שלישי 16 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 09.08.2018
    התשוקה לחשמלית
    במה דומה יזם המכוניות החשמליות אילון מאסק לדונלד טראמפ ולמה הוא מצליח במקום שבו נכשל הישראלי שי אגסי • וגם: איראן בדרך להיות ונצואלה
    סבר פלוצקר

    אילון מאסק, היזם והבעלים של החברה לייצור מכוניות חשמליות טסלה, ועוד מיזמים מהפכניים, מתנהג כמו נשיא ארה״ב הנוכחי, דונלד טראמפ. הוא בלתי צפוי, מרבה לכעוס על תקשורת, מתלונן על חוסר פרגון של אנליסטים, שלדעתו לא יודעים להעריך נכונה את השווי העתידי הנפלא של טסלה ונוברים בקטנוניות בדוחות הכספיים של החברה, מקיף את עצמו באומרי הן, משלח את דעותיו באמצעות ציוצים בטוויטר, יהיר וגס רוח.

     

    השבוע שבר את השיאים של עצמו כשהודיע בציוץ פתאומי על כוונתו למחוק את המניות של טסלה מהמסחר בנאסד"ק על ידי קנייתן מהציבור המחזיק בהן. ובמחיר גבוה. לכוונה כזו קוראים "הצעת רכש" ויש לה מתווה חוקי נוקשה, מוגדר שלב־שלב על ידי הבורסה ורשות ניירות ערך. ציוץ סתמי, מלווה בהערה קצרה כי "המימון מובטח", בוודאי אינו חלק מוכר מהמתווה. רשות ניירות האמריקאית כבר הודיעה על פתיחת בדיקה. מאסק מצפצף עליה, מוכן לעוד עימות מתיש. ״כחברה נסחרת בבורסה״, נימק את כוונותיו במכתב לעובדים, ״אנחנו סובלים מתנודות קיצוניות ופרועות בשער המניה, המשפיעות לרעה על ציבור העובדים שרובם ככולם מחזיקים במניות החברה״.

     

    שיהיה ברור: טסלה היא חברה מפסידה. ב־2010 נרשמו מניותיה למסחר בשער התחלתי של 17 דולר למניה. מאז הפסידה, במצטבר, 6 מיליארד דולר. אשתקד הפסידה קרוב לשני מיליארד דולר וברבע החולף של השנה הפסידה עוד 750 מיליון דולר. לאיגרות החוב שלה דירוג זבל. אף על פי כן, עוד לפני הציוץ הדרמטי, היה מחיר המניה של טסלה כ־350 דולר והשווי הבורסאי שלה כ־60 מיליארד דולר. מאסק עצמו מחזיק כ־21% ממניות טסלה וכדי לרכוש את יתרת המניות הנסחרות במחיר שהזכיר בציוץ, הוא יצטרך לגייס לפחות 56 מיליארד דולר. הצעת הרכש שלו תהיה הגדולה בהיסטוריה של הבורסות האמריקאיות.

     

    מאסק, בן 47, הוא ההתגלמות העכשווית של מגלי הארצות. מהנדס, כלכלן, פיזיקאי, הייטקיסט, יזם, ממציא, בן לאם דוגמנית, כיום בת 70, ולאב הרפתקן. יהודי? קשה לדעת: כילד למד בבית ספר יהודי בפרטוריה, דרום־אפריקה, אבל כותבי הביוגרפיות שלו סבורים שאינו יהודי.

     

    את חזון המכוניות החשמליות אימץ לפני שנים, במקביל לרעיונותיו של היזם הישראלי שי אגסי; ביום מושלג במיוחד של ינואר 2006 הציג אגסי את החזון של המכונית החשמלית למשתתפי הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שווייץ. שמעון פרס התלהב, אחרים היססו.

     

    מאסק ואגסי ראו לנגד עיניהם מכונית משפחתית במחיר סביר המונעת על ידי סוללות רבות עוצמה ומסוגלת לעבור מרחק של 400 ק"מ בין הטענה להטענה. אבל כאן נפרדו דרכיהם. אגסי שיכנע את החברה לישראל (בשליטת עידן עופר) ואת רנו הצרפתית לייצר מיד דגם של מכונית חשמליות עממית, שהסוללות שלה יוטענו בנקודות חיבור מיוחדות ובנסיעות למרחקים יוחלפו בתחנות החלפה רובוטיות. המודל העסקי של בטר פלייס (כשם המיזם) נשען על תערובת של מכירה והחכרה.

