באש ובמים
קבלו את ס', קצין הצוללות הראשון בתולדות המדינה שמוצאו משבט הטוטסי שבאפריקה, אבל מדבר עברית במבטא רוסי. בראיון גלוי לב, רגע אחרי שסיים קורס חובלים בהצטיינות, הוא מספר על הילדות שעבר בלי אביו שנעלם, על גילויי הגזענות שמהם סבל, השיקום מהתאונה הקשה שריסקה את גופו ואיך - למרות היותו בן יחיד, שכנע את אמו לחתום לו על אישור לשירות קרבי
נמל חיפה, טקס סיום קורס חובלים, יום רביעי שעבר; מאות אורחים ובני משפחה גדשו את הטריבונות הגדולות שהוקמו במיוחד לעצרת. בתוך הקהל הגדול ישבה רועדת מהתרגשות גם ילנה, אמו של הצוער ס'. זה היה יום חג גדול עבורה ורק עננה אחת העיבה על השמחה: היעדרו של מטיאס, אביו של ס', מהערב המרגש הזה בפרט, ומחייו בכלל.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ס', שנולד ברוסיה, היה בן חודשיים בלבד כאשר שלטונות ההגירה בסן־פטרבורג תפסו את אביו – בן לשבט הטוטסי ממדינת בורונדי, וגירשו אותו חזרה לאפריקה. הקשר עימו נותק מאז, ואין לילנה מושג עד היום מה עלה בגורלו.
אחרי שלוש שנים וחצי של המתנה מורטת עצבים למטיאס, ילנה, בת לאב יהודי, החליטה לעלות עם בנה לישראל. היא התמקמה באשקלון, עבדה במרפאת שיניים וגידלה את בנה, בלי הנחות. ס' היה לתלמיד מצטיין ולספורטאי מצטיין, שהתחרה בתחומו בארץ ובחו"ל. בסוף י"א הוא נפצע קשה במהלך אימון ועבר שיקום ממושך. אבל הוא לא ויתר, העלה פרופיל והתגייס כלוחם קרבי לחיל הים. קורס החובלים שאותו סיים בשבוע שעבר נחשב לקורס קצינים יוקרתי, המכשיר את מפקדי העתיד של זרוע הים, מי שיפקדו בפועל על כלי השיט המתקדמים ביותר, בהם גם ספינות טילים וצוללות.
הטקס השנה היה מרשים במיוחד, מפני שנערך בסימן "70 שנה לזרוע הים". 36 צוערים חדשים ממגמות שיט, צוללות, אלקטרוניקה ומכונה – קיבלו סיכת קצין ים, והוענקה להם דרגת סגן. ס' היה בין שני הצוערים היחידים בקורס, שזכו גם בתואר חניך מצטיין. בכך הוא הפך בִּן לילה לקצין הצוללות הראשון ממוצא אפריקאי בתולדות המדינה.
נפגשנו כמה שעות לפני הטקס בבה"ד 600 – בסיס ההדרכה של חיל הים בשכונת בת גלים בחיפה. ס' אומר שהבסיס הזה הפך לבית השני שלו במהלך השנתיים וארבעת החודשים שבהם שהה בקורס. כשהוא נכנס לחדר במדי א' לבנים, כל הגבות מורמות. אי־אפשר להתעלם מנוכחותו של הלוחם יפה התואר בצבע שוקולד, המתנוסס לגובה 1.93 מטרים, שנכנס לשם מחויך, ומדבר עברית במבטא רוסי כבד.
קשה לך שאביך לא נמצא איתך כאן היום?
"לא הכרתי אותו, אז הוא לא ממש חסר לי".
ניסית לחפש אותו?
"היו כמה ניסיונות לאורך השנים, אבל הם לא הצליחו, אז ירדתי מזה".
התעניינת בהיסטוריה של בני שבט הטוטסי?
"דווקא כן. חיפשתי על זה חומר באינטרנט. לפני שהתגייסתי, כשהייתי כבר בן 18, סבתא שלי שלחה לי מרוסיה לינק לסרט 'מלון רואנדה', שמספר על הטבח שנעשה בהם לפני 24 שנים בדיוק. זה קרה שנתיים לפני שנולדתי, ב־94', אנשי הממשל ברואנדה (משבט הוטו) רצחו כחצי מיליון איש מבני שבט הטוטסי תוך מאה ימים".
ומה זה עשה לך?
"זה מזעזע ומאוד מצער. אבל זה לא עושה לי הזדהות מהלב, כי אני באמת לא מכיר אותו ולא מודע לתרבות שלו או לבני השבט הזה".
