ראשון 16 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "עבד" של אייל אסולין
    24 שעות • 04.08.2018
    קונים עד מוות
    "אנחנו כל הזמן קונים עוד ועוד מותגים, סמלי סטטוס, חפצים. השופינג הוא עגל הזהב של ימינו והקניונים הם המקדשים", אומרת סבטלנה ריינגולד, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה, שגייסה עשרות אמנים ליצירת ! Shop It— תערוכה חדשה שבמרכזה השאלה איך הפכנו להיות עבדים של תרבות הצריכה. "הרעיון עלה כשישבתי ליד אבא שלי שגסס מסרטן והבנתי שבמקום להשקיע מיליארדים בחקר הרפואה ולקנות חיים, אנחנו משקיעים בשופינג"
    אמיר קמינר

    ציור ובמרכזו שקית במבה שתכולתה חוסלה, שנדליר מבקבוקי בושם, מקדש לאייפונים מיושנים ושבורים שנזרקו לזבל, צילומים המנציחים את המסחור של זכר הבאבא סאלי, פסל ההופך את מכונית הרולס־רויס לארון הברית של תקופתנו, עבודות המשתמשות בבובות ברבי ויצירות העוקצות את אימפריית הג'אנק־פוד מקדונלד'ס — אלה הן רק קומץ ממכלול עבודות האמנות, שמפארות את אשכול התערוכות ! Shop It — פרויקט שאפתני ומרתק של 12 תערוכות שנפתח אתמול במוזיאון חיפה לאמנות, ועוסק בתגובות של אמנים למנגנוני הצרכנות השולטים בחיי כולנו, המכריעים ומעצבים את התרבות העכשווית. ממכוניות כסמל יוקרה ועד מקומם של הקניונים בהווייתנו, מכוחו של הכסף כאלוהים של ימינו ועד סמלי סטטוס שמנהלים אותנו — בעזרת כל אלה ויותר מציעים האמנים המשתתפים בתערוכה התייחסות ביקורתית וחתרנית למנגנוני הצריכה המיותרת במאה ה־21.

     

    הרעיון למיזם המרשים הזה, צץ במוחה של סבטלנה ריינגולד, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, במקום הכי לא צפוי: במחלקה האונקולוגית של בית החולים רמב"ם בחיפה.

     

    "לפני שלוש שנים סעדתי את אבי ששכב במחלקה הזאת, ופתאום חשבתי מה היה קורה אם כל המיליארדים שהחברות משקיעות בפיתוח טלפונים סלולאריים, מכוניות וכדומה, היו עוברים לטובת המחלקה האונקולוגית וחקר הסרטן", מסבירה ריינגולד. "הרגשתי שצריך לשאול איך אנחנו יוצאים מהמצב שבו כל הכסף מוזרם תכל'ס לקניות? קניות, זה בסופו של דבר כל מה שאנחנו עושים. אנחנו מגדירים את עצמנו ואת הזהות שלנו, לפי כמות הקניות שעשינו. אני צורך, משמע אני קיים. ואז חשבתי שכדאי לבדוק מה יגידו לנו האמנים השונים על תאוות השופינג. רציתי לדבר על המקום של תרבות הצריכה והמקום שלה בתוך החיים שלנו. ועד כמה אנו באמת מודעים למחירים שלה".

     

    במסע שנמשך שלוש שנים היא ליקטה עבודות עבור התערוכה. רוב העבודות נוצרו בשני העשורים האחרונים, והן של פיגורות מוכרות כמו סינדי שרמן, ג'ק ודינוס צ'פמן, אלכס ליבק, מיקי קרצמן, וולפגנג טילמנס, ברי פרידלנדר וניר הוד, וגם של אמנים צעירים פחות מפורסמים. חלק מהעבודות נוצרו במיוחד לכבוד הפרויקט.

     

    אין כסף: עבודה של בלו פיינרו
    אין כסף: עבודה של בלו פיינרו

     

     

    עושים מחווה לנטע ברזילי

     

    אביה של ריינגולד נפטר חודש לפני פתיחת אשכול התערוכות, הוא לא זכה לראות את הפרויקט עליו שקדה במשך תקופה ממושכת. "המחשבה שלי על הזרמת כספים לחקר הסרטן במקום לפיתוח וייצור מוצרי צריכה, לא עזרה לאבא, ולעוד רבים כמוהו", היא אומרת בכאב. "מה לעשות. וזה כבר מוביל לדיון באיזה מצב נמצאת הרפואה בעולם לעומת יקום השופינג הריקני בו למשל המושג מוות לא קיים בכלל".

     

    אחת התערוכות המעניינות היא "תרבות הטראש", שבה הזבל מככב כמוטיב המרכזי. בין האמנים שמציגים בה בולט ויק מוניז הברזילאי שעשה קריירה מפוארת מהפיכת זבל ממזבלות ליצירות אמנות. באחת העבודות הוא השתמש בתמונות ממגזיני פורנו. "ויק יוצר אמנות גבוהה, שמבוססת על חומרי טראש שהם חלק מהייצור ההמוני", אומרת ריינגולד.

