מבחן במה

יותר מהכל השתוקק גלעד קמחי שאמא שלו, שושנה, תספיק לראות את ההצגה הראשונה שביים בתיאטרון בית ליסין, "ברודווי פינת פרישמן”. אלה היו הימים האחרונים לחייה, אחרי שהתמודדה במשך חודשים ארוכים בגבורה עם הסרטן, אבל קמחי האמין בכל ליבו שהיא תהיה שם לצידו. "לא חשבנו על האפשרות שהיא לא תגיע להצגה למרות שהיינו כבר בישורת האחרונה של המחלה", הוא אומר בהתרגשות, כאילו לא עברו עשר שנים מאז. "כל ההתעסקות הייתה איך נביא אותה לאולם — האם היא תגיע על כיסא גלגלים וכמה מורפיום צריך לתת לה. אבל היא לא זכתה לרגע הזה. היא נפטרה שישה ימים קודם".

המוות הגיע לאחר שלושה חודשים של מאבק יומיומי עתיר סבל. "היו רגעים שהיא דפקה על הקיר מרוב כאב, אבל החודשים האלה, עם כל הכאב הנורא שהיא חוותה, זכורים לי כחוויה רוחנית טהורה, כי היינו מאוד צמודים אז. היה לי כיף לטפל בה בפעם הראשונה בחיים שלי. היא הייתה אישה נורא חזקה, ואף פעם לא הייתָ צריך לעשות שום דבר עבורה, ופתאום דברים לא נעימים כמו לדקור אותה ולנקות אותה גרמו לי לאיזה אושר צרוף".

"תמונות מחיי נישואין"

שוחחתם על הסוף המתקרב?

"אם אמא שלי הייתה נותנת לי לדבר איתה על המוות, זה היה מדהים. וניסיתי קצת. שאלתי אותה, 'את מפחדת? את חושבת מה זה המוות?' והיא אמרה, 'אני מדמיינת את הדבר הזה שהרבה פעמים רואים בסרטים — את המערה ואת האור הנורא־נורא חזק, אבל אני לא רוצה להתעסק בזה יותר מדי כי זה מפיל את רוחי’. וזהו, לא התעסקנו בזה יותר.

"היא גם לא איפשרה לעצמה לבכות, אבל יום אחד שוחחנו בטלפון והיא התחילה לבכות ואמרה לי שהיא מפחדת. שאלתי, 'ממה?' והיא ענתה, 'אני מפחדת למות'. אמרתי לה, 'מה את מפחדת? מקסימום תמותי', והיא אמרה, 'מה, בכזאת קלות אתה מוותר עליי?!' 'אני לא מוותר עלייך', אמרתי, 'אבל אנחנו הם אלה שצריכים לפחד מהמוות שלך. אנחנו נישאר עם האובדן'".

האובדן הגדול הזה מלווה את קמחי בכל ההצגות שביים מאז. ב"רומיאו ואמא", הקומדיה החדשה שכתב יחד עם חברו גור קורן ורצה בתיאטרון הקאמרי, יש הרבה מהאמא הזאת והבן האוהב: הנער הכי מוכשר בעיירת הפיתוח "תקוות" מתמודד בתוכנית ריאליטי על תפקיד רומיאו בהפקה הנוצצת והמדוברת של "רומיאו ויוליה", מפסיד את התפקיד — וכדי להמתיק את סופה של האם שימיה ספורים משקר לה שזכה בו.

"רומיאו ואמא"

המחזה נולד כשקמחי, בוגר תוכנית ריאליטי בעצמו — זו שנועדה לבחור את צמד הכוכבים למחמר "גריז" — שוחח עם קורן. "גור סיפר לי שיש לו איזה סיפור על יחסים של אמא ובן, כשמשהו קורה לאמא והבן משקר, ופשוט התחלתי לבכות", הוא מספר. "אמרתי לו, 'זה המחזה שאנחנו צריכים לכתוב. הרגשתי שאני יכול לטפל בעצמי דרך העבודה על המחזה ולהתחבק שוב עם אמא שלי. אני כל הזמן מחפש איך אני יכול להרגיש את החיבוק הזה שלנו. כשהיא גססה, כמעט פעם ביום הייתי אומר לה, 'בואי נתחבק'. ידעתי שאני צריך לצרוב את התחושה הזאת כי עוד מעט היא לא תהיה".

