2013, בית הקברות בכפר שמריהו, משפחת פדרמן מגיעה לאזכרה השנתית של סבתא אסתר. "שלי אומרת שזה חוסר טאקט ממדרגה ראשונה להביא אותה, חולת סרטן אחרי טיפול, לקבר של סבתא", אומר אב המשפחה דיוויד פדרמן. על הספסל שליד הקברים מתיישבת בתו, האמנית שלי פדרמן, חובשת כובע לבן מעוטר בפס שחור, מעשנת ג'וינט, חולצת נעל אחת. רק לפני כמה ימים היא גילחה את שיער ראשה לקראת הטיפולים הכימותרפיים. התמונה סוריאליסטית, מהדהדת ללא מילים.
"אין כמו ג'וינט בבית קברות", מתבדחת האחות, תמי פדרמן, שאוחזת במצלמה.
"אין כמו ג'וינט באופן כללי", עונה שלי, ומדריכה את אחותה בקור רוח איך לצלם ואת מה, מביימת למעשה את הסרט שייצא אחרי מותה בדוק של הומור שחור. עד שפדרמן מתיישב על הספסל, לא בורח מהמקאבריות של בתו: "איזה שקט פה, איזה יופי, גם לא עולה כסף להיקבר פה". תמי מתערבת מבעד לעדשה: "שווה לגור בכפר".
דיוויד: "וגם בתוך ארון, אז בכלל".
תמי: "למה פה באמת בתוך ארון?"
דיוויד: "תרבותיים, כפר שמריהו זה היי־סוסייטי. לא זורקים אותך כמו זבל".
שלי פדרמן נקרעת מצחוק: "ארון עץ".
המצלמה עוברת לידיה. היא מתעדת את בני המשפחה יוצאים מבית הקברות ומשאירים אותה לבד, בצילום שמכה בבטן. "אני פה בסדר, אל תדאגו לי", היא אומרת לעצמה. "ביי שלי", הם עונים בלי ששמעו מה אמרה. קאט.
× × ×
בדצמבר 2014 הלכה שלי פדרמן לעולמה כתוצאה ממחלת הסרטן, בגיל 39 כשהיא משאירה מאחור ילדה בת שבע (אביה, הגרוש של שלי, הוא האדריכל אסף לרמן). מעבר למהלומה שספגה משפחתה, מותה היה גם אובדן של קול מיוחד באמנות הישראלית, כזה שפרח בעבודות טעונות מסרים חברתיים, למרות הרקע הפריבילגי.
היא למדה ב־School of Visual Arts היוקרתי בניו־יורק, לאחר מכן המשיכה ללימודי משחק, עיצוב הפקה ויצירת בובות. היא סומנה במהרה כאמנית מבטיחה ובין עבודותיה נכללו 'סי אנד סאן' (2004) במסגרת הביאנלה לארכיטקטורה בוונציה, שבה הפכה את חצר הביתן הישראלי לאתר בנייה על חוף הים, שהוצבו בו שולחנות, כיסאות ושמשיות ולצידם תאי הצצה שניתן היה לצפות מהם בשקיעה תמורת יורו.
ב־2008 העלתה את 'פיצוץ בצנרת' במסגרת הבינאלה הבינלאומית לאדריכלות הנוף העירוני בבת־ים, שבה יצרה מזרקה המתחזה לפיצוץ בצנרת ברחוב בעיר. שנה לאחר מכן הציעה אמירה פוליטית כשהציגה את 'אברשטיין - חומה צפה', עבודת וידאו אוטופית שצולמה במקום שבו קו החוף של תל אביב נפגש עם יפו העתיקה, ובה חומת ההפרדה הופכת למזרוני ים.
ב־2011 יצרה את 'אנדרטת פועל הבניין האלמוני' בעקבות שישה מקרים של נפילת פועלי בניין אל מותם. כיום היא מוצגת בתערוכת הקבע של אוסף מוזיאון תל־אביב לאמנות.
