שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ד"ר קובי ביסטריצר. “בסופו של יום, הרווח מהחיים בנתיבות, הוא אדיר"
    7 ימים • 08.08.2018
    הפיכת חצר
    בתודעה הישראלית, נתיבות היא "עיר הנגב ההיא, עם חצרות הבאבות וההילולות והנרות שזורקים לתנור". אבל בחלקו השלישי של המסע של מרב בטיטו בין בני הדור החדש של עיירות הפיתוח, מתברר שהסיפור של נתיבות השתנה מאוד: שכונות שצומחות בקצב מטורף, צעירים שבועטים בסטיגמות ומנסים לחולל בעיר מהפכה, ומקום שבו משגשגת תרבות של ישיבות חרדיות–מזרחיות, לצד מושבניקים לשעבר, שעברו למגדלי דירות בוהקים. וזה לא שאין בעיות, "אבל החום האנושי והעזרה ההדדית מדהימים", מאבחן הרופא ד"ר קובי ביסטריצר שעבר לנתיבות, "ופשוט לא קיימים באזור המרכז". ילדי הפריפריה: חלק ג' בסדרה
    מרב בטיטו | צילומים: יובל חן

    קו רקיע מנוקד מנופי בנייה ומגדלים בשלב כזה או אחר של צמיחתם מקבל את פנינו. מכביש הגישה המערבי של נתיבות נראות לא פחות מחמש שכונות במהלך בנייתן. שמותיהן - לדוגמה "נווה שרון", "מעלות הנחל" או "שכונת החורש" - רחוקים מאוד מתדמית "עיר הבאבות" שדבקה בעיר, ומשמות השכונות הוותיקות, "באבא סאלי", "שבטי ישראל" ו"ברית כהונה", שבתוך העיר המשתרעת צפונה ומזרחה.

     

    שתי דקות פנימה לתוך אחת השכונות החדשות הללו, ואתם בפתח־תקווה או בראשון־לציון, או בכל עיר בישראל שבה אוהבים לבנות מגדלים אפרפרים שביניהם שבילים ועצים, מדשאות, מתקני משחקים בצבעים בוהקים, גני ילדים, מקומות חניה ממוספרים, אינטרקום ולובי קריר ואלגנטי עם צמחייה שלא זקוקה לשמש. הכל עומד הכן לבואו של הדייר הטרי, שמקבל את הבית החדש שלו קומפלט אחרי פיתוח סביבתי שמבצעת העירייה בעצמה. מי שיחפש את טביעת האצבע הייחודית של נתיבות בשכונות החדשות, יזהה אותה בקלות: בתי כנסת ומרכזים מסחריים. מקומם של השניים האלה לא ייפקד, ובלעדיהם אף שכונה בעיר הזו - שחלק גדול מתושביה מגדירים עצמם דתיים בדרגה זו או אחרת - אינה שלמה. בשכונות החדשות שטרם הושלם אכלוסן כבר נפתחו חלק מהחנויות, ודרך דלתות הזכוכית אפשר להציץ לתוכן ולראות את הקילוח הראשוני של הלקוחות זורם פנימה. בית קפה, חנות צעצועים, סופר קטן, יש קונים. בתי הכנסת, חלקם טרם נפתחו לקהל, הם על הסקאלה הרחבה של גדלים וסגנונות, כל אחד לפי אופיו, עדתו וקהילתו, והם מפוזרים בנדיבות, נכונים לקלוט אלפי מתפללים בעשרות מניינים שיבואו לחיות פה ממש בקרוב.

     

    העיר שמונה כיום קרוב ל־33 אלף בני אדם צפויה להכפיל את עצמה בעשור הקרוב ולהגיע לכ־70 אלף, כך על פי משרד השיכון והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. התוכניות מדברות על בניית 15 אלף יחידות דיור נוספות, וזה עוד לפני קו הביצורים המזרחי של העיר, שנבנה גם הוא בימים אלו, ויכלול מרכז חוסן, תחנת משטרה, מחסני חירום עירוניים ואת הממ"ד הגדול ביותר בישראל, שגודלו יהיה 1,000 מטר מרובע, על כל צרה שלא תבוא מכיוון עזה.