אתה בטח חושב מה היא הייתה אומרת על ההצגה.

"לפעמים זה גם קורה תוך כדי החזרות. השבוע הטכני, שבו אמורים לחבר את כל האלמנטים הטכניים לפני העלאת ההצגה, מלא לחצים נפשיים. איכשהו, תמיד בשבוע הזה, אני מוצא את הרגע שבו אני נכנס רגע לשירותים, סוגר את הדלת ומתפלל אליה שתעזור לי. אני לוקח איזו שרשרת זהב שלה, ושם אותה מתחת לחולצה. ואני בכלל לא בן אדם של אמונות תפלות, בעצם גם לא של אמונות בכלל, אבל אני מאמין שבן אדם שנמצא ברגע של מצוקה מחפש להיאחז במשהו".

מה אבא שלך אמר כשצפה בהצגה?

"הוא לא אמר, הוא בכה המון. הוא רואה כל הצגה שלי לפחות שבע־שמונה פעמים. כשהקהל יוצא מההצגה, אבא שלי עומד בחוץ, בוכה, ואנשים יוצאים ומתחבקים איתו. בקאמרי צוחקים שזה הטקס הקבוע. קשה לו נורא בלעדיה".

"אופרה בגרוש"

הדגל כסמל

קמחי (35) נולד בראשון־לציון. אמו שושנה עלתה מטורקיה וניהלה את לשכת סגן ראש העיר, ואביו נסים הגיע מבולגריה והיה בעליה של סוכנות גז. בגיל 13 התקבל ללהקה הייצוגית של העיר ובצבא שירת בלהקת הבקו"ם. הוא למד משחק בבית צבי, שם קיבל מגרי בילו, המנהל המיתולוגי של בית הספר, את ההזדמנות הראשונה לביים. ציפי פינס קטפה אותו משם לתיאטרון בית ליסין, שבו שימש כבמאי הבית. בשנתיים האחרונות הוא מביים בתיאטרון הקאמרי. מאחוריו עשרים הצגות שביים, בהן "ציד המכשפות", "תמונות מחיי נישואין", "חברות הכי טובות", "מנדרגולה", "אביב מתעורר", "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", "סירנו דה ברז'רק" ו"המוגבלים".

ציפי פינס. נתנה הזדמנות

כיום הוא נחשב למועמד הוודאי להחליף את עמרי ניצן כמנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי. המינוי אמור להיות מאושר בחודשים הקרובים, וקמחי משתדל להיות זהיר בניסוחים שלו. "אני כרגע משמש כבמאי הבית ומתמקד בג'וב הזה כחלק מההנהלה האמנותית לצד עמרי ניצן, שתענוג גדול לעבוד איתו. לפעמים תפקיד כזה נשמע כמו הטופ של התיאטרון הישראלי, אבל זה גם מביא איתו המון צרות, כאבי ראש והתעסקות בדברים שהם אנטי־יצירה. זה חלום מאוד מורכב, עם ויתורים ופשרות. אם יגיע הרגע הזה אני מקווה שאני אצליח לשמור על החלום, על החזון, ולהצליח לקיים חלק מהחלומות שלי לגבי תיאטרון. חשוב לי להישאר בן אדם. מה שהעסיק תמיד את אמא שלי זה אם אני בן אדם טוב וחבר טוב, ואני מקווה לשמור על זה תמיד".

עמרי ניצן. ייכנס לנעליו?

המחזמר שמבוסס על השירים של אייל גולן הוא חלק מהחלום שלך?

"אני יכול להבין את המטענים שהפרשה הזו נושאת עימה. אני שומע את הצדדים ויכול להבין את התסכול והשאלות שעולות בעקבות ההחלטה. אני אוהב מחזות זמר ומרגיש שיש חומרים נפלאים וכתובים היטב שיכלו להיות בחירה נכונה יותר. אני בָּאופן אישי פחות מאמין ברעיון של אסופת שירים של אמן מסוים ליצירה בימתית. חשתי כך גם לגבי מחזות זמר שנבנו מיצירות של זמרים אחרים. לא הייתי שותף לבחירה הזאת, אך אני מכבד את החלטת התיאטרון".

