ישראל מתייבשת

איזה קיץ היה לנו ב־2017. ג'סטין ביבר, גאנז אנד רוזס, רדיוהד, בריטני ספירס ואירוסמית' מילאו את פארק הירקון ברבע מיליון איש במצטבר. לצידם נחתו, להופעות ענקיות פחות, שמות גדולים כמו רוד סטיוארט, ניק קייב, פט שופ בויז, פיקסיז וטירז פור פירז. שוק ההופעות הבינלאומיות בישראל הגיע לנקודת רתיחה שאפשר היה להשוות אותה רק לשנת 1993, אז הופיעו כאן מייקל ג'קסון, מדונה, אלטון ג'ון וגאנז אנד רוזס בשיאם. שנה בלבד עברה מאז שתום יורק הקריפ את הפארק ואפשר להכריז, גם אם מירי רגב תכעס: קיץ 2018 היה מהגרועים ביחסי ישראל עם האמנים הבינלאומיים, אם לא לוקחים בחשבון שנים של מלחמות.

רק שתי הופעות בפארק הירקון נרשמו בקיץ הנוכחי, אחת של אנריקה איגלסיאס, שכבר היה שלוש פעמים בישראל, ואחת של מאלומה, שהיה כאן בשנה שעברה. כלומר, אין אף אמן גדול ומשמעותי, כזה שנמצא בשיאו ממש עכשיו נניח, או מישהו "חדש" מחו"ל שהגיע לפארק השנה. רינגו סטאר אמנם הופיע לפני כחודשיים בהיכל מנורה־מבטחים, ולמרות עושרו התרבותי הוא לא באמת נכלל בליגה של הגדולים. גם ההופעות הבאות בתור בסדר הגודל, למרות הצלחתן בשטח, היו של אמנים שכבר ביקרו פה בשנים האחרונות, למשל בקסטריט בויז, אלאניס מוריסט, צ'יינסמוקרז או ג'ייסון דרולו. אפילו אוזי אוסבורן, שהופיע בהצלחה בלייב פארק, כבר היה בישראל.

מהצד השני, סיבובי הופעות של אמנים גדולים שעברו או יעברו הקיץ דרך אירופה לא לקחו את ישראל בחשבון. רשימה חלקית: ביונסה וג'יי־זי, ברונו מארס, יו 2, קיילי מינוג, הקילרז, פו פייטרס, הגורילז ופרל ג'ם. לאלה אפשר להוסיף את דואה ליפה, אמנם עדיין לא בליגה של הענקים באמת, אבל כבר כוכבת גדולה בהחלט, שמתכננת באוקטובר 19 הופעות ברחבי אירופה. גם שאקירה, למרות דיווחים וציפייה לא באה בסוף. ריטה אורה ביטלה את הופעתה, אך טענה שנפצעה ואף הציגה, ממש כמו בבית הספר – אישור רפואי. גם נטליה אוריירו ביטלה שתי הופעות, אם כי במקרה הזה מעריכים כי לא נמכרו מספיק כרטיסים. השבוע הודיעו הראפרים טייגה ופאט ג'ו שלא יגיעו לארץ בשבוע הבא והודו שזה בגלל המצב הביטחוני.

ג'סטין ביבר | צילום: AP

× × ×

למה זה קורה? בעיקר בגלל המצב הביטחוני־מדיני־פוליטי. תחילת המגעים עם האמנים מחו"ל בסוף השנה שעברה נראו מבטיחים מאוד, אחרי ההצלחות ב־2017. ואז באה ההחלטה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. המהלך גרם לחשש בקרב אמנים ומנהליהם שהגעה בתקופה כזו לארץ הקודש תריח מהזדהות פוליטית עם ישראל, ובאותה מידה תפנה עורף לאומות ערב ולמדינות שהתנגדו להעתקת השגרירות. צריך לזכור שחלק מהאמנים הזרים הם אורחים רצויים מאוד במדינות ערביות עשירות, ומאחורי ההופעות, שלעיתים קרובות הן סגורות־פרטיות, עומדים אילי נפט שיכולים להציע סכומים אדירים לאותם אמנים. הדבר האחרון שהמוזיקאים האלה צריכים הוא להסתבך בהגעה לישראל ובמעין נקיטת עמדה בנושא הרגיש 'שגרירות ארצות־הברית לאן'.