ס' משתתק לרגע, ואז מוסיף: "האמת? אני מאמין שאם אני רק ארצה, אני כן אמצא את אבא שלי עכשיו. על בטוח".
אהבה, ילד ולב שבור
עד שזה יקרה, אמו ילנה (בלונדינית בעלת עיניים כחולות), מספרת כי ס', היה פרי של אהבה גדולה. היא נולדה לפני 47 שנים בסיביר, בעיר אירקוטסק לאבא יהודי שעובד שם כמהנדס ולאמא שהייתה מורה. אחיה סלאבה צעיר ממנה בחמש שנים ומתגורר היום בארה"ב.
איך הכרת את מטיאס?
"אחרי התיכון נסעתי ללמוד בסן־פטרבורג ואבא רשם אותי שם ללימודי הנדסת חשמל. כשסיימתי תואר שני, בגיל 22, הכרתי את מטיאס במסיבה. יש ברוסיה הרבה סטודנטים מאפריקה שמקבלים מלגה ללימודים מהמדינה שלהם ומגיעים לשם. מטיאס גר ברוסיה שש שנים ועשה תואר כמהנדס בניין. התאהבנו מיד האחד בשנייה. הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים. גבר גבוה, עם גוף של אתלט, חיוך שובה לב ועיניים שחורות, גדולות. פשוט יפה תואר".
באיזו שפה תִּקשרתם?
"הוא דיבר רוסית וגם צרפתית. סיפר שהוא בן שבט הטוטסי מבורונדי. האמצעי בין שתי אחיות. הוריו גרים בעיר הבירה בוג'ומבורה, אבל בגלל המלחמה הוא לא רוצה לחזור לאפריקה, אלא להגר לקנדה. התפתח בינינו רומן מטורף, אבל לא סיפרתי להורים שלי. ממילא הם גרו במרחק 7,000 ק"מ משם, וידעתי שהם לא יאהבו את הקשר הזה. ואז נכנסתי להיריון".
איך מטיאס הגיב?
"הוא הגיב מצוין. הוא רצה ילד ואני, שהייתי כבר בת 24, החלטתי שאני רוצה את הילד – איתו או בלעדיו. בגלל שחשבנו להגר לקנדה בחרנו לו שם אנגלי, כי מטיאס לא רצה שם רוסי. שכרנו בהתחלה חדר ואחר כך דירה, ובגלל שהיה בלגן ברוסיה באותה תקופה, בשנת 96' (מלחמת צ'צ'ניה הראשונה והבחירות לנשיאות – ש"מ) לא מצאנו עבודות במקצועות שלנו, אז אני וחברה שלי, שהיינו מהנדסות חשמל, פתחנו דוכן להלבשה תחתונה. מטיאס עבד במקביל כספק של סחורות".
ההורים כבר ידעו?
"כן. סיפרתי להם גם על ההיריון. אני בטוחה שהיה להם די קשה לקבל את זה, אבל כשס' נולד אמא שלי ישר טסה אליי, וכשהיא ראתה אותו היא התאהבה בו מיד לכל החיים. לאמא היה קשה לקבל את מטיאס, אז את כל תשומת הלב שלה היא העניקה לתינוק. היא נשארה אצלנו שבועיים וחזרה לסיביר. מטיאס היה אבא נפלא שקם בלילה לטפל בתינוק, והיה מגהץ לו סדינים כדי לחמם לו את הבטן שכאבה".
אז מה השתבש?
"החוזה של הדירה נגמר. ומטיאס, שכבר רצה לעבור לקנדה והיה צריך לסדר את המסמכים שלו לקראת הנסיעה, העדיף שלא נחדש אותו. אמרתי לו שבינתיים אני מעדיפה ללכת עם התינוק להורים שלי. השארתי את רוב הציוד שלי שם, כולל תמונות משותפות, תמונות שלי מההיריון, תמונות שאמא צילמה, בגדים, ספרים – הכל נשאר שם. באותה התקופה לא נהגו לצלם הרבה. לא הייתה מצלמה לכל אחד, ולא היו פלאפונים כמו היום. נשארה לי מכל הסיפור הזה רק תמונה מסרטון וידיאו מטושטש, שבה רואים את מטיאס מרים את ס'. וזה הדבר היחיד שיש לו מהאבא".