אייל גולן

מאור זגורי, היוצר, אמר שצריך קהל חדש לתיאטרון.

"אפשר להביא קהל חדש לתיאטרון, בעיניי זה מבורך, אבל יהיה טוב אם זה יהיה קהל שאוהב תיאטרון. כשמגיע קהל שסידרו לו כרטיסים מהעבודה, מרגישים את האנרגיה באוויר. חשוב להביא קהל צעיר לתיאטרון. זה יהיה ניצחון גדול אם זה יקרה".

גם הסערות שמעוררת שרת התרבות מירי רגב מקוממות אותו. "אני אפילו לא אתייחס לאג'נדות שהיא מעוניינת להציג", הוא אומר. "אני פשוט מבואס מהתוצאה של הפילוג שהיא יוצרת. האחריות הכי גדולה שלי כבמאי היא לא רק להוציא יצירה טובה, אלא גם להפוך את האנשים שאני עובד איתם לאנסמבל, ואני חושב שהיא מפספסת בגדול, גם אם מתחת לדברים שלה יש איזשהן כוונות טובות לשנות משהו או לחזק את הפריפריה. הדרך שלה והאופן שבו היא מתבטאת יוצרים אנטגוניזם ומכעיסים. אני משוכנע שאפשר להגיע כמעט לכל תוצאה בלי לחלק את העם ל'אנחנו' ו'הם'. אני לא יכול לסבול את זה כשהיא אומרת 'אנחנו' ו'הם'. לי ולך יש מטרה משותפת. לכולנו.

מירי רגב. צילום: אלכס קולומויסקי

"גדלתי בבית ציוני מאוד ובגיל 14 לקחתי את דגל ישראל ותליתי אותו על הקיר של גב המיטה שלי. הייתי גאה. עם השנים אני לא שונא את הדגל שלנו חלילה, אבל אני חושב שכל הסמלים האלה מפלגים אותנו. הייתי רוצה לשאוף לזה שיכאב לי על ילד מיפן שנהרג כמו על ילד מגבעתיים. זה אותו כאב, ואני בכוונה אומר יפן ולא מקום אחר. אני חושב שזה יעלה אותי כבן אדם למקום אנושי גבוה יותר כשאבין שכולנו אותו הדבר. אני רוצה להרגיש בן אנוש".

אתה חושש מצנזורה תרבותית?

"תיאטרון ותרבות צריכים להיות עם חופש ביטוי מוחלט. זה בכלל לא קשור מבחינתי לשמאלנות. פשוט אי־אפשר לקיים יצירה אם אנחנו מגבילים אותה. יצירה צריכה חופש ביטוי כדי להמריא".

לקמחי חשוב להקדיש תשומת לב ליוצרים צעירים. "בגלל שאנחנו מדינה צעירה בלי הרבה עבר תרבותי, אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לקדם את היוצרים הצעירים ואת הקולות הצעירים", הוא משוכנע. "כשאנחנו מחפשים קלאסיקות ישראליות, אתה יכול לספור אותן על כף יד אחת. זה דבר שציפי פינס השכילה לעשות בבית ליסין. מאוד היה חשוב לה לטפח קולות של מחזאים חדשים. גם עכשיו, בדיאלוג שלי מול גור קורן, דרמטורג הבית של הקאמרי, זה מאוד חשוב לנו. בנובמבר אנחנו מארגנים פסטיבל שכולו מוקדש ליצירה וליוצרים צעירים. אני בטוח שייוולדו מהפרויקט הזה כמה קולות חדשים ומבטיחים".

אתה בעד מחזאות פוליטית?

"בהחלט, אבל הנטייה שלי היא לא ללכת למחזאות פוליטית. אני תמיד מחפש יותר את הסיפור המשפחתי. את הפסיכולוגיה שבתוך הדמות. לחקור את נפש האדם תמיד יותר קורץ לי ממניפסטים פוליטיים".