     

    מיד אחרי הסיבוב במערב העיר לוקחת אותנו המרצדס CLA החדשה של אלמוג אוחיון, יזם ומתווך דירות (34) יליד ותושב המקום, לכיוון המשרד שלו באזור התעשייה הדרומי של העיר. אנחנו סופרים יותר מעשרה משרדי עורכי דין, ומספר דומה של משרדי אדריכלים, מחכים שני סיבובי רמזור כדי לפנות לרחוב הראשי, ומתקשים למצוא חניה ליד המשרד שלו. תנועת האנשים בבתי הקפה ובחנויות ברחוב הראשי של אזור התעשייה לא נפסקת. גם ברחבה הקטנה של קופיקס לא נשאר מקום.

     

     

    עיר על ספידים.

     

    אוחיון: "הכל קורה כאן. האנשים של נתיבות לא צריכים לצאת החוצה, אנחנו קונים פה הכל. מהדבר הכי קטן לתינוק, ועד הדבר הכי גדול כמו בית או מכונית. אם זה הקבלן שממנו אני אקנה את הדירה, ואם זה יבואן רכב שהוא חבר שלי, ואזמין דרכו את האוטו. כל דבר שנקנה פה, תורם לכלכלה המקומית, מגדיל את כוח הקנייה של האנשים ומגדיל את הערבות ההדדית. אתה קנית ממני, אני אקנה ממך. חברים שלי ירכשו דרכי את הדירה שלהם, הם מכירים אותי מגיל קטן וסומכים עליי. אחר כך בתורי, אני אקנה מהם בדיוק מאותן סיבות. בני נתיבות לא משחררים מהבית שלהם, לא מרפים. רוב העסקים שתראי פה הם של בני העיר".

     

    אחיו הבכור שותף עימו במשרד התיווך, ולאשתו שמחה יש משרד אדריכלות. אח נוסף מנהל מגזין ומשרד פרסום מקומי. "הרוב נשארים פה, בנתיבות", הוא אומר. "אצלנו זה ארבעה מתוך חמישה ואצל אמא שלי זה שבעה מתוך שמונה אחים שגרים בעיר, קרוב לחמישים נכדים – ורובם נשארו".

     

    אוחיון מספר שעד כה שיווק המשרד יותר מ־600 דירות: זוגות צעירים מבאר־שבע, משקיעים, שכנים מהמושבים, מדימונה או מירוחם, וגם לא מעט צרפתים. "המשפחה של אשתי עלתה מפריז לפני 12 שנה. הם אוהבים את המקום, אין סיכוי שיעזבו אותו. כל שנה מגיעות הנה 20־30 משפחות צרפתיות. הן המיעוט שלא הולכות לנתניה או לירושלים, אלא לפה. בהתחלה קשה להן שאין ים, אבל הקהילה היא הדבר הכי חזק שמחבר אותם לכאן. אם את שואלת אותי, זה הסיפור כאן. קהילות".

     

    אלמוג  ושמחה אוחיון  עם ילדיהם.  “הקהילה היא הדבר הכי חזק שמחבר אותנו לכאן"
    אלמוג ושמחה אוחיון עם ילדיהם. “הקהילה היא הדבר הכי חזק שמחבר אותנו לכאן"

     

     

    ***

     

    בחלק השלישי במסע שלנו בין בני הדור החדש של עיירות הפיתוח בישראל 2018 אנחנו מגיעים לנתיבות - ונחבטים מיד בדיסוננס הכואב שבין סטיגמה למציאות. בתפיסת עולמם של רוב הישראלים נתיבות היא "עיר הבאבות", זו שאליה נוהרים שועי ארץ להילולות בחצרו של הבאבא סאלי או הרנטגן, או לחצרות הרבנים אברג'יל ובוקבזה. כל אלו כאן, בהחלט, ומורגשים היטב. אבל היום הם אינם ליבה של העיר, או מרכזה. פעם זו הייתה עיר שנבנתה סביב חצרות הבאבות. היום זו עיר שיש לה הרבה מה להציע, וחצרות הבאבות הן רק חלק. נתיבות היום היא בהחלט גדולה מסך כל חצרות הבאבות הפזורות בה, ואינה מתכנסת לכדי סטריאוטיפיזציה של קמעות ורבנים, אלא דווקא מצליחה להגדיר יהדות ישראלית־מרוקאית חדשה, שמשגשגת בפריפריה הדרומית באין מפריע.

