ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 07.08.2018
    לא בכיף
    יום אחד הקריירה שלו כאיש מהטלוויזיה שמעליב אנשים התרסקה, בתיאום מושלם עם גירושיו השניים. כנגד כל הסיכויים והעצות של הברנז'ה, תוכניות על מדע הפכו אותו לטאלנט הבכיר של תאגיד כאן. דודו ארז חרדתי ואובססיבי, מתייסר בלילות וסובל בימים, עם מחלת לב, לא שותה, לא מעשן, לא יושב במסעדות ומחרים את חו"ל - אבל מוכן לתרום את זרעו למען עתיד העם היהודי
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    הלילות של דודו ארז הם סיוט. "אני ישן נורא. חלומות איומים. בעיקר סיוטים שאני נכשל, מבחן במתמטיקה, לא הספקתי לשידור, לכוד בכל מיני בתים שאני לא יכול לצאת מהם", הוא מספר. "לפעמים יש גם שיתוק שינה. אתה מתעורר וכל הגוף משותק. פחד אלוהים! אתה קם ולא יכול להזיז את כל הגוף. גרוע מזה, אתה מרגיש שאיזו ישות מתקרבת אליך, למרות שאתה במציאות. בלהה! מה עושים? פשוט לחזור לישון. זוכר שאמרתי לעצמי, 'אוקיי, אני בשיתוק שינה, למדנו על זה ב'חפרנים'. עצמתי את העיניים וחזרתי לישון. אחד הדברים המפחידים שקרו לי".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    כמו הפעם ההיא כשפרצו לו הביתה. אחרי הגירושים הראשונים, כשהיה לבד־לבד. "ופחדתי פחד מוות מהבדידות. הרי מעולם לא חייתי לבד. אתה לבד במובן הכי עמוק. וגם אין לך סטאף לבית. אוקיי, אז הלכתי לאיקאה וקניתי כל מיני, כדורי בדולח, עששיות, שמתי ספרים על המדפים, ביימתי חיים. ובגלל שאני רווק בתל־אביב, קניתי בדיוטי בקבוקי אלכוהול איכותי, כל מיני סינגל מאלט וכאלה, בקבוקים יפים, שנשארו סגורים. כי אני לא שותה. ואף אחד ממילא לא בא אליי.

     

    "לילה אחד שני הומלסים פרצו לי הביתה. הייתי במיטה, חולה בשפעת, מלא מכדורים. התעוררתי מניפוץ זכוכית ושמעתי קולות מדַברים משהו בתוך הבית. איכשהו חזרתי לישון, מטושטש. בבוקר קמתי ולא היה כלום. רוקנו את הבית. זאת אומרת, מה כבר יש להם לקחת? את כל הבקבוקים. אחר כך התברר שהם מכרו אותם לסודאנים. איך אני יודע? המשטרה התקשרו אליי. גם החזירו לי חצי בקבוק. יש לי אותו עד היום בבית. שומר אותו".

     

    הוא עדיין לא שותה ממנו, כמובן. ולא אוכל בשר, משתדל להיות צמחוני, ושומר על כשרות "כי חלק מהזהות היהודית שלי זה להגביל. מגבלה מייצרת משמעות". ולא סטוצים, אף פעם, למרות שהיו הצעות, "לא מתאים לי, לא כיף, כמו בהומור, אני צריך סביבה מוכרת". ולא אוהב לצאת, לא מסעדות, "אם אפשר לסגור ארוחה בעשר דקות בהייה מול טלוויזיה ולאכול אורז, לא אבזבז שלוש שעות לשבת באיזה מקום לשחק אותה אריסטוקרט". ולא חו"ל, "לא מעניין אותי עוד מסעדת פסטה ברומא. לא הייתי בחופש, שנים. אולי לפני ארבע שנים הייתי כמה ימים במנהטן. בסדר, נחמד. כמו תל־אביב כזה, אני יודע? מרגיש חוסר ביטחון שם. המקום הטבעי שלי זה כאן", הוא מתכווץ.

     

    צילום: יונתן בלום
    צילום: יונתן בלום

     

    הוא גם לא רוקד, חלילה, וקשה לו עם מוזיקה, "אני בורח ממוזיקה, כי יש לי קושי בוויסות חושי, לא יכול לעשות כלום עם מוזיקה ברקע". מצד שני גם קשה לו עם שקט מוחלט, לכן הוא מחזיק תקליטים של רחשי רקע, ג'ונגל, גשם, חלל – למרות שבחלל אין צלילים אבל בזה שלו יש – שאותם הוא משלב בתוכניות שלו. פסיכולוגית קבוע כמובן, רק בלי כדורים. ובטח לא סמים. "לא משתמש בזה. לא רוצה להפר את האיזון העדין. אני חרדתי. אני מוחזק מדי. רוצה להיות בשליטה. חייב להיות מסודר. מגבלות", הוא אומר, "אבל לפני הופעת סטנד־אפ אני לוקח שני תמרים! להיות חד בטירוף".