וזו הייתה הסיבה הראשונה. במקביל נחת על השוק הישראלי ביטולה של כוכבת הפופ הניו־זילנדית לורד, בלחץ גורמי BDS, שסוּקר בהרחבה בעולם והעניק לאמנים מתלבטים עוד סיבה מספיק טובה מדוע לא להגיע לכאן. אלא שבמזרח התיכון העברת השגרירות הייתה יכולה כבר להיכנס למתחם החדשות העתיקות, לא כל שכן ביטול לורד. אפשר היה להניח שנתחיל לראות סימני תזוזה של אמנים גדולים לפארק הירקון אחרי שבעולם ישכחו מענייני ירושלים, אבל אז הגיעה החרפה במצב הביטחוני בדרום, טרור העפיפונים, מתיחות בגבול עם סוריה, וכמובן הגזרה האיראנית שהוחזרה לכותרות.

בזה אחר זה נאלצו אמרגנים ומפיקים ישראלים לשמוע תשובות שליליות ממנהלי אמנים גדולים, לספוג התחמקויות או במקרים אחרים פשוט להיתקל בחוסר מענה. הביטול של נבחרת ארגנטינה וליאו מסי בוודאי לא סייע לניסיונות השכנוע הישראליים בקרב נציגי אמנים בחו"ל, כמו גם הסירוב המתוקשר־מאוד של נטלי פורטמן, אחת משלנו, להגיע לישראל לקבל את פרס בראשית, מטעמים פוליטיים.

תום יורק | צילום: AP

"יש שיא בכמות המגעים שהיו לי בתחילת השנה, אפילו בימים אלה, עם אמנים בינלאומיים", אומר המפיק הוותיק גד אורון, "שוב ושוב מתרחשת סיטואציה שאומרים לי, 'רוצים, אבל בוא נראה לגבי שנה הבאה', רוצים לחכות ולראות מה קורה פה, אם נרגע. סוכן רציני בלונדון, של אמנים גדולים מאוד, אמר לי ממש השבוע, 'גדי, שים עצמך במקומי. ראש הממשלה שלכם מדבר בכל העולם שעוד ארבע דקות האיראנים מטילים על ישראל פצצת אטום, בסוריה אתם תוקפים כל יומיים, ומבחינתנו זו מלחמה. בדרום שלכם אנחנו רואים שריפות כל הזמן, אתם הורגים ילדים בעזה, גם אם תגידו שהם טרוריסטים. תגיד, מה בדיוק אתה חושב שאני צריך לעשות? להגיד לאמנים שלי לבוא אליכם? משוגע אני לא'.

"ואני עוד באתי אליו בטענות כי סגרתי איתו על תאריך מסוים להופעה של זמרת גדולה בפארק הירקון. החוזה מונח על שולחני ולא נחתם. היו גם מגעים עם להקת הרוק ג'ודס פריסט להופעה בהיכל מנורה־מבטחים בתל־אביב, ואמרו לי, 'תתקדם, לא קורה'. היו אמורות להתקיים בהפקתי עוד כמה הופעות אבל הכל נדחה או בוטל. רק השבוע דחו לי שני חוזים ל־2019 לבקשת מנהלי האמנים וסוכניהם".

הביטולים של מסי ולורד עדיין משפיעים עלינו לרעה?

"השפיעו רק בטווח קצר. הביטול של לורד, לדעתי, עשה לה יותר נזק בטווח הארוך מאשר לנו. אגיד לך מה כן משפיע שלא ישר קולטים ברדאר. חוק הלאום והמאבק של הלהט"ב בישראל לא עושים לנו שם של מדינה נאורה במיוחד. הדברים האלה מתוקשרים בחוץ, גם אם נדמה לנו שזה מעסיק רק אותנו. אמנים בהווייתם לא מזדהים עם ניכור למיעוטים וזה רק מחזק את הרושם הלא־טוב שלנו כרגע בעולם. הרבה פעמים אנשים בישראל מקטלגים כאנטישמים אמנים שלא רוצים לבוא. להפך, אני אומר לך מניסיון שהם מתים על הקהל פה. אבל כשהם רואים את התמונות האלה, מבחינתם זה מלחמה".

יש אמנים שאמרו לך לא?

"אני לא יכול לומר שמות כי אז אלה שאנקוב בשמם לא יגיעו בוודאות גם בשנים הבאות. אבל יש לא מעט כאלה שתמיד ענו לי בעבר וכשהייתי מגיש להם הצעות, הם היו מיד חוזרים עם תשובה. היום הם לא עונים".

