התחלת נסיעה / "מסתבר שלבן־לאדן הייתה אמא", אמרתי לה, "וכמו בסיפורים של גרסיה מארקס, היא עדיין מפנטזת על הילד הקטן שלה בן־לאדוש שלדבריה עשו לו בכוח שטיפת מוח בבית הספר, שנגמרה בכמעט 3,000 הרוגים במגדלי התאומים".
היינו בדרכנו להופעה שלי בעין הוזים שבמרום הגליל ודיברנו. אני רציתי לברר לעצמי אם סר לאחרונה חינו של האזור הגלילי, כי הרוב נופשים בחוץ לארץ, וגם לברר את המילה שוויון — שכולם העלו לאחרונה על דלות שפתותיהם הדלות.
אבל באזור נתניה היא הפתיעה אותי כששאלה אם יבוא לי על ריקוד אתגר הקיקי שכובש את העולם, שבו תוך כדי נסיעה אתה עוצר את המכונית, שומע שיר, יורד, מסתכן, רוקד ומשתף את החבר'ה.
אז עניתי שלמרות העובדה שמיליוני אנשים נדבקים באותו טמטום, אני לא מוכן לקחת חלק בזה.
"אולי אתה קצת סנוביש", אמרה, "הרי אפילו השר כחלון עשה את זה".
"אבל עובדה שהשר אקוניס לא עשה. תארי לך את ליברמן רוקד", אמרתי וצחקנו.
וכששאלה אותי אם הדור שלי שרף חזיות כמו שאמר גידי גוב (שמשחק מת בסדרה חדשה בשם "שטוקהולם" בערוץ 11) אמרתי לה, שמה שאני זוכר מהדור שלנו זה ששרפנו את הזמן על שיעורי בית אחר הצהריים. ושעכשיו משרד החינוך מוריד את השיעורים המטופשים האלה לגמרי. "וואו, זו ממש בשורה נהדרת”, אמרה.
"זה אתגר קיקי שיעורי אמיתי", עניתי .
מהגב ומהלב / מי לא רוצה להנדס לעצמו את הטוב בחיים? ומי לא דיבר על שוויון כבר כשהיינו בתנועה (זוכרים?) ועל כך שהערך של כל אחד מאיתנו שווה לערך של השני מראשית הולדתנו.
אז במסגרת השוויון, סוערות הרוחות בארץ. כי כל מיעוט, כמו הרוב, רוצה בצדק מצב הווייתי מוגדר. ואילו במסגרת הִנדוס הטוב סיפרתי לה על מסעדות תל־אביביות שהמלצרים שלהן תולים על החולצות שלהם לאחרונה את המשפט הסטיקרי הבא: "הגב אליכם, אבל הלב איתכם". כלומר, גם אם אנחנו מסתובבים אליכם עם הגב תוך כדי טיפול בלקוחות אחרים, הלב שלנו נשאר איתכם. שזה כמובן חלק מהסיסמאות החנטרישיות שהעולם מאמץ לאחרונה.
"שמת לב שכל השמות בעידן הנוכחי איבדו את משמעותם וכולם נהיו בארץ מאמי, כפרה וחיים שלי?" אמרתי, "ורק בייבי נשאר לנצח".
"אולי בגלל ביבי?" אמרה.
"איזה שטויות, חסר פה יוד", עניתי לה.
בטוח אבטיח / היו כמה דרכים אלטרנטיביות להגיע לעין הוזים שבמרום הגליל, אבל אחרי שנים של התעקשות לא להשתמש בווייז נכנעתי לו. מה שכן, שנינו ניסינו להבין אם זו הפריפריה שמירי רגב כל כך הרבה דיברה עליה.
"עין הוזים זה שם מהמם", אמרה. "כמה קהל יחכה לך שם?"
"משהו כמו חמשת אלפים איש".
"ויהיו אבטיחי גליל בעין הוזים שבמרום הגליל?" שאלה.
"בטח. אנחנו נוסעים לצימר של עדנה ואילן מסס בספסופה. בליינד יחכה לנו שם איזה אבטיח עסיסי הזוי. ואם לא, יש להם בריכה קטנה בחצר".
ספאסנישט (ביטוי ביידיש) / כשאנחנו נוסעים אנחנו מדברים, מקשיבים למוזיקה ולפעמים רבים. אז עשינו את כל הדברים האלה וכשרבנו קצת והתפייסנו, סיפרתי לה שסבתא שלי הייתה אומרת על מריבות, “ספאסנישט”, שזה ביידיש: לא יאה, לא נאה ולא סבבה.
וכדי להמחיש החלטתי לספר לה סיפור מהימים שלי בבית הקטן ברחוב ברנדיס.
יום אחד הגיעו לביתנו פרחים אנונימיים, וההשערה של סבתי פאני הייתה שזה ממישהי מסוימת ביותר שלסבי גבריאל היה קשר רומנטי איתה.
"זו היא ששלחה", האשימה אותו.
"מה פתאום היא?" זעק סבא לחפותו.
ואז הגיחה מאיפשהו הסבתא השנייה שלי (שמה היה רוחל'ה) שגם התגוררה אצלנו בבית ולפעמים אפילו סיכסכה ביניהם, ואמרה להם: "ספאסנישט" ואמרה שלא מתאים לשני אנשים מבוגרים לריב על מי שלחה פרחים, המאהבת הראשונה של סבא או המאהבת השנייה שלו.