     

    דודו ארז, תכף 46, מתרחק מכל דבר קיצוני חוץ מהפעם האחת, כשהגיע עד לקצה והלך על מורפיום, היישר לתוך הווריד. זה קרה בהתקף חמור של דלקת קרום הלב, כאבי תופת, סכין לתוך החזה, זועק מכאבים ואין מפני זה הגנה, רק מורפיום, ותוך חמש שניות שקע לאופוריה מוחלטת. בשבוע הראשון במחלקה לא ידע איפה הוא בכלל. סגר שם שבועיים, ואף אחד לא הצליח להיכנס – חוץ מהחבר הטוב ירון ברלד, שיכול להגיע לכל מקום ואכן הגיע, מלא דובונים, בלונים צבעוניים ומהומה של ברלד.

     

    כבר שלוש שנים מאז אובחנה אצלו המחלה, פריקרדיטיס ‑ הצטברות נוזלים בקרום הלב ‑ והאזור נדלק. "זה מסוכן אם הלב מתמלא בנוזלים. ואז נותנים לך סטרואידים. ואז אתה מתנפח ב־15 קילו. העליתי תמונות ואנשים היו יורדים עליי באינטרנט. "'איזה שמן!'" הוא משחזר. מאז, אושפז כבר שבע פעמים. לפעמים היה ממשיך לצלם מערכונים עם כאבים בחזה.

     

    עכשיו הוא מטופל בתרופה ביולוגית, קבוצת ניסוי, כל בוקר זריקה לבטן. העסק בשליטה יחסית. "אני חי בתחושה שכל יום זה יכול לחזור. ההתקף. הלחץ. הכאב. אבל אחרי שנתיים מתרגלים".

     

    צילום: אלדד רפאלי
    צילום: אלדד רפאלי

     

    והפחד מהמוות?

     

    "באותם רגעים אמרתי, כן, יכול להיות שאני מת. אבל בלי לחץ. נו, מה יש לי לעשות? היה עוד התקף שתפס אותי בנתניה. נסעתי ללניאדו, עומד בתור, כאבי תופת בחזה. ואיזה ילד אומר, 'דודו! אפשר להצטלם איתך?' אמרתי, בטח. גם אם אני מת עוד כמה דקות, מה אכפת לי?"

     

     

    × × ×

     

    גם הימים של דודו ארז לא להיט. פגישה איתו היא עניין קצת משעשע, הרבה דרמטי. הוא סובל. חם לו. הוא מזיע. מבקש להחליף מקום. חובש מצחייה כדי שלא יזהו בדרך. מי מכיר אותך בכלל, אני מעליב, והוא מהנהן. נאנח. לא טוב לו. מכבה את הנוטיפיקיישנז כדי לא להיות מוטרד. מה שגורם לו כמובן לבדוק כל הזמן הודעות בעצמו. אינטליגנטי, חרדתי, אובססיבי, אנאלי, מתבאס כשקוטעים אותו באמצע אחת התשובות־נאומים הרהוטים והמוטעמים שלו. קשה לדעת איפה נגמרת הפרסונה של החנון הממושקף והמעונב ומתחיל דודו ארז האדם, אבל נדמה לי שהם מאוד קרובים.

     

    יצאנו החוצה לסיגריה, שלי, והוא בכה כל הזמן. על העשן, על התיק שיגנבו לו (השולחן מרחק חמישה מטר ממול), על זה שהוא חייב לקרוא תגובות למשהו. "אני חש שאני משעמם אותך", הוא חוזר ואומר. "זה בסדר. אתה הגיבור של האנשים הבנאליים, שמזדהים עם חייך, האפורים כעכבר", אני עונה. ארז מציץ לסמארטפון. יש דף מסרים שהוא רוצה להעביר, על ה־TGI, על ההשקעה בתוכנית וכו'. מבין בעצמו כמה זה מגוחך ועוצר מיד. "בקיצור, תוציא אותי טוב", הוא מסכם בייאוש.