     

    מה שכן, הדת היא חלק בלתי נפרד מהחיים כאן. כבר מראשיתה ב־1956 כ"מעברת עזתה", בזמן שאוכלסה בשלמותה על ידי עולים שומרי תורה ומצוות ממרוקו ותוניסיה, הוטמע בעיר הצביון הדתי, שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מאופייה. ההשראה לשם החדש שניתן למעברה באה מן המקורות, פסוק שמושר בכל שבת בבתי הכנסת, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז). העיר מושכת אליה חובשי כיפות בגדלים וצבעים שונים, ומסבירה פנים לכל מי שרואה את עצמו במינימום חובב דת ומסורת. יהדות צפון אפריקה מעולם לא מימשה את ערכיה הייחודיים כמו כאן בנתיבות. החרדיוּת הספרדית – יותר משליש מהתושבים משתייכים אליה - יצרה כאן בית לעשרות גרעינים וקהילות. אז כן, הקבר של הבאבא סאלי התברר בדיעבד כאפקטיבי בהרבה מסתם חוף ים או אטרקציה ארכיאולוגית, ותיירות דתית שמטופלת בידיים תאבות חיים בהחלט יכולה להיות מנוע צמיחה לא מבוטל. אבל כאמור, בנתיבות זה כבר מזמן לא העיקר.

     

    ***

     

     

    רחוב מסעוד אלפסי שבאזור הכניסה לעיר הוא הדבר הכי קרוב לתזכורת משנות החמישים. בנייני הרכבת שלו נמתחים לאורך עשרות כניסות, לכל אחת שלוש ספרות ולוכסן עם מספר נוסף שרק הקשישים זוכרים, ובחדרי המדרגות הקטנים והאפלוליים אין חלונות. שלטי ענק מכריזים על תוכנית פינוי־בינוי שמתרקמת ומעודדת את התושבים להזדרז ולהתקשר למספר של טלפון נייד כלשהו. כדי להגיע לדירה של ליאל ואיתמר צבן שטרום, צריך לעבור דרך כניסה של בלוק סמוך, לחצות את החצר הפנימית הקטנה, לעבור ליד קלנועית שעומדת בפתח חדר המדרגות, לעלות שלוש קומות ולהיכנס לדירה של הזוג הצעיר. ליאל הגיעה הנה לפני שש שנים כבת שירות לאומי, חזרה לחיות בעיר ונישאה לאיתמר, שלמד בישיבת ההסדר בנתיבות. כיום הם משתייכים לגרעין של "מגשימים ביחד" – עמותה שהוקמה ב־2001 על ידי שמוליק בן שלום, במקביל להקמת ישיבת ההסדר.

     

    במקור היא משוהם והוא ממודיעין. איתמר השתחרר רק לפני שמונה חודשים משירות קבע כסמ"פ בעורב גבעתי, וכעת הוא עובד בבאר־שבע בעמותת "אחריי" ומלווה חיילים מאוכלוסיות ייחודיות במהלך השירות. באוקטובר יתחיל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול במכללת סמי שמעון, והיא תסיים את לימודי הפוליטיקה, ממשל, מדינת ישראל וגיאוגרפיה, תמשיך לעבוד ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים ותתחיל לימודי תואר שני בתכנון ערים.

     

    תפור עלייך לגור בשכונת רכבת כמו זאת שסבא וסבתא שלי גרו בה בבית־שאן.