     

    מאסק, לעומת זאת, לא חיפש גיבוי של תעשיית מכוניות קיימת. אפוף תהילה של ממציא ויזם — בין היתר המציא מאסק את אתר התשלומים PayPal – התחיל מאסק מיד בייצור עצמי של מכוניות יוקרה יקרות בטירוף, אף הן משתמשות בסוללות נטענות אך מסוג אחר, מתקדם יותר. המודל העסקי שלו כולל ייצור עצמי של כמעט כל רכיבי המכונית החשמלית, מהבורג הקטן עד הסוללה, מחשבי הרכב ותחנות ההטענה. לטסלה מפעל רכב אחד בקליפורניה ואחר הקרוי "ג'יגה־מפעל" בנוואדה. בכל טסלה מועסקים, אחרי סבבים של פיטורי ייעול, 46 אלף עובדים, בלי זכות להתאגדות מקצועית. טסלה עוקפת את מערך סוכני הרכב ומקבלת הזמנות למכירת מכוניותיה ישירות באינטרנט. אולמות התצוגה שלה מכונים גלריות.

     

    20 מיליון

     

    מכוניות חשמליות של רנו התחילו לנוע על כבישי ישראל בשנים של תהפוכות במחירי הנפט וכשלים בייצור חשמל, שהעמידו בספק את כדאיות הייצור שלהן. ממשלת ישראל אומנם הצהירה על "תמיכתה העקרונית" בפרויקט, אך בפועל נמנעה מסיוע ממשי, הערימה קשיים ביורוקטיים ואף איימה להטיל מיסוי על החשמל למכוניות כדי לפצות את קופת האוצר על הפסד ההכנסות ממיסוי בנזין. רנו איבדה עניין ולבעלים של החברה לישראל לא היו כיסים די עמוקים לממן את ההפסדים. לפני חמש שנים חדלה בטר פלייס להתקיים, משאירה מאחוריה חלומות מרוסקים ומשקיעים מאוכזבים.

     

    מאסק, לעומת זאת, המשיך במימוש רעיונותיו. בכל פעם שסכנת קריסה וחדלות פירעון התדפקה על הדלת, הצליח למצוא משוגעים לדבר שהאמינו בו והשקיעו. נתנו לו כסף, קנו מניות, קנו איגרות חוב. גם הממשל האמריקאי עזר; כלכלנים העריכו כי טסלה זוכה לסבסוד ישיר ועקיף של כ־30 אלף דולר על כל מכונית מיוצרת. דגמים מסוימים נקטלו על ידי הביקורת, אחרים זכו לשבחים עד הגג. מהדגם הראשון נמכרו 2,200 יחידות בלבד. הזדמן לי אז לקחת סיבוב בטסלה של משקיע הייטק ישראלי עשיר בפאלו־אלטו בקליפורניה; זה היה תענוג צרוף. טסלה הפכה לסמל סטטוס בעמק הסיליקון. מאז מכרה עוד 350 אלף מכוניות, מדגמים שונים.

     

    המכוניות החשמליות שהיא מייצרת יוצאות לשוק באיחור כרוני, יקרות בהרבה מההערכות המוקדמות ומלוות בשערוריות דרך קבע. הדגם האחרון, טסלה S3, הוכרז ככשיר לנסיעה בקיץ אשתקד וזכה מיד למאות אלפי הזמנות. עד כה נמסרו לקונים רק כ־65 אלף מכוניות, במקום 200 אלף שהובטחו. ביולי השנה ערכו עיתונאי רכב מובילים בארה"ב נסיעות מבחן בטסלה 3. רובם שבו נפעמים מהמכונית ותוהים לאן פני טסלה: הייצור נתקל במכשולים טכנולוגיים, עסקיים וניהוליים הזוכים לפרסום שלילי רב. מאסק החליט שנמאס לו מהשקיפות והפומביות המתחייבות מרישום חברתו בבורסה. שלף את הנייד שלו וצייץ את הציוץ המצוטט.

     

    מאסק מהמר, ובכל זאת עשוי לעניין במימון הצעת הרכש שלו קרנות הון פרטיות, המנהלות חסכונות בטריליונים של דולרים. ההצעה עשויה גם לקרוץ לגופים פרטיים וכמו־ממשלתיים במזרח התיכון ובסין (קרן סעודית השקיעה באחרונה 2 מיליארד דולר במניות טסלה).

     

    ההודעות של טסלה על המצאות חדשות מפתות את אוהבי הסיכונים שירצו להשקיע בה. ואולי מאסק ימכור, לצורך מימון, חלקים מחברות הטכנולוגיה האחרות בשליטתו, כמו ספייס X לשיגור לוויינים. כל זה, כמובן, אם וכאשר יתפייס עם רשות ניירות ערך, ויצור חזית אחת עם העובדים.