     

    את זה אני מוכן לעשות בכיף, כי מגיע. תוכנית הרדיו היומית שלו, 'שלושה שיודעים', היא פנינה שכדאי להכיר. מדי בוקר בין שבע לתשע ב'כאן תרבות' (ושידור חוזר ב־21:00), תוכנית מדע וידע, קורטוב הומור של ארז, ועוד שני מומחים, התעמלות בוקר מהנה למוח. האם יש חיים במאדים, למה אופן־ספייס איננו יעיל, ועל יום סוכריות הגומי. בנינוחות הבוקר והרדיו, ארז מצא סוף־סוף את המקום שלו. "בטלוויזיה אתה יותר קריקטורה של עצמך", הוא מודה. ויש גם תמורה לאגרה. ארז, כפי שהתפרסם ב'גלובס', הפך לאחד הטאלנטים הבולטים של תאגיד השידור.

     

    "300 אלף שקל בשנה לתוכנית היומית, ועוד 60 אלף לתוכנית קלאסית בשבת לילדים". זה נותן 30 אלף שקל בחודש.

     

    "ראיתי את הכתבה. אני כמובן מכחיש. זה לא השכר. זה לא 30 אלף בחודש. הרבה פחות, גם לא ברוטו. ואלה סכומים שהסוכן סוגר, ועמלות וכו', ואני משקיע שם בכל פרט, יודע שזו לא התחנה הכי מואזנת בארץ. ובכלל, לא נעים שזה מתפרסם! (נאנח) אגיד ככה, בסטנד־אפ מרוויחים הרבה יותר, עבור הרבה פחות מאמץ".

     

    לצד תוכנית הרדיו הוא גם עושה את 'החפרנים', תוכנית המדע והידע המשובחת בעונתה השישית בחינוכית. וכל מיני הזמנות פרטיות מחברות, עבור משאלי הרחוב המפורסמים שלו. וסטנד־אפ. איך דווקא בחור מוחזק כמותך במקום הכי תובעני? "אחרי שאתה עומד מול קבוצת אנשים אקלקטית ומצחיק שעה, אף אחד לא יגיד לך יותר בטלוויזיה, 'אתה לא מצחיק'", הוא עונה. ארבע פעמים בשבוע לדבריו הוא מופיע בחינם כדי לבדוק חומרים, ואת המסקנות יורה על קהל משהו כמו שבע עד עשר פעמים בחודש. "הז'אנר שלי מוזמן לחברות היי־טק, וגם לקהל דתי, כי הוא נקי. אין הומור עדות, אין סקס, ההומור האינטליגנטי המכבד יכול גם להשתלם".

     

    נשמע שאתה חי טוב. לבריאות. צובר סכום יפה ליום סגריר?

     

    "אני איש הישרדותי. חוסך ליום סגריר, תמיד. כי אני גם יכול להיות בבית חולים שבועיים, ואז ההופעות קורסות לשלושה חודשים. יש לי בית שלי, בלילנבלום, קניתי כשהיה מאוד זול, במיליון שקל, עם משכנתה. ופנסיה. אני חי מאוד בצניעות".

     

    מי כמוך לדעת שהחיים קצרים. למה לא תעצור הכל ותיסע לשנה מסביב לעולם? קח את אהובתך החדשה!

     

    "היא אגב רוצה! אבל אני לא מטייל".

     

    כן, יש לו אהבה חדשה. הללויה. שמה ענת רחל עורי, בת 27, הייתה העורכת שלו בתאגיד השידור - כבר לא - שם נוצר הקשר. התלקח מהר, תוך זמן קצר עברו לגור יחד, סוגרים כבר שנה וחודשיים. "אני מאוד אוהב אותה. רגע, תכף אגיד לך מה היא אמרה לי להגיד", הוא מעלעל בווטסאפ. בעבר היה נשוי פעמיים, כל פרידה הסבה כאב גדול, "שנים של כאב וחיווט מחדש של המוח", כלשונו. קרוב ל־20 שנה הפרש? "לא חושב שיש לגיל קשר מהותי. ואם יגידו בנות גילי, 'ומה איתנו?' – אז איפה הייתן קודם?" הוא צוחק. "חתונה שלישית? פחות. הפורמט נכשל".

     

    ילדים?

     

    "רוצה. חושב על זה ברצינות. גם הפסיכולוגית שלי שאלה, למה אני רוצה ילד. התשובה הכי טובה שיש לי: כי זו חוויה שלא חוויתי. וגם בגלל ההמשכיות. באמת, בתור חלק מהעם היהודי למוד הסבל, שעשה דרך כזו ארוכה. לא בציניות. אני רוצה שהעם הזה ימשיך. וכחלק מהמאמץ הזה, אני מוכן לתרום מזרעי ומכספי, שנחסך ליום סגריר".

