"אולי זה לא נראה ככה, אבל הצלנו את מראווי", סיפר לי חייל שהיה בסיור כשהוא מצביע אל עבר העיר החרבה שעל האגם. מאוחר יותר, לוחם אחר שחווה אותו קרב אמר לי בערך אותו הדבר. אלא שהוא נלחם בצד השני, עם הג'יהאדיסטים. "לאף אחד לא היה אכפת מאיתנו. ועכשיו כולם מדברים על מראווי", הוא אומר לי. "אולי זה לא נראה ככה, אבל אנחנו הצלנו אותה". זה אכן לא נראה ככה. כי שניהם מצביעים על עיי חורבות.

הקרב על מראווי היה הקרב הכי ארוך וגם הכי אלים ואכזרי שהפיליפינים חוו מאז מלחמת העולם השנייה. ב־23 במאי 2017 איסנילון האפילון, ה"אמיר" והמנהיג של דאעש בדרום־מזרח אסיה, הניף את הדגל השחור של הח'ליפות האיסלאמית מעל גג בניין העירייה. 153 ימים אחרי, ב־23 באוקטובר האחרון, מראווי נפלה בחזרה לידיהם של חיילי צבא הפיליפינים בתום קרב אימתני. האפילון, המכונה גם "אבו־עבדאללה אל־פיליפיני", נהרג באחת הפשיטות האחרונות של הצבא, שבוע לפני תום הקרבות. ויחד איתו במניין המתים 203 חיילים הרוגים, 847 ג'יהאדיסטים, ולפחות 47 אזרחים. ומעל לכל, 400 אלף אזרחים שאיבדו את בתיהם, ועיר שאיש לא יודע איך תשתקם. רק נתון אחד מזעזע פה באמת את המדינה שהיא כל כך ענייה, שאחת ממנות הדגל שלה היא ה"פגפג", מעין מנה מטוגנת שמבוססת על שאריות של עוף שנשלף מהזבל בשכונות הפחונים: נדרש סכום של 1.1 מיליארד דולר באופן מיידי רק כדי להתחיל לשקם את העיר, סכום שבספק אם לעולם יגיע.

מראווי עלתה לכותרות העולמיות בדיוק כשדאעש החל לאבד שליטה על הבירות שלו במזרח התיכון, מוסול בעיראק וא־רקה בסוריה. כולם הבינו שהסיפור שם נגמר. אלא שפתאום המדינה האיסלאמית הרימה את ראשה וצצה מחדש כאן בפיליפינים, בצד השני של העולם. ב־21 ביוני 2016 דאעש קראו לכל מי שלא היה ביכולתו להגיע לסוריה לבוא לכאן, כשהארגון ממתג את עצמו שוב כארגון גלובלי. מעין תאגיד רב־לאומי של חוקי השריעה. אלא שכאן ג'יהאדיסטים רבים בקושי יודעים היכן סוריה נמצאת על המפה.

השריעה כבר כאן

אחרי נפילתה של מראווי, לוחמי דאעש נסוגו דרומה, אל עומק יערות הגשם, מעבר לאגם לנאו שלחופו שוכנת העיר. לפי הצבא הפיליפיני, ישנם שם עדיין כאלפיים טרוריסטים. אני פוגשת אותם, שלושה אנשים משם. הלוחמים מקבלים אותי במרכז איסלאמי מתפורר ומכינים לי קפה. זה מבנה קטן עם חדר אחד בלבד ובו שטיח ומאוורר ישן. "תגידי, בסוריה עדיין יש מלחמה?" שואל אותי אחד מהם. "ובכן, סוג של, כן", אני עונה לו. "למעשה יותר בעיראק מאשר בסוריה". "למה? עיראק מוסלמית?" שואל אותי אחר ומוסיף: "ואת? מאיטליה? איזה סוג דת זה?" הוא תוהה. הם לא מבינים הרבה, אבל לגבי דבר אחד יש להם ודאות אחת ברורה: הכל אשמתה של ישראל. "אבל אל דאגה, ישראל מתקיימת על זמן שאול. נגזר על הפלסטינים לנצח. וקדאפי, הוא פשוט מנהיג אמיתי".

הם נלחמים כבר 30 שנה, שלושתם. הקרב הנורא, שנמשך חמישה חודשים, החל מבחינתם לפני חמש מאות שנה. הוא נוצל, לא נוצר, על ידי דאעש. מראווי היא במינדנאו, האי השני בגודלו בפיליפינים, הדרומי יותר, והמוסלמי במקור. אלא שהאמריקאים, שרכשו את הפיליפינים בסוף המאה ה־19, הגיעו למסקנה שמינדנאו אמנם עני אך מלא במשאבי טבע ומושלם לחקלאות. מהנדסים, אגרונומים, מנהלים, הועברו לכאן מהצפון. כאלה שהיו בעלי חינוך טוב יותר, בעלי הכשרה טובה יותר - ונוצרים. מאז, יותר ויותר פיליפינים מהצפון קיבלו הצעות להתיישב על אדמות הדרום, כאילו היו אלה אדמות של אף אחד, ארץ נטושה. המטרה הייתה כמובן להפיג את הלחץ הדמוגרפי בצפון, לקנות קולות, וכמובן - גם להקטין את מספרם של המוסלמים והבדלנים המקומיים במחוז.