     

    "לגמרי", היא צוחקת, "ג'נטריפיקציה זה כל הסיפור של השכונה הזאת, הכי ותיקה בנתיבות. יש פה דעיכה אבל גם התחדשות. עד לפני שלוש שנים היא הייתה מזוהה עם אוכלוסייה מבוגרת, חנויות ישנות, אזור מנומנם. ולאחרונה ממש אפשר לראות איך היא עוברת תהליך איטי של התחדשות ושיקום".

     

     

    מה קרה?

     

    "יש תהליך טבעי של כניסת צעירים בני הדור החדש, יחד איתם הקמנו את מיזם 'עושים שכונה', שבמסגרתו פתחנו בוטיק יד 2 לבגדים וציוד בזול, הקמנו חוגים לילדי השכונה וקורסי העשרה להורים, ואנחנו מקיימים אירועים קהילתיים סביב מעגל השנה. יש פורום קהילה משותף, שחציו מקומי וחציו בני גרעין, יש עיתון שכונתי, מרכז למידה, מרכז העצמה נשי, ובקרוב גם פאב חברתי־תרבותי שימשוך צעירים לשכונה. יום אחד זו תהיה שכונה שוקקת ורלוונטית".

     

    אי־אפשר להתעלם מהשוני שלכם לא רק במרחב השכונתי, גם העירוני.

     

    "שש שנים אני גרה פה, ועדיין שואלים אותי נהגי מוניות אם אני מקיבוץ סעד", היא מחייכת. "תראי, הדתיוּת המזרחית מסרבת להתיישר בהתאם להגדרות הקשיחות שמציעות לה החילוניות והחרדיות האשכנזית. ישנה אופציה מזרחית, מסורתיות שמתבטאת במשפחתיות ובכבוד לחוכמת רבנים גדולים, והדוגמה הכי בולטת היא הפריחה של סצנת ההילולות לכבודם של הצדיקים. זאת עיר מסורתית, שהנכס העיקרי שלה הוא קבר הבאבא סאלי שמושך אלפים לקברו, ומחזק את המגמה של הקמת עוד ועוד ישיבות, מוסדות חינוך והגירה חיובית של קהילות חרדיות".

     

     

    וזה גם עלול להיות חיסרון.

     

    "כן. הרצון הוא שיגיעו לעיר אוכלוסיות מגוונות, סטודנטים, צעירים וחילונים, כדי שהעיר לא תגבש זהות חרדית הומוגנית. מבחינתי זאת המשימה החשובה ביותר".

     

    אז אתם עוזרים לתקן את הנזקים של פיזור האוכלוסייה הממסדי של שנות החמישים?

     

    "בין השאר. אבל לפני האידיאולוגיות והערכים הגדולים, אנחנו רוצים להרגיש שייכים, להרגיש מובילים, בעלי מקום משמעותי במקום שהוא הבית שלנו. ההפרדה המרחבית שעשתה המדינה בשנות החמישים יצרה מרחק וניכור בין הקבוצות, מה הפלא אם חלקן מתבדלות ומתרחקות? הפתרון הוא אינטגרציה, מרחבים משותפים. זו הדרך ליצור יחד".

     

     

    ליאל ואיתמר  צבן שטרום. “אנחנו רוצים להרגיש שייכים"
    ליאל ואיתמר צבן שטרום. “אנחנו רוצים להרגיש שייכים"

     

     

    ***

     

    שלוש פעמים בשבוע מתעוררת אור אמסלם (25) בשעה 4:00 בבוקר, עולה בנתיבות לרכבת הראשונה של 5:00 ומגיעה למכללה בהוד־השרון, כמה דקות לפני תחילת השיעור הראשון ב־8:00 בבוקר. שם תלמד עד 20:00, ותחזור ברכבת האחרונה הביתה, לעבוד בעסק שהקימה עם אמא שלה ובו הן שוזרות זרי פרחים לכלות, מכינות מגשי פירות לאירועים ומקשטות רכבי חתונה. "אם לא היה העסק, בטח הייתי שוכרת דירה באזור השרון", היא אומרת, "אבל זו עבודה מצוינת ומכניסה כבר שמונה שנים, בלעדיה לא הייתי יכולה לממן את הלימודים והנסיעות".

