השאלה היומית: האם "גומיגם", השיר החדש של סטטיק ובן אל, פוגעני כלפי נשים?

הופכים את כל הנשים לאגן

אמיר שוורץ

הקייטנות הסתיימו ורבבות הורים שוברים כרגע את הראש כיצד לשרוד עד לתחילת שנת הלימודים. לחלקם כבר יש פתרון. לצמד הבייביסיטרים הלאומי יש שיר חדש, אז אפשר לתת לקטנים את הסמארטפון ולקבל מהם כמעט שלוש דקות של שקט. "גומיגם", הלהיט החדש של סטטיק ובן־אל תבורי, צבר בשלושת הימים לחייו כבר יותר משני מיליון צפיות. סביר להניח שעד לספטמבר המספר יעלה. רק נדמה שאיש מההורים האלו לא הקדיש אפילו רגע למילים שהצמד מוציא כרגע מהפה.

התחלת השיר סבירה: "סטטובום בום בום, ג'ורדי גם גם גם, עם בן בון בון בון, בלגן גן גן גן". אבל משם זה רק הולך ומידרדר. סטטיק זורק "היידה" ומיד ממשיך ל"שמש יוקדת והיא כבר רוקדת, קבל ת'אגן, כמו מטקות בים, פה מהבוקר עם כל הביוקר, נהיה לנו חם". סטטיק ובן־אל תבורי הם בהחלט לא הראשונים שמחפיצים נשים בשירי פופ. אבל כשקהל היעד שלהם מורכב בעיקר מילדים בגנים ובכיתות הנמוכות, זה חמור שבעתיים. כשהקליפ ממשיך הנערות סביב הצמד (שאגב מופיע כאן בנפרד) מתחילות לפזז בחושניות — כך שגם אם ההורים השתיקו את המכשיר, המסר ימשיך לעבור. השניים רוצים לכבוש את ארצות־הברית ומנסים לקרוץ גם לתלמידי החטיבה. אבל לפחות בינתיים ההופעות שלהם מסונכרנות עם השעה שבה למעריצים שלהם עדיין מקריאים סיפור לפני השינה.

מוזיקלית מעולם לא התחברתי לסטטיק ובן־אל תבורי. גם "גומיגם" המרגיז לא ישנה את המצב. במרבית הפעמים שהקטנים שלי ביקשו לשמוע את צמד הפופ, הסכמתי כי זה שימח אותם. חוץ מזה, מאז השיר "דובי גל" ("יש לה תחת תחת אש בום בום פאייה, עוקצת בישבן כי אני הדבורה מאיה'"), הם הקפידו לא להעליב אף אחד. פרט לאינטליגנציה שלי. כשמאזינים ל"גומיגם" נדמה שחלפו 400 שנה מאז ימי "הכבש השישה עשר". שם היה שיר על ילד שאוהב ילדה בגלל הצמות שלה. היום האלילים המוזיקליים שלו מבקשים שהוא יסתכל לה על התחת.

סתם נטפלים אליהם

איציק שאשו

בתור התחלה, אני חייב לומר שזה חתיכת הישג להוציא ממני איזשהו כתב הגנה שקשור לפועלם של סטטיק ובן־אל תבורי. לא שיש לי משהו נגדם, זה פשוט ששלושת ילדיי אחראים לדעתי לפחות ל־150 אלף צפיות יוטיוב מ־57 גזיליון הצפיות שמרכיבות את הרפטואר של הצמד הלוהט, וגם שירים שאני ממש אוהב אני לא מסוגל לשמוע ברקע כל כך הרבה.

העניין הוא, שצקצוקי לשון אחרי אזכור של איבר גוף נשי בשיר פופ, היא פריווילגיה השמורה רק למי שטרם נחשף למוזיקה בחמשת העשורים האחרונים. בעיניי, ההיטפלות לסטטיק ובן־אל תבורי על הקשקוש הזה, מקבילה לידיעות תקשורתיות על סלבס שבחיפוש בביתם נמצא ג'וינט, במובן הזה שאם הם לא היו מפורסמים (או במקרה הזה — ממש־ממש מפורסמים), זה לא היה מעניין כלב מת.

הרי קפיצה קטנה לארכיון השירה העברית יגלה שכמה מהאמנים הכי גדולים ומוערכים במדינה כבר חיברו לחן קליט למילים כמו תחת, ישבן, חזה, וכו'. כשמלכת פופ כמו שאקירה אשכרה מנפקת שיר שלם על הירכיים שלה, וכשאמנים אמריקאיים אחרים (בדיוק מהסוג שסטטיק ובן־אל מנסים לחקות) מוציאים אלבומים שלמים עם שירי הלל ליכולות הטוורקינג של מישהי — לצפות למשהו אחר בגרסה הישראלית זאת היתממות במקרה הטוב.

עכשיו, אני יודע מה הכי מפריע לכל המצקצקים: ההשפעה של מילים כמו "אגן" על נפשם הרכה של ילדינו. כאילו שהיינו צריכים את "גומיגם" המונומנטלי כדי להתחיל לפחד מהדברים שמחכים שם בחוץ, או ביוטיוב. חוץ מזה, בסופו של יום, מלאכת החינוך והקניית הערכים של ילדינו היא משהו שמוטל עלינו, ההורים. אנחנו אלה שאחראים להסביר ליורשי העצר על שוויון מגדרי (או שוויון בכלל), ולא שני בחורים צעירים עם שרשראות מוגזמות וחוש אופנתי שגורם לך להרגיש קשיש. סטטיק ובן־אל תבורי הם לא הבייביסיטרים שלנו, הם רק אלה שנותנים לנו שתיים וחצי דקות מנוחה בכל פעם שאחד הילדים שם אוזניות ולוחץ Play.

תוצאות הסקר האחרון: האם צריך להחזיר את ערן זהבי לנבחרת ישראל?

כן — 57% הסכימו עם משה שיינמן

לא — 43% הסכימו עם עינב שיף