סיקרתי כמעט כל הפגנה בכיכר, מימין ומשמאל, בעשרות השנים האחרונות. הפגנה כזאת לא הייתה.

השוני מתחיל בקהל. נפגשו אמש בכיכר שני ציבורים שונים, שהולכים בדרך כלל בדרכים נפרדות. הדרוזים באו לתבוע את עלבונם; המחאה שלהם הייתה תחומה וממוקדת. היהודים באו כדי לתת ביטוי לתחושת המיאוס הכללית שלהם ממהלכי הממשלה הנוכחית. חוק הלאום עשה את זה – הפגיש את הבלתי־נפגשים. ייתכן שזה יהיה הישגו היחיד.

זאת הייתה אחת ההפגנות הגדולות שידעה הכיכר. אם הקהל בהפגנת הלהט"בים לפני שבועיים נאמד בכ־80 אלף, בהפגנה אמש היו למעלה מ־100 אלף, אולי יותר. הדרוזים שהגיעו מהצפון סיפרו על עשרות אוטובוסים שיצאו מכל יישוב ועל מאות מכוניות פרטיות.

כיכר רבין זכתה לראות מאות גברים בתרבושים אדומים ומאות, אולי אלפים, בכיפה לבנה סרוגה או כיפה צבעונית. רוב הבאים היו גברים צעירים, בני עשרים ושלושים, אבל היו גם נשים, צעירות ומבוגרות. "הנשים הדרוזיות נגד חוק הלאום", היה נוסח השלט שנשאה אחת מהן. מעורבות הנשים מלמדת על המהפך שעוברת העדה בשנים האחרונות. הדרוזים דומים יותר ויותר לישראלים – אולי דומים לישראלים יותר מהישראלים עצמם. הם באים אלינו כאשר אנחנו הולכים מהם – זאת תמצית הסיפור של חוק הלאום.

"כמה דרוזים יש פה", שאל תל־אביבי את מי שהצטופף לידו, דרוזי מבוגר, חובש תרבוש ועטור שפם לבן. "יותר טוב תסתכל כמה ישראלים יש פה", ענה הדרוזי. התל־אביבי נדהם. לא עלה על דעתו שמתחת לתרבוש ולשפם הכל כך חריגים בנוף התל־אביבי יש גבר שמדבר בשפה צה"לית, ממש כמו בגולני.

"שיוויון, שיוויון, שיוויון", צעק הקהל אחת לכמה דקות. המילה "שיוויון" נצעקה בתוספת קמץ, כמו במילה "ביזיון". בפי הדרוזים האמירה הייתה ברורה מאוד: אנחנו חלק ממדינת הלאום היהודי; אנחנו גאים להיות חלק ממדינת הלאום היהודי; לא נספחים, לא שכירי־חרב, לא רק אחים לדם. דגלי ישראל לא נפלו במספרם מהדגלים הדרוזיים. דגלי פלסטין לא נראו. ברית השווים, אמר המנחה, ראש מועצת דלית אל־כרמל, רפיק חלבי. קשה לבטל מחאה שצבועה בצבעים פטריוטיים עזים כל כך.

אחד המפגינים היהודים הביא לכיכר כרזה שהכין בבית. הוא לקח את התצלום האיקוני של חבר הכנסת אורן חזן עושה סלפי ניצחון באולם הכנסת, עם ביטן בצד ונתניהו באמצע, והדביק אותו לטקסט מהספר הסאטירי "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. "כל החיות שוות", נאמר במגילת העצמאות של החיות. החזירים, שהשתלטו על החווה, הוסיפו חצי משפט: "אבל יש חיות ששוות יותר".

המפגין הזה לא האמין שיש תקנה לממשלה הנוכחית. לכן הגיע להפגנה. אבל הדרוזים הקפידו לתת לממשלה צ'אנס.

לא כל יום מגיעים להפגנה אחת גם אהוד אולמרט וגם משה לדור, שהכניס אותו לכלא, עשרות אלופים ותתי־אלופים במיל', פוליטיקאים, פקידים בכירים. ליד הבמה היה סוג של מפגש מילואימניקים: קצינים יהודים באו לחבק את חבריהם הדרוזים. יותר משהתעניינו בחוק הלאום, התעניינו ברגשות החברים, בחוב שהם חבים להם, שהמדינה חייבת להם.

והיה גם טעם נוסף, לא מבוטל: חוק הלאום נועד מלכתחילה לסרס את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לשתק את בג"ץ ולהכפיף את מערכת המשפט לנורמות חדשות. המטרה לא הייתה לדפוק את הדרוזים. הדרוזים נדפקו בדרך אגב. המטרה הייתה בג"ץ.

מקובל לומר שהפוליטיקה מזמנת זיווגים מפתיעים. זה נכון גם לגבי חוקים שגויים, שערורייתיים, אנטי־ציוניים. ייתכן שחוק הלאום יעזור לנתניהו לנצח את בנט במאבק על קולות הימין בבחירות. אבל לא הכל בחירות, וההפגנה הגדולה אמש תוכיח.

היהודים שהגיעו לכיכר השתייכו רובם ככולם למה שנקרא מרכז־שמאל. כאשר מוואפק טריף, המנהיג הרוחני, הזכיר את נתניהו בנאומו, הקהל נחלק לשניים – הדרוזים שתקו, היהודים צעקו בוז.