     

    אחרי השחרור מהצבא, אמסלם, דור שלישי בנתיבות, ניסתה לצאת לדרך אקדמית, רק כדי לגלות שגם שלושה מבחנים פסיכומטריים לא יעזרו לה להגשים חלום: "חסכתי כסף במשך שנה כשעשיתי באילת עבודה מועדפת, והייתי ממוקדת מטרה לחזור לנתיבות, לעשות קורס פסיכומטרי, להתקבל לבן־גוריון ללימודי מיילדות. כבר כשניגשתי למבחן עצמו הרגשתי נורא, הייתי לחוצה ולא בטוחה בעצמי. הציון היה נמוך ולא הספיק כדי להתקבל ללימודים. חשבתי שזו הייתה פעם ראשונה ובפעם הבאה בטח יהיה קל יותר, אבל לא. השקעתי ים של כסף וזמן במאמץ מיותר, ולא הצלחתי להגיע לציון שדורשים".

     

    אמסלם בחרה בדרך הארוכה: היא נרשמה ללימודי מינהל מערכות בריאות במכללה בהוד־השרון, ולומדת שם זו השנה השנייה. "התקבלתי בלי מבחן פסיכומטרי, אבל למדתי שם במכינה והיום אני מסיימת את השנה השנייה", היא אומרת. "התוכנית שלי היא לסיים לימודי תואר ראשון בעוד שנה וחצי, לעשות הסבה לסיעוד במכללת אשקלון, ולהתקבל לעבודה כאחות בבית חולים – שם אעשה התמחות במיילדות".

     

    דרך ארוכה פי שניים מהרגילה.

     

    "דרך עוקפת־פסיכומטרי. אני בוחרת בדרך הקשה, כי אין לי ברירה, ואני מעדיפה אותה, למרות שהיא ארוכה. תוך כדי הלימודים אני מתנדבת בחדרי לידה, נחשפת לעולם הזה, צוברת לעצמי יתרון נוסף וניסיון. כשאגיע למטרה, אני אוכל להיות לא רק מיילדת, גם אחות ראשית במחלקה".

     

    מה לדעתך הקושי הגדול במבחן הפסיכומטרי?

     

    "זה מתחיל מזה שאתה מכניס את עצמך לסטרס ומבזבז מאמצים שלא רלוונטיים בכלל לחלום שלך, הוצאתי סכומים שהיו יכולים לכסות את לימודי התואר. המבחן עצמו מייצג דרך חשיבה שלא למדנו בבית הספר וטריקים שונים לגמרי שעוזרים להצליח. אם התנאי ללימודים הוא חרישה אינסופית והשקעה אדירה של כסף וזמן, לא כולם מסוגלים לעמוד בו. יש לי חברות שבגלל הפסיכומטרי הרימו ידיים, והן מעדיפות לעסוק בעבודה ללא הכשרה אקדמית. זאת הדרך הכי הגיונית כי היא לא גובה ממך מחיר גבוה מדי".

     

    לפני שנרשמה ללימודים בהוד־השרון, כמעט החליטה לנסוע לאודסה: "בן דוד שלי, גם מנתיבות, עשה ארבע פעמים פסיכומטרי ולא התקבל לרפואה, בסוף הוא למד באודסה, עבר בארץ את כל המבחנים ויש לו היום קליניקה בתל־אביב".

     

    אבל החלטת להישאר בארץ. ובנתיבות.

     

    "אין סיכוי שהייתי מצליחה להתנתק מההורים ומהמשפחה. המקום הזה הוא יותר מבית בשבילי, הוא השקט הנפשי שלי".