"תמיד יגיעו אמנים, אבל הגדולים לא מגיעים, זו עובדה", אומר אודי אפלבוים. "אנריקה איגלסיאס ואלאניס מוריסט הם יוצאי הדופן שכבר הופיעו בישראל, חוו מקרוב מה קורה פה ולא מייצגים את השאר בשום אופן".

"הבעיה המרכזית היא המצב הבטחוני", מסכים המפיק והאמרגן אודי אפלבוים. "אנחנו יושבים בתל־אביב ומשחקים אותה קינגים של העולם, אבל חצי שעה מפה שורפים שדות, אנשים יושבים במקלטים ועפים טילים באמצע היום, עשרות אזעקות ביום לפעמים, רוצחים חייל על הגבול. אלה חיים במלחמה למעשה. בסופו של דבר, מה שמראים בחו"ל זה את מה שקורה שם ואת התגובות שלנו, אם יש כאלה. אנשים לא רוצים לבוא למקום כזה. מנהלים של אמנים גדולים אמרו לי את זה בפנים, 'אתם אזור מלחמה'. זה לא נתפס מבחינתם שבשישי־שבת אחד יורים 200 טילים מעזה. יש מנהלים שהגשתי להם הצעות, והם התקשרו בחזרה ואמרו, 'איך אתם יכולים לחיות במדינה כזו ולמה שהאמנים שלנו יבואו להופיע פה?' מנהל של אחד האמנים הגדולים אמר לי, 'מיסטר אפלבוים, ישראל זה קוסובו עבורנו'. לא פחות".

מי סירב לך?

"ליאם גלאגר מאואזיס היה אמור לבוא הקיץ, התמודדתי על ההפקה שלו. קיבלתי הודעה מנציגיו, 'עד שהמצב לא נרגע, תתקדם הלאה. הוא לא יגיע. חייבים להבין: האווירה הכללית של אמנים בחו"ל היא שישראל בכלל לא בלופ. כשהם שומעים בחו"ל שנבחרת ארגנטינה ביטלה את הגעתה לישראל הם כבר לא קוראים למה, הם פשוט לא מגיעים. הבעיה היא שאני לא רואה שזה נפתר בשנה הבאה, ואני חושש שאנחנו הולכים לשנים שחונות בשוק. עוד שנה כזו והענף יהיה על סף קריסה, כי זה שוק קטן".

שוק ההופעות הבינלאומי מפרנס עשרות אלפי אנשים - מאבטחים, אנשי הפקה, סאונד ותאורה, שוטרים, עובדי ניקיון, אנשי תחזוקה. קיץ דליל כזה מפחית את פרנסתם. "לדעתי חברות שקשורות בתעשייה יצטרכו לפטר עובדים", אומר אפלבוים, "המדינה חייבת להתייחס לשוק שלנו ולמפיקים כמו במצב של אסון מזג אוויר לחקלאים. התחלתי לדבר עם חבריי המפיקים ויש לנו כוונה לפנות לממשלה, כדי לראות מה אפשר לעשות".

× × ×

כל המפיקים ששוחחנו איתם לא אוהבים את המילה "בידוד". ראשית, הם מקווים שהשמות הגדולים ימשיכו לבוא לכאן, שהבצורת של כוכבי הענק זמנית. שנית, כי שמות קטנים יותר, נישתיים לפעמים, ממשיכים לבוא. גיא בסר ושי מור יוסף, בעלי חברת בלוסטון לייב ניישן ישראל המובילה בשוק, מודאגים מהמצב הביטחוני והשלכותיו, אבל חושבים שזו לא כל התמונה.

"יש עוד פרמטרים אובייקטיביים לבד מהמצב הפוליטי", אומר בסר. "אימג'ן דרגונס וקנדריק למאר, למשל, חיפשו פסטיבלים. אמנים שיצאו לטורים מצומצמים, כמו אמינם, העדיפו מדינות אחרות ששילמו יותר. נכון שאי־אפשר להתעלם מהמצב הביטחוני כאן, ויש לו השפעה, וברור שאנשי BDS ממשיכים לפעול נגדנו. אבל אני חושב ששליש מהבעיה זה הם והמצב הביטחוני פה, ושני שלישים הם פרמטרים שונים לגמרי, טכניים, כלכליים, עובדת היותנו במקום מרוחק. נניח, בילי ג'ואל מוכן מחר להופיע בישראל אבל אף אחד כאן לא מוכן לשלם מעל שניים וחצי מיליון דולר להופעה".

