פייק איט
למה לי לקרוע את עצמי באימוני כושר כשאפשר פשוט להשתיל ריבועים בבטן ולצאת אביבית בר זוהר?
לפני שבועיים לקחתי לי מאמן כושר פרטי. "שמע", אמרתי לו, "יש לי שלוש מטרות־על: הראשונה היא ריבועים בבטן".
המאמן שלי – הר־אדם שרירי שטכניקת האימון שלו מתבססת על שיטת "קח ממני דוגמה אישית לְמה שאין לך סיכוי להיות בחיים" – הסתכל עליי במבט בוחן, וייאמר לזכותו שהגיב במלוא האיפוק כשהתחיל לצחוק בנחרות קרנפיות מהאף ואז אמר: "שנייה, בנאדם, אני רק הולך כאן הצידה לרגע להיקרע עליך וכבר חוזר".
אחרי שחזר, ולאחר שהסדיר את נשימתו והפסיק לשאוג "פחחח" ולהחליף כאפות עם מאמנים אחרים בעודו מצביע עליי, המאמן שלי שאל: "טוב, מה המטרה השנייה שלך?"
"אני רוצה להיות מסוגל לעשות יותר מעליית מתח אחת רצוף".
"כיום אתה עושה עלייה אחת?"
"כן. אבל לא רצוף".
המאמן שלי נראה מבולבל. "למה אתה מתכוון ב'רצוף'?"
"אני מתכוון שאני לא עושה עלייה אחת".
"אה".
המאמן משך בכתפיו – פעולה שגרמה למערבולת אוויר קטנה באזורנו – והמשיך: "טוב, ליצן קטן, מה המטרה השלישית?"
"אני רוצה לפסל את גופי לצורה שתאפשר לי ללכת לבריכה וממש, אתה יודע, להוריד חולצה לפרק זמן קצר שבו אני אתחבא במים".
ייאמר לזכות המאמן שלי שהוא לא נרתע לנוכח מטרותיי המופרכות בעליל. הוא כבר רגיל, אני מניח, לגברים במשבר גיל מסוים שמחליטים בוקר אחד להרוג את עצמם רק כדי להרגיש בחיים, והולכים לעשות איירון־מן או אפילו דברים קשים יותר, למשל ריבועים בבטן.
ללא כל שהיות נוספות – מלבד השבוע שלקחתי לעצמי כדי לזלול ללא הפסקה כי אמרתי לעצמי שבעוד שבוע אני מתחיל אימונים עם מדריך כושר – התחלנו לעבוד. שלוש פעמים בשבוע, על הבוקר, אני מתייצב בחדר הכושר ונותן את כל מה שיש לי – מבחינה כספית, הכוונה, זה יקר רצח האימונים האישיים האלה.
בסוף כל אימון, כשגופי בוגד בי עם מה שמרגיש כמו גופה, אני מוריד חולצה, מסתכל על עצמי בראי הגדול שבמלתחות ומצליח, באמצעות דמיון מודרך וטכניקות NLP בסיסיות – לראות לעצמי את הריבועים בבטן. או את הפופיק, לא סגור על זה.
אחר כך אני מוציא בחזרה את האוויר שכלאתי בריאות ואת הכרס, מצ'פר את עצמי בלגימה הגונה ממשאף ונטולין טרי, ואז אני מתלבש וצולע לאיטי החוצה, לעבר דוכן הקלוריות הריקות הסמוך.
בעיקרון אפשר, כבר בשלב מוקדם זה של האימונים, לראות התקדמות יפה – אם כי יותר בעניין ההסדרה מול חמאס ופחות בעניין הפיכת גופי למקדש – אבל בעודי מזיע פעם נוספת על מזרני הגיהינום, פורסם השבוע ב־ynet סיפורו הנוגע לבטן של שגיב אלמדוי.
אלמדוי, רואה חשבון בן 32 שמבנה גופו די הזכיר את שלי – בקיצור, אין שום מבנה – פשוט הלך למנתח פלסטי, השתיל לעצמו קוביות בבטן וניפח קצת את החזה באמצעות, אה, שומן.
"פגשתי מישהו עם גוף מאוד חטוב. הוא אמר שהגוף שלו הוא תוצאה של ארבע שנים של אימונים בחדר הכושר", סיפר אלמדוי. "אני הרמתי את החולצה ואמרתי לו שזו התוצאה של ארבע שעות בחדר ניתוח".
אחר כך אלמדוי הוסיף: "אמא שלי תמיד אומרת שאין קיצורי דרך בחיים, אבל הוכחתי לה שיש".