     

    אור אמסלם. “המקום הזה  הוא יותר מבית בשבילי, הוא השקט הנפשי שלי"
    אור אמסלם. “המקום הזה הוא יותר מבית בשבילי, הוא השקט הנפשי שלי"

     

    אמסלם אומרת שרוב חבריה מהשכבה בתיכון נשארו בנתיבות, במיוחד אלו שההורים שלהם בעלי עסקים. המספרים מעידים לא רק על הגירה חיובית לעיר, אלא גם על ריבוי טבעי גבוה, ועל כך ש־42% מתושבי נתיבות הם מתחת לגיל 17 - מה שהופך אותה לאחת הערים הצעירות בישראל. על פי הנתונים באתר העירייה, למדו בעיר בשנה"ל תשע"ז 9,682 ילדים בגילאי 3־18, מהם 7,083 ב־33 בתי ספר, ו־2,779 ב־96 גני ילדים. 2,000 תלמידים נוספים תושבי העיר, למדו בבתי ספר אקסטרניים ובפנימיות מחוץ לנתיבות. אחוז הזכאים לתעודת בגרות, כפי שהתפרסם לאחרונה על ידי משרד החינוך, עומד על 72.4% - שיפור קל ביחס לשנה הקודמת (הממוצע הארצי 68.2%), אבל עיון מעמיק מצביע על אחוז נמוך יחסית של תלמידים הניגשים ל־4 ו־5 יחידות לימוד באנגלית.

     

    רבים מצעירי נתיבות שכן התקבלו לאוניברסיטאות נאלצו לוותר על הבית, ואחרי הלימודים יצאו לחפש עבודה בריכוזי היי־טק תל־אביביים. אמסלם היא אחת מכמה עשרות סטודנטים בני המקום שמשתתפים בתוכנית "נטועים - גאווה מקומית" של "ממזרח שמש - כל ישראל חברים", תוכנית מלגות שמלווה סטודנטים ב־12 ערי הפריפריה ברחבי הארץ, ושמטרתה פיתוח שכבת מנהיגות מקרב צעירים מוכשרים בני המקום. הרעיון הוא לפתח גרעין של צעירים שאפתנים ומשכילים שנטועים בקהילה שלהם, שיוכלו לחזק את העיר מבפנים.

     

    גם ליאור דדון (23), סטודנט שנה ג' לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, משתתף בפעילות של "נטועים", שכוללת לימוד בבית מדרש חברתי וחשיפת האקדמיה בפני בני נוער ותלמידים בנתיבות: "רק היום אני מבין כמה זה חשוב לחבר אותם לחשיבה הזו של לימודים אקדמיים. הם רואים אותי ואת החברים שלי שגדלו כמוהם בנתיבות ועושים את הדרך הזו. בגיל הזה הם לא צריכים פרופסור דגול מהאוניברסיטה שיסביר להם כמה זה חשוב, אלא דמויות כמונו של צעירים שנמצאים עכשיו במסלול הזה ומתמודדים עכשיו עם קשיים שבהחלט אפשר להתגבר עליהם, מודלים קרובים להזדהות".

     

    ליאור דדון. “הצעירים  צריכים מודלים להזדהות"
    ליאור דדון. “הצעירים צריכים מודלים להזדהות"

     

    מה הקושי הכי גדול, כמו שאתה רואה אותו?

     

    "לא הלימודים, אלא המרחק מהבית, השוני התרבותי והמנטלי. אני שומע חברים שמדברים על מה ירצו לעשות בעתיד, רובם מעדיפים להמשיך עם העסק של אבא. הם לא מתארים לעצמם שאקדמיה היא חלום בר הגשמה שגם בצידו יש שכר גבוה ואפשרויות תעסוקה, חוששים מלכתחילה לחלום אותו, לא נחשפים מספיק לאפשרות הזאת שלא נוכחת מספיק בסביבה. קל לרצות להיות כמו הקבלן הזה שהצליח, ולא לראות כמה אחרים נכשלו, קשה יותר לרצות להיות משהו שאתה לא מכיר".