     

    באגף הזה כדאי לשים לב גם לעבודתה של ליהי שני, המהווה מחווה ל"הרוקדות העירומות", הציור המפורסם של אנרי מאטיס. "ליהי שיחזרה את הריקוד באמצעות בובות סקס מתנפחות, אותן היא קנתה און־ליין. בעבודה שלה הבובות מרוקנות — האמנות באופן מסורתי נחשב מאוד גברית, עם הרבה אגו מנופח, וכאן ליהי באה ומפוצצת אותו. היא גם הופכת אמנות שנחשבת למאוד גדולה, למשהו שהוא שטותניקי, לתרבות הצריכה של ימינו".

     

     

    תערוכה נוספת שצדה את עיניי עוסקת בדמותה של בובת הברבי כסמל מובהק למצב האישה בתרבות השפע הגלובלית, כמובן עם הכותרת המתבקשת NOT YOUR TOY. "התערוכה קובעת באירוניה שהאישה המודרנית היא העבד של תעשיית השופינג שחושבת שיש לה בחירה, אבל בעצם היא קונה מה שמוכרים לה כדי להיות יפה בשביל האדון שלה".

     

    שתי תערוכות מומלצות נוספות הן "דרס־קוד" (קוד לבוש), שאצרה לימור אלפרן־זרד, ולדבריה היא עוסקת בכוחה של האופנה בתרבות העכשווית הצרכנית ובאופן שהיא מבקשת לסחוף בצריכה אינסופית את הצרכן אחר תשוקותיו ורגשותיו. "התערוכה מנסה להראות את המתח בין עולם האופנה כיום, שמייצר סחורה להמונים, כולל תחלופה תדירה וטרנדים, לבין מגמה של חזרה לאופנה של פעם, המסורתית".

     

    ו"סחורה מקודשת" שאצרה שקד שמיר, "ועוסקת בקשר בין הדת לתרבות הצריכה וביחס של אמנים לתופעה של התחזקות הדתות בעשורים האחרונים, שהיא די מפתיעה, ביחס לרעיון שאנו חיים דווקא בעידן של חילון. באחת העבודות, לה אחראי יאני לינונן, אמן פיני עכשווי, הוא משתמש בדמות של רונלד מקדונלד המוכרת לבאי מקדונלד'ס ומציגו כישו הצלוב, כדי לבקר את המעמד של מקדונלד כמושיע של החברה העכשווית".

     

    במסגרת האשכול אפשר למצוא שלוש תערוכות יחיד של אמנים מקומיים - אייל אסולין חוזר ב"הוד" לדימויים שרווחים ביצירות שלו - כמו הזהב, בעוד אולף קונמן, ישראלי החי בברלין, מציג ב"מקדש אופניים" חלקים של אופניים שננטשו ברחבי ברלין. קונמן גם מרכיב חלקים לא פעילים והופך אותם לאופניים חדשים. "אולף מציע חלופה - למחזר במקום לקנות משהו חדש. ובכך הוא מנסה לשבור את התועלתנות הקפיטליסטית", מאבחנת ריינגולד.

     

    ואילו חנאן אבו־חוסיין ב"שבר גוף", מציגה מיצב של חזיות משומשות שהוקפאו ביציקת בטון ומתכתבת עם פרדיגמות של דת, קפיטליזם, ניצול מיני, אהבה וחירות אישית בעידן השופינג החולני שלנו.

     

    אצבע משולשת על עולם הצריכה: עבודה של אדי וואגנט
    אצבע משולשת על עולם הצריכה: עבודה של אדי וואגנט

     

    עושים עלינו קופה

     

    ריינגולד מעידה שבסופו של דבר, כל התערוכות מדברות על כך שבעולמנו אין לכל אחד מאיתנו שום דבר מעבר לקניות, ואין לנו אלטרנטיבה. "עד נפילת חומת ברלין ב־1989 וקריסת הקומוניזם, הייתה לנו כביכול איזושהי שיטת חיים אחרת, עם כל המגרעות, אבל היא לא הייתה קפיטליסטית. מאז נפילת החומה, למעשה האלטרנטיבה הזאת לא קיימת, ובמקומה השתלטו האמריקניזציה והגלובליזציה שבשני העשורים האחרים דומה שהפכו להיות חזית הכל".

     

    איך העבודה על ! Shop It השפיעה על הרגלי הצריכה שלך?

     

    "זו שאלה טובה ומאוד גדולה", מצחקקת ריינגולד. "המודעות האישית שלי לנושא הרבה יותר גדולה היום ולפני שאני קונה משהו, אני חושבת פעם נוספת. כולנו צריכים לחשוב כל יום כמה אנו תורמים למעגל הקסמים של המותגים שעושים עלינו קופות, ואיך אפשר לצאת ממנו, כי המצב חמור".

     

    אבל גם עולם האמנות הוא בעצם שופינג.

     

    "ללא ספק. וזה בדיוק מה שהפרויקט שלנו רוצה להגיד - שאף אחד, כולל האמנים עצמם, לא יכולים לחמוק מהמעגל הסגור הזה. אבל עדיין הם מנסים להשפיע. באחת התערוכות, האמנית אלודי אברג'יל מציגה עבודה ביקורתית, ובמרכזה מגדל בבל העשוי מכוסות פלסטיק — ובתוך כל כוס שוכן עגל זהב. השופינג הוא בעצם עגל הזהב של ימינו. ממש ככה. והקניון זה המקדש של תקופתנו".

     


    פרסום ראשון: 04.08.18 , 20:02