הנסיעה להוריה, לבד עם התינוק בן החודשיים, הייתה הפעם האחרונה שבה ילנה ראתה את מטיאס. "הוא התקשר אליי כמה פעמים, ואחר כך נעלם. בגלל שהיה לו בלגן עם המסמכים, גירשו אותו מרוסיה חזרה לבורונדי. לא הייתה לו ויזה, ובמשרד הפנים בבורונדי ישבו כבר בני שבט ההוטו. אני בכלל לא ידעתי שהוא נעצר וגורש. לא היו אז פלאפונים ניידים, וברוב הבתים גם לא טלפונים נייחים. רק אחר כך נודע לי מחברה שבאה לבקר אותי שמשהו קרה שם. ניסיתי לאתר אותו, התקשרתי לחברים קרובים שלנו, אבל הם לא ידעו לספר לי, או שלא רצו. מאחר שאין הסכם בין רוסיה לבורונדי, לא יכולתי אפילו להגיש בקשה למזונות".
בדיעבד, את מתחרטת שנסעת להורים?
"לא. כי גם אם הייתי נשארת שם, הוא היה מגורש. כשס' היה בן שלוש וחצי, ניסיתי שוב לאתר אותו דרך חברים, אבל ללא הצלחה. בינתיים החליפו ברוסיה את הקידומת של הטלפון, כך שאם מישהו לא יודע שהוא צריך לחפש את המספר החדש – הוא לא יכול להשיג אותך. אז גם אם הוא ניסה, אין לי דרך לדעת".
ואיך הסיפור הזה השפיע עלייך?
"אהבתי אותו מאוד. הוא שבר לי לגמרי את הלב. הייתי מרוסקת הרבה זמן אחר כך. זה היה נושא שקשה היה להעלות אותו בבית, ואז החלטתי לעלות לישראל".
בן יחיד ונכד יחיד
בשנת 2000 הגיעה ילנה לאשקלון. "אמרו לי שבתור חד־הורית הכי כדאי לי לגור פה, כי פה הכל זול". היא מספרת שבהתחלה הצברים לא ידעו איך לאכול את ילד השוקולד שמדבר רוסית, וקצת הציקו לו. בגיל חמש ס' כבר התחיל לשאול: "איפה אבא?"
מה סיפרת לו?
"את האמת. 'אבא שלך חי באפריקה ואנחנו לא יודעים מה קורה איתו'. הוא קיבל את זה והפסיק לשאול. פה ושם היו כלפי ס' גם הערות גזעניות. הכי מצחיק היה שעבדתי בצילומי שיניים וכשס' היה קופץ אליי לעבודה, לאנשים שראו אותי מנשקת ומחבקת אותו, נפלה תמיד הלסת מההלם".
ס', איך היה לגדול בלי אבא?
"אני לא מכיר משהו אחר. מצד שני, אני בן יחיד, ואני נכד יחיד, ואני מת על זה. לא הייתי משועמם אף פעם. תמיד הייתי בהמון חוגים: החל מספורט ים, אומנויות לחימה, כדורסל, טיסנאות, קרמיקה, וגם גימנסטיקה – שזה התעמלות קרקע של הרוסים".
סבלת מגילויי גזענות מצד הילדים?
"כשהיינו ילדים רוב החברים שלי היו בעיקר רוסים. גם להם לא היו אחים ולא היה קל, והם קיבלו אותי טוב יותר מהישראלים".
ס' סיים את בית הספר היסודי בנוף ים, והתקבל לתיכון באורט אפרידר. שם, הוא מספר, החיסרון של אביו התחיל להציק לו.
ילנה: "זה היה בשנה השנייה שלו בחטיבה, בגלל משבר בלימודים. ס' פרפקציוניסט ואני אמא שלא דורשת ציונים. אבל היה לו מבחן במתמטיקה, שבו הוא קיבל ציון לא טוב ולקח את זה מאוד קשה. הוא היה ממש מרוסק ולא רצה ללכת למחרת ללמוד. המחנכת, שהייתה גם היועצת של בית הספר, הזמינה אותנו לשיחה ואמרה לי שקשה לו בגלל שהוא בגיל ההתבגרות ומחפש את הזהות שלו. ומאחר שהוא לא יודע מי האבא שלו ולא מכיר אותו, הוא צריך לפחות לפגוש אותו".
ילנה מספרת שלקחה את זה כמשימה ובמשך שלושה ימים הבית הפך לחמ"ל, "עם כל הטלפונים שיכולנו לאתר".
למי פניתם?
"כשס' נולד הייתה בדיוק אולימפיאדה באטלנטה. חבר טוב של מטיאס מבורונדי, שגם היה איתו בסן־פטרסבורג, ונוסטה ניונגאבו (Venuste Niyongabo), השתתף בה וזכה במקום הראשון ובמדליית זהב בריצת 5,000 מטר. לפני התחרות הוא היה עם חברי המשלחת בסן־פטרבורג והזמין אותנו לארוחת הערב שערכו לכבודם. ביקשתי מס' שינסה לאתר אותו בפייסבוק".