     

    איזו פרסומת סמויה לתוכניות שלך: עזרו לממן את הילד של דודו, כדי להמשיך את קיום העם!

     

    "בשיא הרצינות, הסבתא שלי הגיעה בספינה רעועה מלוב עם תינוק בן שבועיים. וגם כשאני חושב על 'עמוד האש' – אז אני כן חושב שאני צריך, וואלה, המשכיות. האנשים האלה הגיעו מפה לשם, ואצל ענת זה אנשים שעברו ליד השואה, פולין, לא יודע מה – לא צריך לשים זה סוף רק כי אנחנו היפסטרים, או מתוסבכים".

     

     

    × × ×

     

    סבתא וסבא מצד אמא הגיעו מלוב, משפחת אטיה, סבא יצחק היה שם רב ושוחט וידען גדול, איטלקית, ערבית ויידיש, "וכשהתחילו פרעות רצו לרצוח אותו מיד. כי ידעו שהוא יתלונן ראשון. הנודניק". השואה הגיעה גם לשם, ללוב. "סבא סיפר שאמא שלו נרצחה. פעם דיברתי על זה ברדיו ואטינגר ענה, 'מה אתה מתלונן. זה רצח בוטיק'. כי בתפוצות שלו, נו. בסדר, שיהיה רצח בוטיק". אז הם הגיעו לארץ, לאוהל, עד שהסבא אכן התלונן על התנאים. בפני בן־גוריון. הזקן הגיע בעצמו, וסידר להם מגורים בבית אבן נורמלי. "וכל זה למה? כי הוא ידע עברית. על בורייה". הנכד הפנים.

     

    מצד אבא זו משפחת יעקב, אבא עלה בגיל חמש מעיראק. נישקו את אדמת ארץ הקודש כשנחתו. ההורים הכירו כשהוסללו בצעירותם לתעשיית היהלומים בנתניה, שם גם נולד. ה"עניין המזרחי" מעולם לא היה אישיו בשכונה המעורבת, הוא אומר. זה אפילו קצת מרגיז אותו, והוא בא מוכן, היה רשום אצלו "נוריאל: העניין המזרחי". "מה זה בכלל אומר מזרחיות? בעידן שהכל חייב להיכנס לקופסאות מסודרות ומיתוג קריקטורי וסטריאוטיפי, המציאות הרבה יותר מורכבת. כמו שפעם אמרו, 'המזרחים הם חמים'. סבתא שלי העיראקית הייתה מצחיקה וחמה. אבל הלובית הייתה קרה ורעה, מאוד! פעם באתי אליה, עומדת בחוץ עם גיגית. סבתא, מה את עושה? 'שפכתי מים על ילדים. אסור?' כמה אהבתי אותה", הוא צוחק.

     

    "לא תמצא אצלי פאנץ' אחד על עדות ו'מזרחיות' כי אני לא מאמין בזה. מעולם לא הרגשתי קורבן או חלק מאיזה מאבק. יש מיתוג מחודש של 'מזרחי', גל של העלאת גירה של זהויות מהשנים האחרונות, ואני כאילו צריך להתנצל למה אני לא. לא גדלתי על זה! לא מבין על מה אתה מדבר! והשיח הזה יוצר משהו טרגי, כי הוא מנציח את ערימת הסטריאוטיפים והקריקטורות על אנשים שלא היו חלק. 'היי דודו ארז, אתה גם מזרחי!' זה רדוד".

     

    דודו הוא הבן הבכור מבין ארבעה אחים. קצת אחרי לידתו אבא זכה בטוטו. שידרגו לדירה גדולה בלב העיר, אוטו וכסף ללימודים טובים לילד. "בזכות זה יכולתי ללמוד בהמשך ב'הבוסתן' (בי"ס פרטי לאמנויות), סינתיסייזר וכל חוג אפשרי, אסטרונומיה, מה שתרצה". כשאחיותיו נולדו קנו לו כפיצוי ווקי־טוקי. הוא לא דיבר עם חברים בשכונה, כי לא היו לו, שידר לעצמו תוכנית רדיו. חנון־על, משחקי מחשב, מאזין לתסכיתים ברשת א' ולמוזיקה קלאסית. "כשאמא ראתה שאני לא חברותי, שלחה אותי לנגן אקורדיון. כי בתקופה שלה, מי שניגן בו היה מלך המסיבה".

