תתקדם אבא'לה

סטופ כדור הארץ. משהו פה לא בסדר. אני לא הייתי אמור לקבל את השיבוץ הזה. הבטיחו לי בפירוש שאני לעולם לא אגיע למקום של ההורה הלא־מחובר. שהעסק הזה למעשה בוטל, שפער הדורות צומצם ולבסוף חוסל, שאם אני רק אמשיך לרוץ מהר יותר כדי להישאר באותו מקום, ואקפיד לקחת את המנה היומית שלי של מצעדים, רשימות בילבורד, פלייליסטים עדכניים משני שירותי סטרימינג מובילים – יהיה בסדר; הילדים שלי ואני נהיה באותו דף. אותה מוזיקה. אותן הופעות.

עבדו עליי. ברור שעבדו עליי.

אני מנותק. אני מרוחק. אני רלוונטי כמו קיטי ורד פורמן הנינוחים במטבחם בשעה שאריק ודונה מתמסטלים במרתף ביתם. אין להם – או לי – מושג.

רק תראו אותי משוטט עם הילד לפני שבוע בפסטיבל 'פלייקון'. הילד מתרוצץ בתכליתיות בין יוטיובר בשם גבי גבות לאחד בשם אין־דה־גיים, בין שוגר זאזא למיכאל ספיר, בין רחום ובן קיסר, בין צירוף אותיות חסר משמעות נוסף שאני יכול להעתיק לכאן מאתר האירוע לבין, ובכן, לא יודע – שנלך על שחר סויקיס? נועה פילטר? ביג־בוסט? אומר לכם משהו?

כי אני – אומר לי. שאין לי מושג. שאני גרוע מהוריי בשעתי; הם לפחות ידעו, בכללי, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על 'דייר סטרייטס', 'מדונה', 'הליגה האנושית' והדבר הזה של הצעירים הבריטים עם השערות – "פאנק". הם שמעו.

אני – מה אני יודע? יודע מה זה פורטנייט. לא יודע מה בדיוק התחום העקרוני של גבי גבות – מבחינה אמנותית, כן? כאילו, מה הבנאדם עושה? סרטונים? מה הוא עושה בסרטונים? גבות?

ו'פלייקון' כולו – מה זה בכלל? כי אחרי שהילד סיים להצטלם עם כל אחד (או אף אחד, לא עקבתי) מהשמות שאויתו לעיל, נדדנו עוד קצת בין שלל דוכנים מסחריים לגמרי – דוכן של אתר ממתקים, דוכן סליים, במת מיוזיקלי, במת 'ביוטי ואופנה' ויתר נותני חסות שהצליחו להעמיד ילדים בתורים ארוכים כדי לשלם להם כסף.

אז מה העניין? האם פלייקון עשוי בכלל להכיל שיירי תוכן? ובעצם – שוב, סליחה על הבורות, בשנות יוטיוברים אני בן 400 – ממה בעצם מורכב מופע הבמה של כוכבי יוטיוב? מה ה... דבר שלהם?

לא חשוב. היה משהו עגום בגילוי כי פסטיבל הילדים והנוער הנוכחי הוא לא יותר מאסופה מקרית של מותגים מסחריים עם דולרים באישונים והיצע תוכני אפסי – לא שאני מתנשא, חלילה, בעיקר כי קשה כבר לזכור אם 'עיר הנוער' או 'עיר ערוץ הילדים' היו טובות יותר. אבל שם לפחות ידעת מה באת לראות.

מה שאומר שיוטיוב לא רק הרג את כוכב הווידיאו וקצב לננו־שניות את זמנו של כוכב הרשת, אלא גם חיסל את אנומליית שנות ה־90: הורים וילדים שוב מסרבים להיות חברים. אולי עדיף.