ואמא שלי תמיד אומרת שאין ארוחות חינם, אבל הוכחתי לה שאם זה אצלה בבית – בפרט אם שכנעתי אותה להזמין לכולנו ג'ירף – בהחלט יש.
בכל מקרה, צילומי ה"לפני" וה"אחרי" של אלמדוי מוכיחים שאכן חל בו שינוי ניכר, והוא הפך במחי ניתוח מסתם בחור רזה וחנוני למושא הערצתו של, אה, אף אחד. כי איכשהו, הגולשים טענו די בעקביות שאחרי שהשתיל לעצמו קוביות, ייתכן שאלדוי זקוק להשתלת משהו מהותי יותר.
אני, כמובן, לא אטען ככה. מה פתאום. קל לרדת על בחור חסר ביטחון שהלך ועבר פרוצדורה כירורגית מסובכת, כולל שישה שבועות החלמה, רק כדי להיות מסוגל לעשות את מה שעבור כל אחד מאיתנו הוא הפעולה הכי בסיסית: להפוך את עצמך מושא ללעגם של גולשים רבים, ולדעת ששיימינג אינטרנטי אינו שמור ליחידי סגולה; לכל איש יש שיים, אם רק ירוויח אותו.
אבל בינינו, מה כבר ההבדל בינו לביני? גם אני הרי מחפש בעיקר את הנִראות של הגוף החדש שלעולם לא יהיה לי, ופחות את המשמעות האמיתית של המוצקות הזאת – את הכושר והמסוגלות הגופנית.
לעזאזל, מי בכלל צריך – בליין העבודה שלי – את היכולת לרוץ מרתון או להרים את המקרר קומפלט רגע אחרי שראית ג'וק חי נכנס מתחתיו? הכושר הממשי לא באמת משנה לי; אני פשוט רוצה את הגוף שמגיע איתו, את הביטחון העצמי שבגוף כזה. אני רוצה מאנשים אחרים את המבט המקנא הזה, שבו אני מסתכל כרגע על ההוא שמרים את עצמו – פלג גוף עליון חשוף, כמובן – לסדרה אינסופית של עליות מתח בגינת הנדנדות של הילדים מדי בוקר.
למה שאני לא איראה ככה ואעשה בדיוק את זה? למה שלא יהיו לי היכולות האלה?
כמובן שלשגיב אלמדוי אין אותן; יש לו קוביות בבטן, אבל אין לו את שרירי הבטן; הבן אדם בטח לא מסוגל לתת כרגע עשרים כפיפות בטן מבלי להתפתל מכאבים תוך זעקות "איי, לא בניתוח!" אבל בסופו של דבר אלמדוי עשה את מה שכל אביבית בר זוהר עושה על בסיס מקום פנוי; הלך והשתיל.
והבחירה הזו – שבעולם הגברים היא חדשה יחסית – מפלגת את עולם הנשים כבר די הרבה זמן, בין אלה שישתילו סיליקון ללא הינד עפעף מלאכותי, לבין אלה שלנצח יפטירו "פחחח" ויראו בהן מתחזות, מי שרימו את דרכן, הרימו לעצמן, נדחפו (ובעיקר דחפו) בתור לתשומת לב גברית וסביבתית.
והאמת הלא נעימה היא, כמובן, שלמי אכפת; לאביבית ולשגיב יש עכשיו חזה ובטן ייצוגיים ומושכים, כי המשיכה האנושית אינה טורחת להבחין – או לגלות אכפתיות – בין אותנטי למזויף. הלב (אם זה מה שזה) רוצה.
ואם בגיל עשרים ומשהו עוד היה לי דחוף לדעת שאני "בכושר" – כושר אמיתי, צבאי כזה - כרגע אני מוטרד יותר משבת עם הילדים – ועם חולצה – בבריכה. העניין החיצוני מנצח. אני רוצה בעיקר להיראות בכושר.
אבל בניגוד לאלמדוי, אני לא עומד להשתיל לי כושר. מה אני, משוגע? בנאדם, אתה התחרפנת להיכנס לניתוח יש־ברירה של ארבע שעות? לא; אני כבר אשאר עם מאמן הכושר שלי וניפגש בעוד חצי שנה, כשאני אהיה אותו דבר, אבל ארגיש שעשיתי משהו. שרק אני יודע עליו. והוא לא משנה כלום לאף אחד כי אין בכלל דרך לראות אותו.
שנייה, שגיב, חכה, איך אמרת קוראים למנתח ההוא?
לפנייה לכתב/ת 