     

    אובייקטיבית, העתיד העסקי הקרוב של טסלה מעורפל במקרה הטוב וקודר במקרה המציאותי. הבהלה למכוניות חשמליות חובקת עולם. מדי חודש מצטרפים אליה עוד ועוד יצרני רכב עם עוד ועוד דגמים, והתחרות מחריפה. כבר נוצר מחסור זמני בחומרי הגלם לסוללות, אחרי שהוזלו בכ־60% ויעילותן האנרגטית הוכפלה. ב־OECD חוזים צי של 20 מיליון מכוניות חשמליות בעולם בעוד חמש־שש שנים; ממשלת סין החליטה שמ־2025 כל המכוניות החדשות שיימכרו בה תהיינה חשמליות. כל זה שוחק את הייחודיות של טסלה.

     

    אלא שאצל יזמים מסוגו של אילון מאסק, הרואים את עצמם (בצדק) כעושי היסטוריה, הרגשות והיצרים ממלאים תפקיד מרכזי. הם אנשי חזון. ועם כל חוסר הסבירות הנראה־לעין, מאסק עוד עשוי לנסות ואפילו להצליח בשתי משימותיו: הוא עשוי לייצר מכונית חשמלית משפחתית להמונים — טסלה דגם 3 הנמכר לציבור עולה עדיין כ־50 אלף דולר — ועשוי להגיע ליעד זה בלא שמניות טסלה ייסחרו בבורסות.

     

    אני מאחל לו הצלחה כפולה. הצלחה שנמנעה משי אגסי, וחבל.

     

    בדרך לוונצואלה

     

    אלו לא הסנקציות, זה המשטר: המשבר הכלכלי הפוקד כעת את איראן קשור פסיכולוגית להחלטת ארה״ב להטיל מחדש עיצומים מסוימים עליה, אך לא הם הסיבה המרכזית לתסיסה העממית המתרחבת בעריה וכפריה. קריסתה הרב־שלבית של כלכלת איראן נובעת מטיבו של המשטר בטהרן — וכל עוד המשטר לא ישתנה, איראן לא תיחלץ מהצרות. עם או בלי סנקציות.

     

    העובדה שלאיראן עתודות נפט וגז גדולות מאוד לא מונעת את שקיעתה באנדרלמוסיה, כפי שעתודות האנרגיה הענקיות של ונצואלה לא בלמו את נפילתה. הידיד האלמוני שלי מוונצואלה, שאת נבואותיו הקודרות הבאתי כאן לפני שנים, מספר עכשיו על מדינה מפורקת. אין להשיג בה לא חלב, לא ביצים ולא נייר טואלט. בבתי החולים שלה חסרים תרופות יסוד וחומרי חיטוי. ברחובותיה משתולל פשע חסר מעצורים. ההיפר־אינפלציה שלה הגיעה לשיאים שכבר לא מאפשרים את מדידתה הנכונה, 10,000% לשנה, אולי 20,000%. המוני ילדים בקראקס הבירה ופרבריה סובלים חרפת רעב (אין סטטיסטיקה רשמית אמינה בוונצואלה), מיליונים חיים בתת־תזונה, ורק הצבא נהנה עדיין מהקצבות מזון וביגוד נדיבות.

     

    המקור לקריסה: אחיזת המדינה, כלומר מפלגת השלטון הנציונל־סוציאליסטית, על לפחות 75% מהמשק של ונצואלה. אחיזה הרסנית עם תוצאות הרסניות.

     

    איראן אינה ונצואלה. היא מדינה גדולה יותר, המשק שלה מפותח הרבה יותר, אוכלוסייתה משכילה הרבה יותר, הדיקטטורה בה נושאת אופי שונה – אבל היא בדרכה לשם, במדרון חלקלק. תוך שנה אחת עלה ב־120% מחיר הדולר בשוק המטבע המקביל, האינפלציה המקומית זינקה לקצב שנתי של כ־30%, המחסור במוצרי יסוד מחריף, חברות ממשלתיות מעכבות תשלומי שכר במשך חודשים. הבנקאות עמוסה חובות אבודים. הבנק המרכזי מתפורר: נגיד הבנק סולק ממשרתו, סגנו ובכירים אחרים נעצרו במסע טיהורים. אין מים משום שלא נבנו מכוני התפלה והוזנחה התחזוקה של הצנרת. בעבר התגאתה איראן בשיעור הגבוה של נשים עובדות. עכשיו מועסקות כ־11% בלבד מהנשים בגיל העבודה. רבע מהצעירים (על פי סטטיסטיקה רשמית מפוקפקת) מובטלים. צעירים משכילים מובטלים יותר.