במשך כמעט ארבע שנים עבדה אחותה, תמי פדרמן, על הסרט התיעודי 'סלפיש', שליווה את אחותה המבוגרת ממנה בשש שנים, בתקופת דעיכתה, והוקרן לאחרונה בפסטיבל ירושלים. את הסרט הפיקה תמר סלע וערכה איילת גיל־אפרת. "הבנו שהיא חלתה ב־2011 בערך", נזכרת תמי, "שלי נורא רזתה, וזה קצת אירוני כי אנשים חשבו שהיא נראית מעולה ולא הבינו שהיא חולה. בדיעבד היא אמרה כמה זה מעוות שאנשים חשבו שהיא נראית טוב והחמיאו לה, כשבפנים היא יודעת מאיפה הרזון מגיע. בהתחלה חשבנו שאולי היא חולה בשחפת אבל התברר שלא. יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה, 'יש לי סרטן, לימפומה'".
שלי התחילה לתעד את עצמה מרגע שפרצה המחלה והתוצאה הסתכמה בשעות ארוכות של תיעוד עצמי שחיכו לגאולה. "לא יכולתי להניח לחומרים האלה. שלי בעצם השאירה לנו פירורי לחם ביער, משהו לעקוב אחריו. התחלתי לראות את כל החומרים. חלק מהדברים היו קשים לצפייה, הרבה מהתיעוד שלה בבית החולים, דברים שהיא ראתה כשהייתה בבידוד. היו גם קטעים מצחיקים".
למשל?
"היא צילמה את עצמה במסכת חמצן ואז עשתה כל מיני תנועות כאילו היא נחנקת והוציאה את הפנים מהמסכה. זה היה מאוד מצחיק, וגם מפחיד ומרגש. הרגשתי שבנינו יחד זיכרונות חדשים".
עד כמה הייתן קרובות?
"הכי קרובות שיש. היא עיצבה באופן טוטאלי את כל המהות שלי כאדם. האמנות, הכנות שלה, יכולת הקריאה של אנשים שמולה. היא מאוד חיברה בין כולנו במשפחה. דויד גרוסמן אמר שלאבד מישהו זה כמו לאבד שפה עתיקה ואת השפה עם שלי קשה לי לשחזר".
× × ×
"נראה לך שייפול עליי טיל?" שואלת שלי בסרט את אביה שמציג את המקלט האטומי שנבנה בביתם, "ואם ייפול, אני כמעט בת 30, חיים מלאים. היה לי טוב".
"כשראיתי את זה נדהמתי", אומרת תמי, "היא הרי הייתה בריאה אז. אבל זו הייתה התחושה שלה כבר בגיל ההוא, שהיא חיה חיים מלאים".
השיחה על הארון מלאה הומור עצמי על המעמד הכלכלי שלכם. נראה ששלי מאוד נהנית מזה.
"אנחנו עוקצים את המעמד של עצמנו הרבה. השורה התחתונה שיוצאים איתה, לדעתי, היא שאם אתה חולה וניצב מול המוות, המעמד לא יציל אותך והכסף לא יכול לפתור אותך מהשאלות המהותיות של החיים. זה מה שהניע את שלי, לחיות חיים בעלי משמעות. היא לא השתכנעה מהחזות של כסף או של מעמד מסוים".
הסרט מספק הצצה נדירה לתוך חייהם של בני משפחת פדרמן, המשתייכת לאלפיון העליון ומפורסמת כיום בעיקר בזכות הבעלות של דיוויד פדרמן (לשעבר בעלי עלית המיתולוגית) על מכבי ת"א בכדורסל, כשבנו דני הופך בשנים האחרונות לאחד מקברניטי הקבוצה. הסרט כורך את עבודות האמנות המרתקות של שלי לצד תמונות קשות מתקופת מחלתה, רגעים מטלטלים שלה עם בתה הקטנה, וגיחות של אם המשפחה עירית, תמי עצמה, האח הבכור עדי ודני. ב־75 דקות הסרט קשה לא להתאהב בשלי ובבחירות שלה להתריס דרך האמנות שלה נגד פגיעה סביבתית, לרבות נושא הפלישה הנדל"נית לחופי הים. כל זאת, על אף שכמו שמזכיר דני, המשפחה עצמה החזיקה פעם בבית במרינה.
