הקמפיין של עינת ארליך להלבשה התחתונה נולד בכלל מתוך דאחקה. "לפני כמה חודשים העליתי לאינסטגרם תמונה שלי בביקיני", היא מספרת. "מיה דגן בדיוק התחילה לעשות כל מיני חיקויים מצחיקים לתמונות של דוגמניות וכוכבות רשת. זה נורא הצחיק אותי, אז החלטתי לשעשע את מיה עוד יותר והעליתי תמונה שלי בבגד ים וכתבתי לה: 'שחזרי אותי גם'. מהשטות הזאת פתאום קיבלתי בומים של תגובות. רובן היו: 'וואו וואוואו'".

כי אנשים הופתעו לגלות שככה את נראית מתחת לבגדים או כי לא חשבו שאת מסוגלת להצטלם ככה?

"אני חושבת שאולי אנשים הופתעו מאיך שזה נראה. אולי יש אנשים שחושבים שאישה בת חמישים צריכה להיראות כמו משהו מאוד מסוים, וזה פרץ את התפיסה שלהם. משהו בקיבוע המחשבתי של המשוואה הזאת עדיין קיים. אני לא רק בת חמישים. אני אישה נורמטיבית לחלוטין. מעולם לא הייתי דוגמנית. יש לי רגליים שמנמנות עם צלוליטיס. אין פה משהו שאתה מסתכל ואומר וואו. אני סבבה עם הגוף שלי וטוב לי איתו, אבל זה לא הסיפור על האישה שמסתכלת על עצמה במראה ואומרת: 'את פצצה'. אולי בגלל זה נורא הופתעתי מכל התגובות של אנשים באינסטגרם".

בין האנשים שצפו בתמונה של ארליך בביקיני היו גם אנשי יחסי הציבור של דלתא. חודשיים אחרי הפרסום באינסטגרם הם הציעו לה להצטלם בלנז'רי. ארליך הגיבה בצחוק גדול, "כי הייתי בטוחה שמסתלבטים עליי", ואז בבהלה גדולה. "כי ישר דמיינתי את הבנות שלי אומרות לי שאין מצב שאני מצטלמת בחזייה ותחתונים. אחרי זה התקשרה מורן הסוכנת שלי ואמרה: 'בואי נעשה את זה'. חשבתי שזה לא בשבילי והיא אמרה, 'זה מהלך נכון וחכם'. התחלתי לדמיין את הסיטואציה הזאת - מפגש שלי עם תמונה כזאת".

בצילומים לדלתא | צילום: לנס הפקות

מתי הושבת את הבנות לשיחה?

"ברגע שהבנתי שאולי יש פה משהו מעניין שיכול להיווצר בזכות הזדמנות כזאת, הרבה שנות טיפול שיכולות לקבל מענה, הלכתי לבנות. קודם לקטנה שלי בת ה־17. סיפרתי לה שהציעו לי לדגמן. היא הסתכלה עליי ואמרה לי: 'נראה לך?! אמא, אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב'. הלכתי בבושת פנים. אחר כך ניגשתי לגדולה בת ה־18 וחצי וסיפרתי לה שקיבלתי הצעה. היא אמרה לי, 'תעופי על זה!' חזרתי לקטנה. שאלתי אותה, 'את יכולה לחיות עם זה בשלום?' היא גילגלה עיניים וחזרה לענייניה, אז הבנתי שיהיה בסדר".

העיסוק סביב הבחירה באישה בת חמישים להוביל קמפיין הלבשה תחתונה הרגיש לי מאוד שמרני. מושגים כמו אומץ, תעוזה ובשלות, כאילו מדובר בירק, לא הביכו אותך?

"מבוכה זאת אולי מילה גדולה למה שהרגשתי, כי היה יותר נעים לקחת את זה ולהתחבק עם זה, אבל את כן שואלת את עצמך כאישה פמיניסטית, למה צריך לעשות עניין גדול מאישה בת חמישים שמדגמנת? חינוך הדור הוא כנראה עדיין משמעותי בעניינים האלה. יש משהו מאוד מבאס ביחס לנשים בכלל ולנשים בוגרות בפרט. אנחנו חיים בעולם אחר, בואו נתקדם. קמפיין מהסוג הזה הוא דבר שלא הייתי מסוגלת לעשות כנראה בשנות השלושים והעשרים שלי - היכולת להתבונן על החיים מתוך פריזמה יותר משועשעת. אני מתייחסת לחשיפה הזאת בסוג של הומור. אלה דברים שמגיעים עם הגיל".