     

    זה כמובן רק החמיר את העסק. "לא היו לי חברים, תלמיד מעולה, לא סותם את הפה למרות שכולם שונאים אותי, ומנגן אקורדיון. פתטי. חטפתי מכות בלי הכרה מילדים בשכונה. ילד מוכה, ברמת הלהתעלף מאגרופים. זה מצלק מאוד. הקפיא את המימיקה שלי עד היום, כי המשכתי לדבר גם כשכואב לי. חוטף ומנסה להחזיר במילים. וחוטף, וחוטף, וחוטף. להגיד להורים? אמרתי. ענו, 'תחזיר'".

     

    במקום זה פרש לעולם הדמיון וחלם להופיע. "מילדות רציתי לעשות מה שאני עושה היום. נכנס לשירותים ומדבר לידית. הטלוויזיה הייתה ההצלה של חיי. כשאתה במצב של אלימות, פתאום בשכונת המצוקה של סבתי, אתה רואה את 'מנהרת הזמן', טוני ודאג – ואתה עף! זו דרך לברוח. וגם לספר סיפור. וגם לרכוש ידע". בגרות פיזיקה־מתמטיקה חמש יחידות, שום דבר עם בנות, בצבא היה מפעיל פטריוט במלחמת המפרץ הראשונה, הקורס הראשון. אבל הכי דודו ארז: מעולם לא לחץ על הכפתור בעצמו. אבל הוא מת על הפטריוט, מטאפורית ומעשית. תמונה צבאית זכורה: "פעם ביער ביריה, שלג מטר וחצי, עשינו מה שאנשים עושים ביער. אבל לא השארתי סימנים בשלג. כששמתי בחזרה את החרמונית על הראש הבנתי מה קרה".

     

    למד משפטים. את שם המשפחה שינה ל"ארז" קרוב לנישואיו הראשונים, לבקשת אשתו הראשונה. "לא מצאנו שם, עד שבדרך למשרד הפנים, אמרתי: אני עושה התמחות אצל עו"ד נילי ארז? אז יאללה, שיהיה ארז. רעיון טוב לשם גנרי", הוא מספר. המשיך לפרקליטות מחוז תל־אביב, אפילו התגייס למשטרה כתובע פלילי. וסבל מאוד. "אחד המקרים הקשים היה אישה שהואשמה בגרימת נזק לרכוש ציבורי. ואז כשהגעתי לדיון, התברר שהיא ניסתה להתאבד, כי חייה היו בזבל, ניסתה לשרוף את עצמה ונגרם נזק לסביבה. ולי זה כבר לא התאים. לא עמדתי בזה. אנרגיה לא טובה. זה הצד האפל של החיים. נכון, זה חשוב לשמור על הרחובות נקיים מאלימות. אבל לא בא לי. כמו שלא בא לי לפתוח סתימות ולנקות חדרי מדרגות".

     

     

    × × ×

     

    הוא כמובן בטיפול קבוע, "אצל פסיכולוגית שמטפלת גם במכורים. אי־אפשר לחרטט אותה", הוא מספר. "היא יודעת עד כמה הילדות עדיין משפיעה עליי, וכמה זה עוד לא פתור. האמת שלי היא הילד שמסתתר שם בפנים, בתוך קפסולה. באמת שנלחמתי שנים בחומות שבניתי, עשיתי כזו דרך ארוכה עם עצמי שאני מותש, אני מודה".

     

    ההתשה הזו הביאה אותו בסוף להפסיק עם ההומור האכזרי, הקר, הדוקר, שלו היה שותף בחבורות קומיות שונות. "הפסקתי להיות הייטר, וזה השינוי הגדול שעשיתי בארבע השנים האחרונות", הוא אומר. "איפה למשל? 'לילה בכיף' או 'מהדורה מוגבלת' היו מאוד אכזריות. ב'מהדורה מוגבלת' אמרו לי פעם לסלק אורחת באמצע התוכנית. אומרים באוזנייה - צייתי. סילקתי אותה. עד היום היא לא אומרת לי שלום.

     

    "יש כאלה שלקח זמן להשלים איתם. בזמנו היינו מריצים דאחקות חוזרות על חיים אתגר. צ'יפ־שוט, מה שאני לא עושה היום. והוא נעלב. פעם פגשתי אותו באולפני מימד והושטתי לו יד. והוא כל כך כעס! לזכותו, הוא סלח. פעם אחרת אמרנו משהו על רותם אבוהב. פתאום יום אחד אתה פוגש אותה מאחורי הקלעים, והיא שטפה אותי בצרחות. רק עניתי, 'צודקת. סליחה'. אז בכל מה שאני אומר היום, אני יוצא מנקודת הנחה שהאיש שומע.