והצלחת?
ס': "בגלל שהוא היה ספורטאי מפורסם, מצאתי אותו די בקלות. השארתי לו הודעה בפייסבוק, אבל הוא לא הגיב".
ילנה: "כשהסתכלתי ברשימת החברים שלו ראיתי שם כמה חברים מאיטליה וביניהם אחד שרשום בכתובת של בורונדי, והוא במקרה עיתונאי".
ס': "אז כתבתי לאותו עיתונאי, והוא הבטיח לחפש את אבא שלי ולא הצליח. אחרי שבוע כזה של חיפושים, ירדתי מזה".
ס' החליט להתמקד בלימודים ולהתמקצע בספורט האתגרי, שאותו טיפח מגיל 11: רכיבה על סקטבורד. הוא התאמן המון, השתתף בתחרויות בארץ ובחו"ל וזכה באליפות ישראל, ואז בסוף י"א נפצע קשה מאוד במהלך אימון.
ס': "זה קרה ב־15 במאי 2013. היינו ביום רכיבה וצילומים עם הספונסרים שלי במצפה יריחו. התאמנתי מחמש בבוקר עד חמש אחה"צ ללא הפסקה. התחלתי להתעייף ולא הייתי מפוקס. החלקתי ועפתי לגדר. סבלתי משברים בגב, בעצם הזנב, באגן, ומשני שברים פתוחים בשוק. איבדתי הרבה דם וגם נפתחה לי ברך ימין, והיו שפשופים מהמרפק לאורך כל המותן. פינו אותי לשערי צדק. התקשרתי לאמא מהאמבולנס, וזהו. נכנסתי לשוק. התעוררתי בחצות אחרי ארבע שעות ניתוח, שבמהלכו הכניסו לי לשוק מוט ברזל באורך 42 ס"מ.
"הייתי מאושפז שבועיים, שבמהלכם לא יכולתי לשבת, לשכב או לישון בגלל כל השברים בגוף. שכבתי בבית חודשיים וחצי על ים כדורים ופיזיותרפיה, אבל חזרתי ללמוד בספטמבר 2015, צולע, עם המוט ברגל. עשיתי בגרויות בהצטיינות ואחרי שנה סיימתי את בית הספר, אבל הייתי צריך לדחות את הגיוס כי היה לי פרופיל 64".
שיקום, גיוס וצוללות
בשלב הזה של הראיון, ס' ניגש ללוח ומשרטט עליו את תוכנית השיקום שבנה להעלאת הפרופיל שלו, "כי רציתי להגיע לשירות קרבי משמעותי".
לדבריו, כבר עם הפלטינה ברגל התחיל להתאמן. "יש לי חדר כושר קטן בבית וגם התאמנתי בחוץ, ואז חפרתי לאורתופד שייתן לי אישור להוציא אותה. בינואר 2015 עברתי את הניתוח, קיבלתי קביים ואחרי שבועיים כבר רצתי איתם במסדרונות בית החולים. חזרתי להתאמן קשה ולרוץ והצלחתי לעלות לפרופיל 97, בלי שום סעיפים. את קולטת שרק שנה לפני כן עוד אמרו לי שאולי לא אצליח ללכת?"
בתור בן יחיד, אמא הסכימה שתתגייס לקרבי?
"לא, אבל ישבתי עליה עד שהיא חתמה לי, ואפילו איימתי שברוסיה לא צריך אישור מההורים".
ולמה דווקא לחיל הים?
ס' שולף מהכיס ציור של צוללת שצייר עם דודו כבר בגיל חמש ושאמו דאגה להביא לראיון. "דוד שלי סלאבה לקח ביצת קינדר, שם בה מנוע חשמלי וכבל חשמל מחוץ למים, הֵשַׁטנו אותה באמבטיה, וזה עבד. גרתי באשקלון כל חיי מול הים, עשיתי מכיתה ד' ספורט ימי על סירות מפרש וגם גרנו במרינה – כך שזה נראה לי טבעי. בגלל הפציעה לא היו לי מיונים. שלחו אותי ל'נתיב' שזה קורס גיור צבאי אבל אני חסר דת, אז לא עניין אותי להיות יהודי".
ואם תהיה לך חברה יהודייה שתרצה שתתגייר?
"אני רוצה לחיות בישראל ולשרת את המדינה, אבל לא כיהודי. אין לי קשר לדת וזה לא מעניין אותי".