פשטידות ברוקולי

נדמה שהיא הייתה כאן מאז ומתמיד. אחת הנשים המזוהות ביותר עם ערוץ 2 בגלגולו הראשון. מגישת תוכניות אירוח, לייף סטייל ושישי אחר הצהריים מצליחות, וממנחות ערוץ הילדים האהובות ביותר בימים שנועה קירל עוד לא הייתה בתכנון. ארליך בנתה את עצמה במקביל כאשת טלוויזיה קלילה ומעמיקה בו־זמנית. מסוגלת לדבר ברצינות על פשטידות ברוקולי, אבל גם לטוס עד קצה העולם כדי לצלם סרט תיעודי על תיירות המין באפריקה.

בשנים האחרונות אפשר לראות אותה מגישה בערוץ המוזיקה הישראלי, קופצת להופעות אורח בתוכניות שונות ולאחרונה משמשת כמנחה מחליפה ברצועת התרבות של ערוץ עשר "הרדאר". צריך להציץ בה דקה אחת כשהיא על המסך כדי להיזכר שגם אחרי כל השנים, ארליך היא עדיין אחת מנשות הטלוויזיה המקצועניות והמשוכללות בביזנס. בדלתא מתהדרים באישה בת חמישים בלנז'רי, אבל העובדה שארליך לא נמצאת על המסך באופן קבוע ויציב מלמדת אולי על הקושי של נשים בוגרות לתפוס עמדות מפתח מול המצלמה.

החדשות הטובות: עכשיו היא חוזרת ‑ להישרדות וי־איי־פי. ״התלבטתי הרבה לפני שהחלטתי ללכת על זה", מודה ארליך. "הטרפתי את כל הסביבה המאוד קרובה שלי ואז החלטתי שבעצם למה לא. עכשיו זה הזמן שלי. חלק מהעניין זה להתמסר לגילוי שהרפתקה כזאת יכולה לייצר. מעניין אותי לאן יכולות המנטליות והפיזיות שלי להביא אותי. עברתי כבר שלב אחד - הצטלמתי עם ביקיני - עכשיו הגיע הזמן לאתגר חדש וקשה הרבה יותר".

היא תהיה בת חמישים רק בסוף השנה, אבל ההכנות מתחילות כבר מעכשיו. "אני מתכננת מסיבה ענקית. התחלנו לעבוד על זה, החברים ואני. זה קורה בתחילת נובמבר, ובא לי לעשות מין סופשבוע ארוך כזה באילת עם מיטב ה־די־ג'ייז. לחגוג על אמת".

הרבה אנשים שמחליפים קידומת לא תמיד מרגישים סיבה למסיבה.

"אני נורא נרגשת לקראת הדבר הזה. לפני כמה שנים הפסיכולוגית שלי נתנה לי לקרוא ספר שבגדול טוען שהחיים מתחלקים לשניים ‑ עד גיל חמישים ואחריו. עד גיל חמישים אתה צובר את כל הכלים לחיים, וכשאתה מגיע לגיל חמישים אתה לוקח את כל מה שאספת ומשתמש ומיישם את זה בחיים. מאוד אהבתי את זה. ואני חושבת שמעכשיו, מגיל חמישים, אני הולכת לקחת את כל הדברים הנהדרים שצברתי במזוודה ופשוט ליהנות מהדרך בחמישים השנה הבאות שלי".

אז אין מה לדבר על משבר אמצע החיים?

אני לא מכירה משברי גיל. כל חיי חיבקתי את עניין הגיל. אולי בגיל 12. זה לא קשור אליי היום. אני קצת לֵייט־בּלוּמר. אני מבינה דברים מאוחר מהרגיל. אני חושבת שזה קשור גם למראה החיצוני, אבל גם לתובנות שלי בחיים. הכל קורה לי לאט בחיים.

אז גם שאלות כמו האם השגתי מה שרציתי, האם אני חיה חיים משמעותיים, לא עלו מעולם על הפרק?

"ניהלתי את הדיון הזה בעבר, והרגשתי שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להפסיק אותו מיד. כל השאלות האלה, האם אני במקום הנכון, האם אני צריכה להספיק עוד משהו? הרגשתי שזה מסחרר אותי ועושה לי לא טוב".

הדחקה?

"אפשר להתייחס אל זה כאל הדחקה ואפשר גם להגיד שמשהו בנינוחות עושה לי יותר טוב לעור הפנים ולנשמה. אפשר להגיד, הכל בסדר. אם משהו צריך לקרות הוא יקרה. ואם לא, גם בסדר. יאללה, אני בת חמישים. תניחו לי. ברור שאני רוצה שיקרו לי עוד מלא דברים, אבל אני לא במרוץ משוגע כזה, לתפוס הכל כי עוד רגע הכל נגמר. חוץ מזה, אני באמת מאמינה שאדם שמרגיש שהנפש שלו יפה, הוא מקרין את זה החוצה".