"אני חושבת שזו לא הייתה התרסה של כעס", אומרת תמי, "אלא קונפליקט פנימי. איך אני דואגת שהנוחות שלי לא תבוא על חשבון אחרים. היא תמיד אמרה, 'אני לא רוצה לגור בבית שבו נעים לי אבל חוסם לאחרים את הים".
את אומרת לה בסרט: "אבא נותן מלא כסף אז אין לנו יכולת להתמודד עם כסף ופיתחת שנאה לכסף".
"הייתי מאוד צעירה כשאמרתי את זה. התלבטתי אם להוציא את המשפט מהסרט, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר. שלי לא תמיד הרגישה נוח עם המעמד שבו היא נמצאה. הרבה מהאמנות שלה התעסקה במרחב הציבורי, באיכות הסביבה. פחות עניין אותה כל מה שקשור לכסף. היא ראתה יופי במקומות שאחרים פחות רואים".
את מתמקדת לרגע בסרט בבית המשפחה בכפר שמריהו, מאחורי החומה.
"זו בדיוק הסימבוליות. האם אתה יכול לבנות חומה ולהגן על עצמך? שלי הייתה ההפך, פורצת חומות, היא לא רצתה להיות מוגנת מהעולם אלא להתמזג. הייתה נוסעת להודו וישנה על מזרנים. המחלה שלה חשפה אותנו למחלקות הכי קשות בבית החולים, חשפה אותנו לאמת של החיים. הרי כל אחד חי בסוג של אשליה. אתה לא באמת קם בבוקר ואומר, 'זה היום האחרון שלי'. החוויה הזו גרמה לנו להבין שהכל נזיל ושאין באמת מגננה. או כמו ששלי תמיד אמרה, מי שבאמת יודע לחיות, כבר לא מפחד למות".
בשלב מסוים עברה שתי השתלות מח עצם. התורמת הייתה תמי. "שלי כתבה לי, 'תמיד היינו קרובות אבל עכשיו אפילו דמך יהיה דמי'. צחקנו שאולי היא פתאום תתחיל לשיר או לעשות דברים כמוני, אבל היא נשארה שלי. לצערי התרומה לא עבדה. זה לא היה מספיק חזק כדי להילחם במחלה שלה".
"כבר אין לי ריסים", אומרת שלי לקראת הסוף, בתמונה שמעבירה את הכאב. "זו הייתה דינמיקה אכזרית. שלי לא הסתירה את מה שהיא מרגישה. היא הייתה מוכנה לנסות הכל מתוך אמונה שהיא תבריא. גם השתלה עצמית, חיצונית, כל דבר. לחו"ל לא רצתה לנסוע, העדיפה להישאר עם הבת שלה. לאבא שלי היה קלסר, מחקר שלם סביב המחלה שלה. הוא הלך למומחים רפואיים בכל העולם, ניסינו כל טיפול חדשני שאפשר במשך שלוש שנים, אצל הרופאים הכי טובים שיש. שום דבר לא עזר ולאט־לאט נגמרו האפשרויות".
מתי ידעת שזה נגמר?
"לא ידעתי עד הרגע האחרון ממש".
מתי הייתה השיחה האחרונה שלכן?
"קשה לי לשתף. לקראת הסוף היא הייתה מורדמת ומונשמת. היינו איתה כל הזמן, לא השארנו אותה לבד. נפרדנו ממנה יחד, כל המשפחה".
שוחחתן על חיי הבת שלה לאחר מותה?