שאקירה הייתה אמורה לבוא ואמרה לא. למה?

"היא הבטיחה להגיע, היא אוהבת את ישראל והצהירה את זה אצלכם בראיון. הסיפור שם הוא לא BDS. יש שם יותר פרטים טכניים שהעיבו. מברונו מארס קיבלנו תשובה שהוא האריך את החופשה שלו ולכן לא מגיע לאזור".

פרל ג'ם אמרו לא מסיבות פוליטיות.

"אבל לא הצהירו רשמית שאלה הן סיבות. הם כן קיבלו מאיתנו הצעה כספית דמיונית ואמרו שישקלו לשנים הבאות".

מה יהיה בשנה הבאה?

"אנחנו מצפים לקיץ טוב ב־2019. יש שני מופעי פארק בקנה. לא צריך להגזים, אנחנו לא אזור אסון. אבל כן צריך להיות ערניים למצב, להילחם באנשים של ה־BDS שלא מפסיקים להיאבק על מה שהם רוצים ברשתות ונגד אמנים שמוזכרים ככאלה שאמורים לבוא לפה. אנחנו משתפים פעולה עם המשרד לנושאים אסטרטגיים של השר גלעד ארדן בהסברה נגד אנשי ה־BDS והם עוזרים לנו מאוד. ויש כאן הצדקה לעזרה נוספת מהמדינה. אנחנו מעסיקים הרבה עובדים, נותנים למדינת ישראל נופך של מדינה מערבית בעזרת המופעים אלה, האמנים הופכים לשגרירים כשהם מעלים תמונות באינסטגרם. לא יכול להיות שנעבוד רק חצי שנה על מופעים גדולים כי אין פה אף לוקיישן ראוי בחורף. גם הפחתת מע"מ להופעות תעזור לנו להפחית את מחירי הכרטיסים, או השתתפות בפוליסות שמכסות בפני אירועי טרור".

המפיק שוקי וייס כבר ראה הכל בשוק הישראלי ביותר מ־40 שנות קריירה, גם חווה בעבר ביטולים לא נעימים, המפורסם בהם של דפש מוד במלחמת לבנון השנייה. "אני מאוד נהניתי מהעבודה הקיץ דווקא", הוא אומר, "הגודל לא תמיד קובע. מכרתי את אותה כמות כרטיסים כמו לפני שנה ושנתיים והצלחנו למכור את מה שאנחנו כמפיקים שנים מנסים. אליס אין צ'יינס, אמריקה, קאמל, אוזי אוסבורן. עבדנו ממרץ כמעט ללא הפסקה. היה קיץ מוצלח".

מצוין, אז הכל בסדר.

(צוחק) "אל תגזים. ברור שאמנים לא מראים התלהבות לבוא לישראל. ההתמודדות של כל אמן זר עם כל הסובב אותו, מהרגע שהוא מחליט להגיע לארץ, היא לא פשוטה. הם עוברי מסעי שכנוע מטעם גורמים אנטי־ישראליים לא להגיע לפה. ברור שיש השפעה של האירועים הביטחוניים, גם של ה־BDS. אני מבין שאנחנו לא המדינה הכי חשובה בעולם ולא אצל כולם אנחנו באג'נדה. אני כן חושב שהקיץ הבא יהיה צפוף יותר בהופעות".

יש כאלה שחוששים מבידוד בינלאומי בגזרת ההופעות.

"לא מסכים עם ההגדרה. אבל כן, יש לנו בעיה. ככל שהאמנים מצליחים יותר ובשיא החשיפה התקשורתית, קשה להם להתמודד עם ההגעה לפה כי עפים לעברם הרבה מאוד ריקושטים. ברונו מארס לא נגדנו, אפילו יש לו שורשים יהודיים, אבל ככל הידוע לי הוא לקח החלטה שלא להגיע בגלל הלחצים מסביב והמצב הביטחוני. אותו דבר לדעתי קרה עם שאקירה. אל תשכח שיוצאות מפה כותרות באופן תדיר על מלחמה בחמאס וגם בלי שאנשי ה־BDS יעשו משהו, זה גורם לבעיות. לפני כשלושה שבועות חשבתי שחצי עונה של הופעות מתפרקת לי מול העיניים. אוטוטו דיברו על מבצע בעזה. ככה בוטל בעבר ניל יאנג. אם אתה חושב שאמנים בחו"ל לא מרגישים את זה, אתה טועה. סוכניהם ומשפחותיהם לא רואים חדשות? כולנו רואים. אז לא היו לי הופעות שנפלו השנה, אבל היו מנהלים שאמרו לי בפירוש, 'יותר קל לנו לעשות עוד הופעות בלונדון מאשר להופיע השנה בישראל'".