או סתם מוציא את המראה מהבית.

"אני מאמינה שהיופי שלנו הוא בחוסר המושלמות שלנו. אתה בחיים לא תראה אותי מתוקתקת למשעי. אני עכשיו עם שיער לבן שהיה אמור להיצבע. אני כן עושה בוטוקס".

וואלה? לא רואים.

"אני עושה מעט ובקפידה, ורק מה שהרופא שלי ממליץ לי שיהיה לי נכון לעשות. אני שומרת על הקיים בעדינות. הלכתי לקוסמטיקאית פעם ראשונה מזה שנים. אני עושה ספורט ומקפידה על תזונה. אבל אתה לא תמצא אותי יושבת במקום ולא אוכלת דברים כי אסור. בבית אני תמיד משתדלת שיהיה סיר אורז מלא וירקות מבושלים, שאני לא אתקע משהו אחר במקום. לא מזמן עשיתי שבועיים ללא פחמימות. היה קשה מאוד. אבל איך אמר לי פעם מאמן כושר שפגשתי? 'את צריכה להתאהב ברעב שלך'".

מקווה שפיטרת אותו.

"כן. אבל יש משהו נכון בלהתכתב עם הדבר הזה ולנצח אותו פעם ראשונה בגיל חמישים".

חיי הרווקות

לפני ארבע שנים נפרדה מבעלה, עמית בכור, אחרי 25 שנות זוגיות. היא מודה שעדיין לא הפנימה לחלוטין את חוקי המשחק של חיי הרווקות בסיבוב השני של חייה. "הכרתי את עמית כשהייתי בת עשרים. היינו יחד במצטבר 25 שנים. נזרקתי לרווקות בלי לדעת מה קורה, איך עושים את זה. ארבע שנים עברו מאז שנפרדנו, ואני עדיין לא יודעת איך עושים את זה".

זה לא שיש חוברת הוראות.

"אני חושבת שאני עוד בשוק מזה שאני לא בנאדם זוגי. ואולי לא כל כך יצאתי מהשוק הזה. בגלל שיש לי תכונה כזאת, שאני מבינה דברים מאוחר, אני מקווה לא להתעורר בגיל 80 ולהגיד: רגע, אין לי זוגיות, אולי כדאי?" היא צוחקת.

תיבת ההודעות שלה התפוצצה ביום שבו פורסמו התמונות שלה מצילומי הקמפיין. "מספר התגובות וההצעות שקיבלתי בעקבות זה היה מטורף. הפייסבוק קרס, האינסטגרם קרס. מספר העוקבים קפץ. אבל לא עניתי לאף גבר שכתב לי. לא משם אני אכיר מישהו".

את בכלל מחפשת?

"אני מודה שאני לא מחפשת ולא מתעניינת. אני עטופה במלא חברים טובים. אני מבלה המון. אני רוקדת. אני נוסעת לטייל. מועדונים. אני עושה כיף. אבל האמת היא שבהקשר של זוגיות, כשאני מסתכלת מסביב אני לא רואה אף אחד שמוצא חן בעיניי. אף אחד".

לא רואה או לא פתוחה לאפשרות?

"מה לעשות שאף אחד לא מוצא חן בעיניי. אנחנו חיים בעולם שאין גברים שווים. יש בנות מדהימות, ערימות של נשים מהממות, מגיל 20 עד 80, מדהימות ופנויות, ובגברים יש מחסור חמור ביותר. יובש נוראי במענטשים".

יש טעם להכיר לך?

"זאת שאלה ששואלים אותי הרבה אנשים. אני לא יודעת להגיד לך. וגם פייר, מה זה משנה אם אני מרגישה פנויה להכיר או לא? כי אם אני לא, אני כנראה לא צריכה להיות כרגע במערכת יחסים. כנראה נוח לי להיות במסיבת כיתה שאני חיה בה כיום. אני עדיין לא רווקה טיפוסית. חוויות הרווקות הן דבר משעשע. זה קצת אינפנטילי. אני מסתכלת על עצמי מהצד, מתי אני הופכת להיות פתטית או לא. אם אני יוצאת לבלות, השאלה הזאת כל הזמן תעמוד לנגד עיניי".

משתכרת?

"כן, אבל אני נורא חסכנית. שניים־שלושה דרינקים ואני מדברת יפנית שוטף. אני בוחרת את ההשתכרויות שלי בקפידה. זה צריך להיות אירוע שיצדיק את זה. נגיד, יום הולדת חמישים". *

itaisegal@hotmail.com