איך הגעת משם לקורס חובלים?
"גויסתי ל'מחו"ה אלון' – בסיס שמגייס אוכלוסיות מיוחדות כמו מתגיירים, עולים חדשים ודרוזים שלומדים עברית. ואז המפקדת שלי, שבעלה היה מחזור מעליי בקורס חובלים, ניווטה אותי לשם".
ס' התחיל את קורס החובלים, שכלל חמישה שלבים, באפריל 2016, ואת כולם סיים בהצטיינות.
"השלב הראשון היה ימאות ופיקוד. זה אומר אימונים קשים באילת בסירת גומי עם שמונה איש. לומדים איך להפעיל אותה ואחר כך איך לפקד עליה. עושים גם שחיות ליליות ומסעות בהרים. אחרי שלושה חודשים סיימתי בהצטיינות, במקום החמישי מתוך 60.
"השלב השני הוא השלב הבסיסי, שבו כל אחד לומד מקצוע: מכונה, אלקטרוניקה או שיט. אני למדתי מכונה בספינת טילים או צוללת. זה אומר לימוד של כל המערכות הטכניות: חשמל, בקרה ומכונה. שטנו בצוללות והפלגנו בספינות גם לחו"ל. מהשלב הבסיסי היו לנו כבר מיונים לצוללות, כולל שיחות, מבחנים פסיכוטכניים וראיונות, ונמצאתי מתאים. התחלנו שלב מתקדם במגמת צוללות, שזה ארבעה חודשי הכשרה מקצועית של לימודי צוללת: על כל המערכות שלה, המבנה, וכו'. אחרי חודשיים של הכשרה פיקודית סיימתי בהצטיינות, במקום הרביעי מתוך 40.
משם עברנו לשלב האקדמיה, ועשינו תואר ראשון במדע המדינה. כאן לומדים ומבינים יותר אקטואליה ואיך המדינה עובדת. זה חשוב להשכלה הכללית. אחרי כל זה התחלנו את השלב הייעודי. מפה אני הולך לשרת כסגן קצין טכני בצוללת. בתום ההכשרה, בעוד שלוש שנים, אני אפקד על כל המחלקה הטכנית בצוללת".
"בפועל, מדובר במסלול ההכשרה הארוך ביותר בצה"ל, שנמשך חמש שנים וחצי", אומר רס"ן י', מפקד מגמת צוללות באקדמיה הימית שבה למד ס'. "רק שלושה קצינים טכניים מוכשרים לתפקיד הזה מדי שנה, וס' נבחר למצטיין בו".
איך אתה מסביר את היכולות שלו?
"אני מלווה את ס' שנתיים ורואים אצלו רצף של הצטיינויות, בכל השלבים. מהיום הראשון בקורס חובלים הוא עושה הכל על הצד הטוב ביותר, וזה לא רק מטבע לשון. ס' מאוד חברותי ואהוד על הסביבה שלו בצורה יוצאת דופן. יש לו חוש הומור וחינניות ונעימות. לדעתי, הוא יגדל להיות צ'יף צוללות".
שזה אומר?
"קצין טכני בצוללת. זה אומר שגם אם בתוך הלא נודע יתעוררו תקלות או אירועים, הוא יידע לפתור אותן בעצמו. הוא למעשה יהיה הסמכות העליונה לתחום הטכני בצוללת, וזה תחום שלא כל אחד יודע לעשות. יש פה שילוב מאוד משמעותי של יכולת אישית גבוהה, אופי ורצון, עם יכולת ומוכנות להשקיע".
יש לפניו עוד שלוש שנים. קורה שנופלים בהכשרה?
"בוודאי. יש כאלה שמתחילים את המסלול ולא מצליחים לסיים, אבל אני יודע בוודאות שס' יסיים את המסלול, ללא עוררין".
ס', אתה מתכנן כבר את היום שאחרי השחרור?
"אני בהחלט חושב על הסוף. אני מאמין שאמשיך בשירות הביטחון".
ותלך אחרי השחרור לחפש את אבא?
"לא יודע, אין לי מושג".
וכשאתה שומע על הגירוש המתוכנן של פליטים ומבקשי מקלט, מה זה עושה לך?
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל אני מצדיק את המדיניות של הממשלה; צריך לשים גבול לכמות הפליטים ומבקשי המקלט שמגיעים לכאן".
גם אם היה מדובר באבא שלך?
"אם הוא היה כאן באופן לא חוקי, אז כן. גם אם זה היה הוא".
לפנייה לכתב/ת 