     

    ***

     

    אומרים על נתיבות שהיא שליש־שליש־שליש: שליש חרדים, שליש דתיים, שליש חילונים. אבל אף אחד לא יכול באמת לדעת איך מגדיר את עצמו חרדי ספרדי שמחזיק סמארטפון ולובש ארמני, ועד כמה ניתן, אם בכלל, לאפיין אותו על פי שיוך מגזרי. העיר שמדורגת באשכול 3 (1 הנמוך, ו־10 – הגבוה), חיה מחוץ לגבולות הדירוג הסטטיסטי ולא פותחת עין על מי שהצליח לבנות ארמון קטן או לרכוש רכב יוקרה. השכר הממוצע בקרב 13,216 השכירים בנתיבות, הוא 7,690, אבל אין נתונים ביחס לממוצע ההכנסות של העצמאים, כך שניתן להסתפק רק במראה עיניים ותחושה כללית של הצלחות כלכליות לא מבוטלות בקרב בני הדור השני והשלישי, בבתים צמודי הקרקע ומכוניות יוקרה שמסתובבות בעיר.

     

    "קצב השינוי של נתיבות מטורף", אומר ד"ר קובי ביסטריצר (37), שעבר לגור בעיר לפני 16 שנים מיד לאחר נישואיו לעדי. הם נמנו עם המשפחות הראשונות שהגיעו במסגרת גרעין "מגשימים ביחד", המשך טבעי לתקופה שבה היא הייתה בשירות לאומי בירוחם והוא למד בישיבת ההסדר. "כשהגענו ב־2002, את רוב הקניות היינו עורכים בבאר־שבע, היום יש מרכזי קניות גדולים – אין צורך לצאת מחוץ לעיר. פני העיר השתנו מקצה לקצה, שינוי דרמטי".

     

    מבקרים בציון הקבר של הרב איפרגאן ז"ל. “פני העיר השתנו מקצה לקצה,  שינוי דרמטי"
    מבקרים בציון הקבר של הרב איפרגאן ז"ל. “פני העיר השתנו מקצה לקצה, שינוי דרמטי"

     

    איך זה קרה לדעתך?

     

    "הרכבת, הבנייה המסיבית וראש העיר. צריך הרבה כוח כדי למשוך לעיר יזמים, לעניין אותם ולגרום להם להשקיע".

     

    הוא עובד כרופא במחלקת ילדים בסורוקה בבאר־שבע, ועדי היא רכזת של "בת עמי", שירות לאומי לבנות דתיות. הם מגדלים חמישה ילדים (מוישה 13, מאיר 11, דוד 7, רעות 5 ונטע שנתיים וחצי), שנולדו כולם בעיר. לאחרונה הזוג הקים קבוצת רכישה של 72 משפחות ("בני המקום ובני גרעינים יחד, כולם עם אוריינטציה דתית־ציונית, מבחינתנו זה שיא האינטגרציה"). כולם רכשו יחד בתים באחת השכונות במערב העיר. "הרעיון הבסיסי הוא חיים קהילתיים של עזרה הדדית, לימוד משותף, חיי פשטות וצניעות", אומר ד"ר ביסטריצר. "אנחנו משתדלים לעסוק בסוגיות חברתיות ולראות איך אנחנו משתלבים בחיים כאן. זו עיר דתית עם חרדים ספרדים וחובשי כיפה חברתיים. זה מה שמשך אותנו מלכתחילה הנה. לא לחיות באזור הנוחות הכאילו מתבקש שלי. עדי מרעננה, ואני מתל־אביב, ההורים קנו לנו דירה בפתח־תקווה, והיה טבעי שנחיה שם. היום אנחנו קונים פה דירה, כי זה מה שחיפשנו, את המפגש עם האוכלוסייה הרבגונית".

     

    והילדים? למרות שנולדו כאן, לא עולות אצלם שאלות לפעמים?

     

    "זה הבית שלהם. סביב כיתה א' הם מתחילים לשאול, וכן לפעמים עובר לידם ריקושט כשמישהו בכיתה אומר להם 'אשכנזי', אבל הם מצליחים להכיל את השונות, מתייחסים אליה בטבעיות".

     

    אם היו ממש לוחצים עליו, היה מודה שהחינוך בעיר זקוק לדגש נוסף, אבל הוא מעדיף לא להיות זה שמעביר ביקורת: "בסופו של יום, הרווח מהחיים פה, הוא אדיר. החום האנושי והעזרה ההדדית מדהימים ופשוט לא קיימים באזור המרכז. וחמש יחידות במתמטיקה תמיד אפשר להשלים אחרי התיכון".