"באופן מוזר לא דיברנו איתה על זה כי לא רצינו לקבל את זה שהיא תלך. אנחנו מאוד קרובים לילדה, כל האחים, במיוחד ההורים. הסרט הזה נעשה בשבילה. רציתי שתהיה לה מזכרת חיה מאמא שלה. שתדע איך גידלה אותה בצורה מיוחדת, תמיד עם אמירה אמנותית, לוקחת אותה לשקיעות, נותנת לה לצייר על קירות. אף פעם לא הסכימה לשים אותה בלול עם סורגים, תמיד מיטה פתוחה, הכי סימובלי לשלי".
את חולמת עליה?
"כן, המון. לא מזמן היה לי חלום עליה, אמא שלי ואני איתה יחד ואני מאוד רוצה שתישאר. ואז שלי אומרת לי, 'לא רציתי להישאר חולה לנצח'. זו הייתה הסיבה שאיכשהו הצלחתי לשחרר אותה. אני הרבה פעמים גם שומעת את הקול שלה במחשבות או חושבת מה שלי הייתה עושה בסיטואציה כזו או אחרת. אפשר לומר שהיא הקול הפנימי שלי'".
× × ×
תמי פדרמן, 37, אם לשלושה, נולדה בלונדון, כשהמשפחה התגוררה שם. בצבא שירתה בלהקת חיל החינוך. "הופענו הרבה בעזה, לפעמים במטבחים במהלך האינתיפאדה השנייה". אחרי השחרור חזרה ללונדון ללמוד תואר ראשון באמנויות הבמה בבית ספר Mountview ובמקביל החלה בשיתוף פעולה עם די־ג'יי יהל. "כתבתי איתו מוזיקה ונסעתי להופעות שלו בקנדה, ארצות־הברית, דרום אמריקה, הייתי זמרת שלו במשך שלוש שנים. הופענו ברייבים בברזיל, 20 אלף איש בזריחה. במשפחה תמיד אמרו שאני שקטה וביישנית. אפשר לומר ששם זה לא היה ככה".
היא כתבה עם יהל את השיר 'תמיד איתך' שנכנס לפלייליסט של גלגלצ וב־2011 הוציאה אלבום בכורה בהפקה של אסף אמדורסקי, כשאת כל השירים היא כותבת ומלחינה. לאחר לידת בתה הבכורה המשיכה להופיע בלונדון במקומות קטנים. "אני רוצה לחזור למוזיקה. בשנים האחרונות התעסקתי רק בסרט, שלקח ממני הרבה אנרגיות וזמן. אני מאוד נהנית מהרעיון לשלב מוזיקה בסרטים, כתבתי שיר לסרט, בשם 'אחותי', ואולי אמשיך בכיוון הזה".
את העסק ששמו מכבי ת"א היא מכירה בדרך כלל כאוהדת. "אני לא פרזנטורית של המשפחה בעניין מכבי".
תקשורת הספורט ואוהדים לא חסכו מדיוויד ודני ביקורת על הניהול של מכבי בשנים האחרונות, שהיו קשות למועדון.
"אני רואה שלפעמים זה משפיע על אבא, הוא לוקח ללב למרות שהוא די חזק. הוא מאוד רגיש, עובדה שאולי לא רבים יודעים. הוא נותן הרבה למכבי וסופג הרבה אש, אבל זה לא מרתיע אותו. מכבי היא מפעל החיים שלו, משהו שהוא עושה מתוך אהבה נקייה, מתוך תשוקה".
היה כעס שמכבי לוקחת את הפוקוס במשפחה?
"ממש לא, להפך, היה הרבה הוויי, נסיעות לאירופה למשחקים. הייתי מציירת לבבות על הלחיים, כחול־צהוב, נטמעת בקהל וצורחת איתם. אני עוקבת תמיד מלונדון, וכל הפסד דוקר".
היא לוקחת שנייה נשימה ונאנחת. "דיברת על שנים קשות. אתה יודע מה? השנים האלה היו קשות בעיקר בגלל מה שעברתי עם אחותי ולא בגלל מכבי. פתאום יש סוג של פרופורציות".