"ציד המכשפות"

אבא לשתיים

תנו לקמחי לדבר על דניאל ואלונה, התאומות בנות השנתיים ותשעת החודשים שלו ושל בן זוגו השחקן גיא רוזן, והעיניים שלו לא יפסיקו לחייך. חוק הפונדקאות, שמונע מזוגות גייז להביא ילדים לעולם בהליך פונדקאות בארץ, מקומם אותו. בערב ההפגנה הגדולה נגד החוק בכיכר רבין נחגגה הפרמיירה של "רומיאו ואמא", אבל קמחי אמר את אשר על ליבו בסוף ההצגה.

"החוק הקיים יוצר אפליה", הוא אומר. "אני חושב, כמו שאמרו רבים לפניי, שמי שנורא רוצה להיות הורה צריך להיות הורה ואסור למנוע זאת ממנו".

קמחי (משמאל) עם בן הזוג, השחקן גיא רוזן, והבנות דניאל ואלונה. "אסור למנוע מאף אחד להיות הורה"

קמחי לא פנה מיד להליך פונדקאות. הוא חשב קודם להפוך לאב בעזרת חברה טובה, אבל הזוגיות עם גיא, שלו נישא עם הולדת הבנות, הכריעה. "אתה עובד חיים שלמים עם הפרטנר שלך כדי להבין שאתם מתאימים, שאתם רואים עין בעין איך לגדל ילד, ועכשיו להוסיף לזה עוד בן אדם?!" הוא אומר. "זה כל כך מורכב גם ככה, לכן היה לנו רצון לעשות את זה יחד, שנינו, בתא המשפחתי שלנו".

דניאל ואלונה נולדו בארה”ב. "בינינו לבין האם הפונדקאית, בעלה והילדים שלה נוצר קשר כמעט משפחתי", הוא אומר. "הם משפחה מופלאה. שנתיים לפני התהליך בדקנו את האפשרות לפונדקאות בהודו. אז זה עוד היה אפשרי. הבן אדם שייצג את החברה סיפר לנו שנצטרך לשלוח מדי פעם כסף במעטפה לפונדקאית ולוודא שהיא תקבל את הכסף ולא ייקחו לה אותו כי היא צריכה את זה לאוכל. אמרתי לגיא, 'אם זה ככה, אני לא עושה את זה בחיים'. אני לא יכול לדמיין אותי עושה את זה עם מישהי שאין לה כסף לאוכל ושמישהו שם כמעט מסרסר אותה. חשבתי אז לאמץ.

"אחרי שהחלפנו סוכנות הייתה לנו שיחת סקייפ עם האם הפונדקאית. גילינו אישה שרצתה לעשות את זה עבור גיסתה, אבל הגיסה נכנסה פתאום להיריון והיא רצתה לעשות את זה למען אחרים. היא טוענת שהיא מאוד אוהבת להיות בהיריון, ומדובר בזוג שלא חסר להם כסף. שלשום קיבלנו ממנה ומבעלה הפתעה — חבילה עם מתנות לבנות. לפני שנה, כשהיא חגגה ארבעים, קפצנו אליה הביתה והפתענו אותה. הילדות הן המתנה הכי נפלאה בחיים. הן כבר כל כך יודעות להעניק לך אהבה ולהגיד את הדברים שממיסים אותך".

תצא להפגנות אם זה יתבקש?

"אני מאמין שכן, אם כי אף פעם לא תפסתי את עצמי כחלק מקהילה כלשהי. אני מאוד מרגיש אינדיבידואל בתוך הדבר הזה. אני מרגיש שהניצחון שלי הוא באופן שבו אני חי. השתייכות לקהילה מפחידה אותי כי היא אומרת בעצם שאני עומד מול קהילה אחרת שאליה אני לא שייך, ומיד נוצרת אצלי איזו מחשבה שאני נלחם מול מישהו. אני כן רוצה להילחם, אבל כשאני נמצא בהפגנה אני מרגיש אלימות באוויר, וזה סוגר אותי, משבלל אותי. כשאני רוצה להגיד דברים, אני מרגיש שאני מצליח לעשות את זה טוב יותר ביצירה שלי".