     

    ***

     

    וכך מצליחה נתיבות איכשהו להכיל קצת מכל העולמות, ולא הרחק מחצר מקובל כזה או אחר, מתגוררים מושבניקים לשעבר, שהמירו את המשק במגדל מגורים חדיש. “את רואה על אנשים שטוב להם, זאת עיר רגועה, אין פה מלחמות בין תושבים, ושימי לב גם שכמעט אין פה פשיעה. אתה יוצא מהבית, ומרגיש כמו בחממה”, פוסק נתנאל פרץ (39). הוא הגיע לכאן עם אשתו יעל (38) לפני 18 שנים, כשהיה אברך צעיר מבאר־שבע והיא תלמידת סמינר מאופקים. “כבר בשנת 2000 היה ברור לגמרי שנתיבות היא אחרת, מתפתחת במהירות הרבה יותר מכל עיר אחרת”, הוא אומר. “מבחינתנו כזוג מורים חרדי צעיר, זו הייתה הבחירה הכי טבעית והיא מוכיחה את עצמה עד היום, כשאנחנו כבר הורים לשמונה, בלי עין הרע, ויודעים שלכל ילד יש מסגרת חינוכית מתאימה”. הבנות לומדות בבתי ספר של החינוך העצמאי הכוללים את לימודי הליבה, והבנים בישיבות – ללא לימודי ליבה.

     

    אתה לא דואג לפעמים לעתיד הכלכלי של הבנים בעיקר? איך הם ישתלבו בשוק העבודה ביום מן הימים?

     

    “אני מסתכל על הילדים שלי, הם מחונכים להתנהגות טובה ומכובדת, דרך ארץ קדמה לתורה. אין לי עניין לדחוף אותם להיות מהנדסים או עורכי דין, כמובן שלא אתנגד לזה, אבל מה שחשוב לי הוא שכל אחד מהם יהיה הכי טוב במה שהוא עושה. פרנסה זה עניין של מזל, אבל מקופלת בתוכו גם הבחירה: מי שבוחר ללמוד בישיבה יודע שהוא בוחר בחיי עוני”.

     

    הקיץ, אחרי קרוב לעשר שנות הוראה במשרה מלאה בתלמוד תורה, עזב פרץ את עבודתו לטובת עסקי השיפוצים, הפרגולות והבנייה הקלה: “כשכיר אתה מוגבל, וקשה מאוד לפרנס משפחה עם משכורת של מורה. ההוצאות גדלות ואין ברירה אלא למצוא תעסוקה מכניסה יותר”, הוא אומר. “מי שבוחר להיות מורה, מסתפק מראש בהכנסה נמוכה יחסית, אבל קבועה ויציבה. אצל עצמאי, מזלו קובע אם לטוב או למוטב – זאת תפיסת עולמי”.

     

    פרץ, כמו אחרים, מגיב בצחוק כשאני שואלת על הדירוג הסוציו־אקונומי של נתיבות.

     

    דירוג 3 זה די נמוך, אתה יודע.

     

    “אנשים פה חיים טוב. בעיר הזאת גרים המון אנשים עשירים בקנה מידה ארצי, הממוצע הוא נמוך כי זה חתך כללי של האוכלוסייה. ראיתי אנשים שמשתכרים 2,000 או 3,000 שקל לחודש וחיים עם זה, כי העזרה ההדדית פה היא משהו שלא תראי בשום מקום”.

     

    והנתונים על ממוצע שכר נמוך?

     

    “אם כבר לספור, אז למה לא את כמות העמותות וארגוני הצדקה שפועלים בעיר? הם עושים עבודת קודש שגורמת לאנשים להרגיש שהם לא לבד, יש מי שדואג ויש מי שיעזור”.

     

    נתנאל פרץ.  "יש מי שדואג  ויש מי שיעזור"
    נתנאל פרץ. "יש מי שדואג ויש מי שיעזור"

     


    פרסום ראשון: 08.08.18 , 23:05