וככה הבנו שהיו לו שתיים, ושהיא הצליחה שוב לסכסך.
עוברים למושב / העובדה שהקהל בעין הוזים יהיה מורכב ברובו מבני מושבים וקיבוצים מהסביבה הגלילית הזכירה לי שהזוג הכי צעיר במשפחתנו החליט שנמאס להם מהעיר והם עוברים אולי למושב. (התנועה הזו מהעיר למושב נהייתה חלק מזוגות צעירים עם משכנתאות שמחפשים רווחה).
"תגידו, באמת בא לכם להיות מושבניקים, שזה אומר טרקטור ומועצת הפרי?" שאלתי.
"אתה מה זה חי בעבר", אמרו. "מושב לא כדרך חיים, אלא כמקום שנוח לחיות בו".
"אבל למה?"
"כי אין לנו חשק לחיות יותר באופן אחיד עם הזבל של כולם. או בקבוצות ווטסאפים מלחיצות של השכנים. וגם עם האיומים על הילד שיזיז את האופניים החשמליים שלו מהכניסה. אז אנחנו מחפשים בית פרטי בשכירות במושב, עם אדמה כמובן".
"הבאתם בחשבון נחשים, עקרבים, פרות משה רבנו, קוצים וגם רכילויות?" שאלתי.
"לא. אנחנו רק חולמים שנשים טרמפולינה בחצר ושכל שהילדים יקפצו עליה כל יום אחה"צ, וככה הם לאט־לאט יגדלו".
העבר עוד צפוי לנו / "העבר עוד צפוי לנו", כתבה חברה שלנו לפני זמן מה בווטסאפ, ואף שהמשפט נותר תמוה בעיניי, סיפרתי לה תוך כדי נסיעה שלאחרונה אני מתרפק על עבר מסוים בשנות השמונים.
"ולמה שמונים?" שאלה.
"אולי כי זה היה עבורי סוף עידן התמימות. אני זוכר אחד בשם דלאל שהייתה לו פיצרייה קטנה ומגניבה באבן גבירול (ואולי עדיין יש) והיה מוכֵר לנו פיצה ודיבור. וכשהחבר'ה קנו באותה תקופה ויברטורים זה היה רק בחוץ לארץ, כי התביישו לקנות אותם בארץ.
"בדיוק התחלנו להתעורר מחלומות הנעורים, ואני הייתי מכור לתחתוני סליפ של כיתן, ויום אחד קניתי לעצמי בבת אחת חמישה זוגות בלי למדוד, וכשגיליתי שלא התאימו זרקתי אותם לזבל. זו הייתה תקופת הריי־באן (משקפי טייסים) ואנשים אהבו את דורון מזר ("אני חוזר הביתה"), ולא הייתה נסיעה לגליל שבמהלכה לא היינו עוצרים בעפולה לקנות פאק (מילה ישנה לשקית) של גרעיני עפולה. והלכתי אז מגורו לגורו לחפש לעצמי תשובות (כמו שנכנסים בתורה מחדר לחדר)".
אז אתה אומר שהעבר צפוי לנו?
"חוששני שבעסקת החיים הנוכחית זה אבוד", עניתי. "מלבד אולי בסרטים".
ספסופה / כשהתקרבנו לספסופה נזכרנו שבחיים לא היינו בצימר, שאין לנו מושג איך מתנהגים בדבר הזה ושהיו שמועות שלאריה דרעי יש פה בית.
אבל כשהגענו למקום גילינו שצימר זה בעצם מין דירונת ושעדנה מסס החמודה סידרה לנו כמות אוכל שמתאימה לגדוד, כמו שאומרים.
ויתרתי על הבריכה, הלכתי לנוח במזגן וכשבחוץ העננים שרקו כמו בסתיו, יצאתי וראיתי מרחוק את הר מירון ונפלה עליי קדושת־מה.
ואחר כך ישנו וקמנו ויצאנו לעין הוזים כדי להופיע.
ההופעה ואחריה / אי־אפשר לתכנן הופעות, כמו שאי־אפשר לתכנן את החיים. הופעה נבנית (אצלי לפחות) תוך כדי הקשר עם הקהל. זה מתחיל בגישושים ונגמר לרוב באהבה היסטרית. אז זה מה שקרה בגליל, אפילו שהיה שם אחד שצעק שזה חוסר שוויון כי מסתירים לו. וכשהבטתי בירח הגלילי שהשתקף מעלינו גיליתי שהגליל עדיין אטרקטיבי ומהמם לי לא פחות מטוסקנה.
אחר כך, בחצות, התחלנו את המסע הביתה. הווייז אמר שעתיים, אבל הדרך התארכה כי מע"צ תיקנו את הכבישים בכל חור שעברנו. אחר כך חשבתי שכנראה בחיים לא אדע למה קראו למקום שהופענו בו עין הוזים. ושבעידן שבו כל אחד שלילי כלפי רעהו, עין הוזים זה השם הכי חיובי ששמעתי לאחרונה.
"רוצה שנעשה עכשיו אתגר קיקי בחושך?" שאלתי אותה בזהירות על כביש בודד אחד ללא מכוניות.
"די, אני עייפה", אמרה ונרדמה. אז עצרתי את האוטו ורקדתי והייתי ממש עין הוזה אחד בעולם הגדול.