     

    "ומה שטרגי, שבאמת השתניתי מאוד - ולא כולם מבינים את זה. אנשים חושבים שאתה עוד בגיל 30. במשאלי רחוב כבר למדתי שאפשר להצחיק עם אנשים, לא על חשבונם. בכלל, היחס כלפיי השתנה. עד לפני ארבע שנים, בגלל 'לילה בכיף' וכו', לא באמת אהבו אותי ברחוב. אמרו, 'הנה המשוגע הזה'. עכשיו זה הורים וילדים, שפשוט אוהבים. איזה כיף".

     

    המהפך המקצועי שלו נולד חצי מאונס, ביחד עם משבר אישי, בסוף נישואיו השניים, איפשהו ב־2014. "סיימתי ב'קשת', ויום אחד אתה מוצא את עצמך לא עובד. לא היה לי סטנד־אפ, רק מחמם, בפרוטות. לא הצלחתי לכסות את ההוצאות. משבר. תחשוב שאתה מתקשר לכל מיני מקומות וכולם אומרים לך, 'דודו ארז, די, אתה וואן־טריק־פוני. מיצית. אנחנו רוצים חדש". הטלפון מאולפני הרצליה ו'החפרנים' הציל אותו. "וכל הסוכנים מסביב אמרו לי, 'א־ל תעשה תוכנית בחינוכית! מדע? זה יקבור אותך!' הרי איך זה עובד? אם אני עושה סטנד־אפ בטלוויזיה, מחר מזמינים אותי לאיזו הופעה אצל חברה. 'החפרנים?' לדבר על איינשטיין? זה לא סקסי, זה לא ערוץ 2, זה לא כלום.

     

    "אמרתי, סבבה. כי אני גם ככה גמור. גמור! אז עכשיו אני עושה את הדבר הכי גרוע שאפשר, מתאבד על זה, אגזים את הכל, לא אצחיק, אני מלמד. מה יש יותר גרוע מזה לקומיקאי, שצריך למכור הופעות? עשינו את התוכנית באווירת אף אחד לא יראה. מוכן נפשית שיגידו שזה גרוע. בניגוד לחברים שלי שמריצים פאנצ'ים, אני עושה כאן תרבות. וזה התחבר לחנון, שרצה ללמוד וחטף מכות".

     

    גם מודי בר־און היה שם ברקע, מהתקופה שארז הבליח לרגע באולפן ליגת האלופות. "פעם אחת הוא אמר לי, 'לא בא לך פעם להגיד משהו?' זה הידהד לי הרבה שנים בראש. קינאתי בזה שמודי בא ללמד ולמכור לך סיפור על תל־אביב ועל הארץ", הוא אומר. אז הנה הוא עושה את זה עכשיו, כל בוקר ברדיו. "מיסודי אני סקרן. כשאני עושה ריצה, פעם ביומיים־שלושה, 40 דקות, גיליתי את עולם הפודקאסט. איזה כיף! מד"ב, ילדוּת, פסיכולוגיה, פיזיקה - עונג. עונג כמו פרוסת שוקולד".

     

    כבר קמים ללכת, הוא מסתכל שוב על רשימת המטלות שלו, להביא אוכל לשישי, ומקטר. "מה אני עושה בשעות הפנאי? אין לי. אני עובד. ארבע פעמים בשבוע בודק חומר בסטנד־אפ. קם מוקדם להתכונן לרדיו. אולי לפעמים רואה קצת טלוויזיה. דוקו. וייטנאם. שואה. אם אני רואה טלוויזיה, אז שלא יבלבלו לי את הזמן", הוא נאנח.

     

    מתי בכית לאחרונה?

     

    "רק בסרטים. פעם אחרונה, עם הילד המקסיקני הזה של פיקסאר ("קוקו"). לא בוכה בחיים כי אני לא כזה. מוחזק ברמה שאני לא בוכה. גם כשמישהו מת. סבתא שלי מתה מול עיניי ונישקתי אותה אחרי, בלי לבכות. אני היחיד שהיה לו כוח לזה. נכנסתי וזה היה לי טבעי. כי אני יודע שזה הסוף של כולנו. כולנו נמות! גם הטוקבקיסטים".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 07.08.18 , 17:14