הנהגים".