אור הלר נשמע החלטי מאוד אמש במהדורה המרכזית של ערוץ עשר. "קודם כל אני חושב שצריך להגיד שבאמת, בניגוד לטענת חמאס, לא היה שם לא תרגיל ולא אימון, אלא באמת צלפים שיורים מתוך עמדה ואז באמת סופגים פגז טנק", אמר הכתב הצבאי. לדבריו, ההוכחה לכך היא פרסום "יוצא דופן... מבחינת המהירות" של תיעוד התקרית, אקט שנועד "לאותת לחמאס" שצה"ל הבין מה קרה ולכן הגיב כפי שהגיב. אוקיי. נשמע הגיוני.

אולם כעבור כמה דקות התרחש אירוע חריג. המגישה טלי מורנו חזרה לנושא המתיחות בדרום, כשבפיה בשורה: צה"ל מודה שגרסת חמאס נכונה. "בעצם התבצע תחקיר של האירוע הזה", פירש הלר. "הרי הטענה הראשונית של צה"ל הייתה, כפי שגם רואים בצילומים האלה, שהירי של הצלפים היה מכוון כלפי אותו סיור... בדיעבד מודים בצה"ל שהטענה של חמאס הייתה נכונה. זאת אומרת שבאמת היה כאן מדובר בירי אימון במסגרת הדגמה, במסגרת תרגיל". בחדשות עשר הסבירו כי חטיבת דובר צה"ל לא תידרכה את הלר בזמן, ואף התנצלה על כך.

מעניין לראות כי בין שני הדיווחים בלט לא רק הפער בנרטיב, אלא גם בצורת ההתנסחות. העדכון הראשון נמסר כתיאור פסקני למדי של מה שכביכול היה ("לא תרגיל ולא אימון"), בצירוף ראיה (פרסום זריז של הצילומים). העדכון השני כבר נטה להפקיד את האחריות על הטוויסט בעלילה בידיים של הצבא ("התבצע תחקיר", "הטענה הראשונית של צה"ל", "בדיעבד מודים בצה"ל").

"תמונת המציאות של חיילי צה"ל הייתה כמובן שגויה", אמר רוני דניאל במהדורה של חברת החדשות. קודם לכן, בכתבה, הוא דווקא קבע ש"זו פעם שנייה במהלך החודש האחרון שאש נורית מעזה לכיוון סיור של צה"ל". ובכן, סיקור תקרית כמו זו שאירעה אתמול, כפסע מעוד מלחמה, מעלה שאלות לגבי "תמונת המציאות" שמוצגת לישראלים בשל מערכת היחסים הבעייתית והתלותית בין רוב התקשורת לצבא. אתמול פשוט ניתנה הצצה למטריקס שעובד היטב כל השנה.

הרי בעצם ההכרזה של צה"ל כי אכן היה "אימון"/"תצוגת תכלית" טמונה גם הודאה לא נעימה: צה"ל, כמו רחמים, לא ידע. "סביר להניח", אמר כתב כאן 11 רועי שרון, "שאם צה"ל היה יודע שמדובר בתרגיל, לא היה מתבצע הירי". מפה מתבקש לשאול: מכל הדברים שבעולם, את זה צה"ל לא יודע? עסקינן בארגון טרור שעורך פרזנטציה מרחק יריקה מהגבול. זה אפילו לא כור בסוריה.

במקום שהכתבים הצבאיים יאמרו את זה, הם דאגו להרגיע: אם חמאס יירה על יישובי העוטף, צה"ל יגיב בחריפות. אפשר להמשיך לנמנם.

בקטנה: לפעמים נדמה ש"פטריק מלרוז" (זמינה לצפייה ב־yes) היא לא מיני־סדרה בריטית המבוססת על סדרת ספרים, אלא רק פלטפורמה לתצוגת המשחק של בנדיקט קמברבאץ'. האחרון מגלם את הגיבור, ג'אנקי עשיר וקורבן של אב מתעלל, ועושה זאת בווירטואוזיות מסחררת. זו לא מליצה: התנועה שלו בין קריז להזיה ובין ריחוף למיקוד מקבילה לרכבת הרים. אולם הדומיננטיות החריגה הזו ממחישה גם את מה שאין ב"פטריק מלרוז": כל דבר שאינו בנדיקט קמברבאץ'. לכן על אף שהבימוי מסוגנן והתסריט חד, זו טיסת סולו עם פוטנציאל התשה. אבל מי שמסוגל להזריק כל כך הרבה קמברבאץ' לווריד, עשוי להתחיל להאמין בקיומו של גן עדן.