מדינת ישראל מעניקה לרגולטורים (מאסדרים) שלה הרבה עוצמה. חלק ניכר מהחוקים שמתוקפם פועלים הרגולטורים נוסחו בלשון מכלילה, הנותנת להם חופש לפרש את סמכויותיהם באופן נרחב מאוד. לכן, רגולטור ישראלי אמין הוא זה היודע והמוכן לרסן את עצמו. רגולטור שלא יחשוש לומר: "הפנייה הזו, העסקה הזו, אמנם נופלת בתוך חצר הסמכויות שלי, אבל החלטתי שלא להתייחס אליה ולא להתערב בה".

הגבלה מרצון אינה התנהגות שכיחה, במיוחד לא בארצנו ולא ברוח העזה של האימפריאליזם הרגולטורי הנושבת שבה. מקובל בישראל שרשות רגולטורית רוצה עוד סמכויות להתערב, לא מקובל שהיא נמנעת ביודעין מהתערבות. נוצר רושם שכל רגולטור מודד את יוקרתו על פי היקפי ההתערבויות שלו.

התוצאה לא טובה למשק וגם לא למוסדות האסדרה. במאבקם להגדיל את מרחב המחיה שלהם, נכנסים מוסדות הרגולציה זה לתוך תהומו של זה, מנפיקים הוראות סותרות ומפעילים זכויות וטו — שאמורות להיות שמורות למקרים יוצאי דופן.

הנה מבחן מעשי המונח עכשיו על שולחנה של הרשות להגבלים עסקיים: המיזוג המבוקש בין ערוץ 10 לחברת השידורים רשת. הייתי מצפה מראשת הרשות מיכל הלפרין, שאני מאוד מעריך, להודיע כבר כעת: "תודה, אבל לא תודה. לא נתערב במיזוגים בין אמצעי תקשורת. עם כל הכבוד לעצמנו, אין לנו, לרשות ההגבלים, כלים לבחון מה יועיל ומה יזיק לצורכי התקשורת בעידן הדיגיטלי". ובאמת, מי מסוגל לפסוק מה עדיף, שני ערוצי טלוויזיה מסחרית חזקים או חמישה חלשים? ולמי עדיף? אלו לא החלטות שניתן לכמת כלכלית, אלו החלטות בתחום התכנים והיצירתיות. הרי לא דין רשתות תקשורת כדין רשתות סופרמרקטים.

כשהממשלה רצתה להגביל את שכר הבכירים במגזר הפיננסי, היא לא "רמזה" לרגולטורים שזהו תפקידם וזו סמכותם. היא שינתה את החוק. אם הממשלה רוצה עכשיו להתערב במיזוג בין ערוץ 10 לרשת, או בכל פעולה אחרת בתחום התקשורת, שתועיל לפנות לכנסת ולדרוש חקיקה מתאימה. שלא תגלגל את הנושאים לפתחן של רשויות הרגולציה העסקית, תהיינה סמכויותיהן על הנייר אשר תהיינה.

הרגולטורים יכולים להסתמך על בג"ץ היודע לדחות - ודוחה מראש - בקשות לפסיקה שלדעת שופטיו לא ראויות לדיון בעליון. נכונות לדחייה כזו אין פירושה פחות רגולציה, פירושה רגולציה יותר ממוקדת, חכמה ועוצמתית. גם ריסון עצמי, כדברי ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, הוא כוח.