אתם חושבים על ילדים נוספים?

"אם זה לא היה תהליך כזה מורכב ויקר, היינו רוצים עוד ילד. אין לי מאיפה להמציא עכשיו עוד חצי מיליון שקל. זה גם לא נתפס שרק למי שיש כסף, יהיו ילדים".

את השחקנים ב"רומיאו ואמא" בחרו קמחי וקורן בפינצטה. לשמחתם, שרה פון שוורצה, שמפליאה לגלם את דמות האם, התעקשה לעבור אודישן. גיבור אחר, הבן הצעיר, הוא דוד שאול המרגש, ולידם משחקים גם ענת מגן־שבו, רועי אסף, אלעד אטרקצ'י, אסנת בן יהודה, דולב אוחנה ושמחה ברבירו. "אני כל כך שמח ששרה התעקשה על התפקיד הזה", הוא אומר. "ראיתי המון שחקניות לתפקיד הזה ולא הרגשתי שאני מוצא את הדבר המדויק. יש לה חיבור מוחלט לדמות. בשרה יש גם תכונות שמאוד מזכירות את אמא שלי — משהו בפייטריות שלה, בזה שהיא לא מפחדת לעמוד מול העולם. יש לה נטייה להגן על העולם כמו איזו לוחמת צדק, וגם יכולת נתינה לא נורמלית, אפילו מופרזת, מול הבעייתיות ביכולת לקבל. זאת גם הייתה ה'מחלה' של אמא שלי".

לא רק ב"רומיאו ואמא" קמחי הביא מעצמו. ב"המוגבלים" יש אזכור להפרעה על הספקטרום האוטיסטי שהוא מכיר באופן אישי, וב"תמונות מחיי נישואין" הביא מהזוגיות שלו ושל גיא רוזן. "אחרי 'תמונות מחיי נישואין' לקח לי שלושה חודשים להתאושש", הוא אומר. "היא גזלה ממני תעצומות נפשיות. אני חושב שזוגיות היא הפרויקט הכי קשה, יותר מהורות. יש לי זוגיות מאוד מיוחדת עם גיא, וחברוּת, ומקום מאוד מכיל ומנחם, אבל זאת עבודה מאוד קשה. אנחנו הולכים לטיפול זוגי כבר שמונה שנים. יש לנו מטפלת מאוד מיוחדת ואני הרבה פעמים זוקף לזכותה את הקשר שלנו. כמובן שזה גם רצון עז של שנינו לשמר את הדבר הזה ולעבוד עליו, אבל היא עזרה לנו המון. לא היינו מגדלים עכשיו שתי ילדות אם לא היינו באמת מטפלים בעצמנו. אנחנו אנשים מאוד־מאוד שונים. אני בן אדם עם יצר הרפתקנות מאוד גדול, וגיא אוהב שגרה ושקט. ואלה בדיוק הדברים שמאיימים עליי".

ואיך החיים לצד שחקן? זה בטח לא תמיד פשוט.

"הרבה פעמים אומרים לי שזה בטח נורא קשה לחיות עם שחקן. מהמקום הזה זה בכלל לא קשה. הקושי הוא דברים של זוגות רגילים. נעים לי לדעת שבן הזוג שלי הוא בן אדם כל כך טוב. יש בו איזה טוהר ונאיביות שאני כמעט לא מוצא היום בבני אדם, כולל בעצמי. הוא עושה המון הצגות ילדים. אני שומע הרבה שחקנים חברים שלנו שאומרים, 'אין לי כוח לזה ונמאס לי', אבל גיא קם כל יום באושר, גם אם זה בחמש בבוקר. הוא אומר, 'אני אוהב את העבודה שלי'. זאת מתנה לא מבוטלת. בהתחלה לא הבנתי אותה, ניסיתי לאנוס אותו להיות יותר אמביציוזי, עד שהבנתי שאני מנסה להשליך עליו איזה פחד שלי. גם אם גיא לפעמים משעמם אותי, מעצבן אותי או מכעיס אותי, אני לא רואה את עצמי מעוניין במישהו אחר. כל כך נעים לי שהוא הפרטנר שלי עם כל המורכבויות שזה מביא".