     

    45% מהמשק האיראני נמצאים בבעלותה הישירה של הממשלה, כאשר מנהלים התאגידים הממשלתיים מתמנים לפי מידת נאמנותם לכת השלטת. ״משמרות המהפכה״, מיליציה דתית קנאית חמושה, הצליחה להגדיל את הנתח שלה בכלכלת איראן לפחות לשליש, במיוחד בענפים בעלי חשיבות אסטרטגית כמו תקשורת ותשתיות. ברור מאליו שאנשיה בעמדות ניהול דואגים לא לטובת הכלל אלא לטובת המשמרות, וגם לטובת עצמם. ואם לא די בכך, העמותות הדתיות־סוציאליות המושחתות והכפופות לקפריזות של המנהיג הרוחני העליון מפרנסות עוד כחמישית מאזרחי איראן. המגזר העסקי מדוכא, חנוק ומוגבל למלאכה, חקלאות ורוכלות בשווקים. לא מפתיע שהוא בורח לכלכלה שחורה שגודלה בין שליש ל־40% מהכלכלה המדווחת. בשל כך, ההכנסות ממסים של ממשלת איראן מגיעות בקושי ל־7% מהתוצר, לעומת 37%־47% במדינות מפותחות ומתפתחות.

     

    הסנקציות האמריקאיות המחודשות אסרו על חברות אמריקאיות לקנות מאיראן שטיחים, פיסטוקים, קוויאר, זהב ומתכות יקרות. אסרו על סחר באיגרות חוב של ממשלת איראן, על החלפת מטבע איראני בדולרים ועל מכירת מטוסים לחברות תעופה איראניות ועל מכירת רכבים תוצרת אמריקה ליצרניות רכב איראניות. הגל השני של העיצומים, בנובמבר, יכלול איסור על קניית נפט וגז, שהם עורק החיים של המדינה, הכלכלה והמשטר.

     

    הגירעון של הסקטור הציבורי כולו מגיע ל־20% מהתוצר. הוא ממומן, כאמור, על ידי הכנסות מנפט וגז, אבל אלו כבר לא מספיקות לכסות על הבור העמוק. ושוב, לא בגלל סנקציות אלא בגלל הזנחה מתמשכת. תפוקת הנפט האיראנית הנוכחית, 3.7 מיליון חביות ליום, קטנה לפחות בחצי ממה שיכלה להיות לו תוחזקו השדות הקיימים ופותחו חדשים. כדי להגדילה, יחד עם תפוקות הגז זקוקה איראן להשקעות חוץ בסדר גדול של 200 מיליארד דולר.

     

    אין סיכוי למשוך לרפובליקה האיסלאמית של איראן אפילו מקצת השקעות אלו. ושוב, לא בגלל הסנקציות. בגלל המשטר. בשנה שעברה — שנה שנייה להסרת העיצומים במסגרת ההסכם להפסקת הפעילות הגרעינית הצבאית של איראן – בוצעו בה השקעות חוץ בסכום שולי של 2 מיליארד דולר בלבד. אמנם התקשורת האיראנית הביאה סיפורים על עשרות ומאות מיליארדי דולרים הנוהרים אליה מאירופה, מאסיה, מרוסיה ואפילו מארה"ב, אך בפועל הסכם הגרעין לא התניע את הכלכלה, מלבד זינוק חד־פעמי בשנה אחת. העסקות הבינלאומיות הגדולות נחתמו רק בראשי תיבות ועל־תנאי ולא התחילו להתקרב למימוש. חברת האנרגיה הצרפתית טוטאל, למשל, הפסיקה את המשא ומתן על פיתוח שדות נפט וגז כבר לפני חודשיים. לחברות סיניות ורוסיות אין יכולות ואין אמצעים טכנולוגיים להחליפה. חברות טכנולוגיה אירופאיות, גם אם ויקבלו מהממשלות שלהן הגנה משפטית מפני הפרת הסנקציות האמריקאיות, לא יסכנו את עצמן בהרפתקאות איראניות. לא כדאי, לא משתלם. יותר ממאה חברות זרות, אירופיות ואסיאתיות, הודיעו על נטישת איראן.

     

    בשנת התקציב האיראנית הנוכחית, 2018/19 צפויה (לפי כלכלנים בריטיים) ירידה של כ־4% בתוצר לנפש, נסיגה של 15% ביצוא, לא כולל נפט וגז, ושחיקה חדה ברמת החיים. העוני והחוב הממשלתי צפויים לגדול. עם זאת, הלקח של ונצואלה (ושל צפון קוריאה וזימבבואה) לא מעודד. למשטרים נציונל־סוציאליסטיים, המדרדרים את האוכלוסייה לעוני ופיגור, יש כושר שרידות מפתיעה. עם חיסול החברה האזרחית והמגזר הפרטי הם מצליחים להשתיל בתודעתם של חלקים ניכרים מהציבור פחד משתק משינוי.

     


    פרסום ראשון: 09.08.18 , 16:27