זו משימה לא פשוטה, אבל בספטמבר הקרוב יביא לכאן ערן אריאלי, הבעלים של חברת ההפקות נרנג'ה, לפסטיבל מטאור שמות חמים מאוד באינדי העולמי. למשל נינה קרביץ, קמאסי וושינגטון, מורה מאסה, פושה טי ועוד, שיופיעו במשך שלושה ימים לצד אמנים מקומיים מברי סחרוף ועד זהבה בן. בשנה שעברה הוא עמד מאחורי המופע של רדיוהד, והיה אמור להפיק גם את זה של לורד – והתמודד עם הביטול הצורם. לעומת מפיקים אחרים בתחום, אריאלי חושב שכל התערבות ממשלתית רק תגרע. "במטאור לא ביקשנו שום סיוע כספי מהמדינה מתוך ההבנה שחשוב שאמנים שהמסר שלהם מדבר על הפרדה בין פוליטיקה לתרבות יוכלו בלב שלם לעמוד מאחורי המילים שלהם. אנחנו יודעים שיש מי שרואים דברים בצורה אחרת, וזה בסדר גמור, אבל כששרת התרבות מבקשת להעביר משחק ראווה לירושלים מסיבות פוליטיות, שלא תתפלא שבסוף האירוע נופל. העיסוק בפוליטיקה מבחינת אמנים וספורטאים הוא ברוב המקרים טרן־אוף, במיוחד אם הוא נכפה עליהם".

ייתכן שיש עוד פרמטרים שהרחיקו מאיתנו הקיץ את ההופעות הגדולות - קיליאן אמבפה, הארי קיין, רונאלדו, מסי ולוקאקו. "המונדיאל שינה את כללי המשחק הקיץ", סבור גיל אוליאמפרל, הבעלים של סברס, שעובד בימים אלה על פסטיבל בידור שיתקיים בארץ. "פחות טורים מעניינים הסתובבו במהלך הטורניר כי פחדו מהמשחקים שעניינו את רוב העולם. ביונסה וג'יי־זי הלכו עם הראש בתוך הגביע העולמי ואפילו הם חטפו סטירות לחי. מעבר לזה, אחרי שהבנו שהולך להיות קיץ רע ברמה הביטחונית, מראש לא פנינו להרבה אמנים כי ידענו שאין שום סיבה שיבואו במצב כזה.

"בעיניי הביטול של ארגנטינה עשה לנו נזק", הוא מסביר, "כי איכשהו תוקשר החוצה שמסי לא הגיע בגלל איומים לטרור. אנשים שכחו שהתבטלו פה כמויות של מופעים פעם בכל מיני מבצעים, ולכן ביטול של מסי על רקע טרור כביכול, נשמע בחוץ רע מאוד. הקיץ הבא הולך להיות מעניין אבל הבעיה היא שהמפיקים פה לא לומדים לקח וכל אחד עדיין מנסה להראות כמה שהוא גדול. בגלל המלחמה בין המפיקים המקומיים, המחירים פה עולים סתם. אני למשל ויתרתי על א־הא כי המחיר עלה למעל חצי מיליון דולר ובסוף המופע באמת לא הצליח. בחו"ל מנצלים את זה".

"המבחן הגדול יהיה בשנה הבאה", מסכם עו"ד חגי שטרוויס, נציגו של המפיק מרסל אברהם. "הקיץ סבלנו מחוסר בטורים גדולים לטעמי", הוא אומר, "את האמנים הגדולים צריכים לתפוס בתחילת הטור שלהם או בסוף, כי זה גורלנו מבחינה גיאוגרפית. אם נראה שבשנה הבאה אף אחד לא רוצה לבוא לישראל, נצטרך לעשות חושבים".