הפיליפינים היא מדינה נוצרית ברובה ולרוב גם אדוקה מאוד. ברוב אזוריה תמצאו פסלונים של הבתולה מריה ושל ישו בכל פינה. בעוד באירופה כמעט אף אחד כבר לא הולך למיסה, בפיליפינים המאמינים ממלאים אצטדיונים בתפילות המונים. כיום גם במינדנאו יש רוב נוצרי. המוסלמים מהווים רק כעשרים אחוז מהאוכלוסייה, קצת יותר מהממוצע הארצי, שעומד על כעשרה אחוזים. ובעיקר, מינדנאו הפך להיות הממלכה של תאגידים וחברות רב־לאומיות, שמייצאות אננס, אגוזי קוקוס, מנגו ועוד. מדובר באזור העשיר ביותר מבחינת המשאבים שלו, והעני ביותר בכל הנוגע להכנסה. פרנסיסקו סיוניל חוסה, הסופר המפורסם ביותר של הפיליפינים, מחדד לי: "מינדנאו לא עני, יש בו עניים". והעניים פה ממש עניים. תוחלת החיים שלהם נמוכה ב־20 שנה מזו של בני המעמד הגבוה.

תנועות בדלניות במינדנאו צברו פה תאוצה עוד בשנות ה־60, עם השפעות מנאצר והלאומיות הערבית. מכאן ישנה היסטוריה ארוכה של סבבים אלימים, הסכמי ביניים, חצאי אוטונומיות ושוב הסלמה. בשנת 1991 קם פה ארגון אבו־סאייף, שהוקם בתמיכתו של לא אחר מאוסמה בן־לאדן. ב־2014 מנהיג הארגון האפילון, אותו אבו־עבדאללה אל־פיליפיני, נשבע אמונים לבוס החדש: למדינה האיסלאמית, לדאעש. הוא כבר כיוון לא רק לעצמאות, אלא להחלת חוקי השריעה.

אלא שתושבי המקום מבקשים להדגיש: "באופן מסורתי, הנוצרים כאן רדפו את המוסלמים. לא להפך", מסבירה לי נורהאניה מרוהומבסר, מי שלא היית מצפה שתמונה לנהל בתום הקרבות את המחוז המוסלמי של מינדנאו - כלומר אישה. "בשנות ה־ ה'אילאגה', אחת מהמיליציות הנוצריות הרבות של מינדנאו, שכיום שוב פעילה, אפילו צרבה על גופות קורבנותיה צלבים".

באופן לא מפתיע, כמעט כל ניצחון של צד אחד זכה לנקמה, במעין משחק מתמשך ואכזרי. ובינתיים, בבירה מנילה אף אחד לא מדבר על מינדנאו, וגם אף אחד לא הופתע או הוטרד במיוחד כשהשתלטו עליה הג'יהאדיסטים. הנשיא הססגוני דוטרטה, שנולד במינדנאו ומכיר כאן את כולם, הכריז ב־12 בדצמבר 2016, חצי שנה לפני: "אנחנו נחכה להם, אין בעיה". כיום הוא מואשם כי פעל מאוחר מדי, בכוונה, וחיכה שהמצב יסלים. הגנרל אדוארדו אנו, שהנהיג את המתקפה הצבאית על הג'יהאדיסטים, מסביר לי שהם רצו לאפשר לג'יהאדיסטים להתכנס כולם באותו מקום ולהתמודד איתם במכה אחת, במקום לבזבז שנים על ניסיונות לצוד אותם אחד־אחד. ואכן, אף אחד ממנהיגי דאעש באזור לא שרד את הקרב. השבוע חתם דוטרטה על חוק חדש שנועד להגדיל את האוטונומיה המוסלמית במינדנאו, ונציג אחד ממנהיגי המורדים המרכזיים והפחות קיצוניים אף הצטרף לטקס החתימה ולשבחים, אבל אחרים כאן במחוז ספקניים.

"למה באמת דוטרטה המתין כל כך הרבה זמן?" תוהים בפניי הפעילים במטה המחוז המוסלמי. "האמת היא שבדרך הזו הוא יכול היה שוב להשליט משטר צבאי בעיר ולהשתלט מחדש על מינדנאו כולה", בטוחים כאן. האנשים כאן מתייחסים למנילה הבירה כ"מנילה הקיסרית, האימפריאלית". הפיליפינוס נתפסים כמו הספרדים והאמריקאים. ככובשים קולוניאליסטים, כזרים.

"לאף אחד לא ממש אכפת ולא מעניין לְמה אנחנו מתכוונים ב'מדינה איסלאמית'", מסביר לי מיקי בן ה־19, שנלחם במסגרת "אנסאר ח'ליפה", אחד הארגונים המסונפים לדאעש. "הרי מראווי כבר הייתה עיר איסלאמית, לא? השריעה כבר כאן. זה לא שקשה לנו להשיג בשר חלאל". והוא ממשיך במונולוג שמבהיר את הניכור הגדול מהבירה מנילה, ומהמדינה כולה. "הנקודה היא שהיום, אם אתה פיליפיני, נועדת לעבוד כמלצר. ובשביל מה? כדי שתוכל לקנות לעצמך זוג נעלי נייקי מזויפות? אתה פיליפיני, אז נועדת להתקיים משאריות". הוא נוגע בנקודה כואבת: עשרה אחוזים מהפיליפינים עובדים מחוץ לארצם, ו־70 אחוז מאלה שנשארים חיים בעוני. "איך אני יכול להרגיש שייכות למדינה, אם כדי לחיות אני נאלץ לעבוד מחוצה לה? כשאני אומר שאני רוצה מדינה איסלאמית, מה שבעצם אני אומר זה שאני פשוט רוצה מדינה".

בעיני תושבי מנילה, הג'יהאדיסטים שבמינדנאו פשוט בריונים. אם שואלים נוצרי מה הם רוצים, הוא יענה בפשטות: אין לי מושג. ובכל מקרה, אותו נוצרי יסביר לך שהם משקרים, ששום דבר שהם אומרים לא נכון. ומצד שני, נהג מונית שמסיע אותי שואל, באיזו עוד מדינה את שומעת את המואזין יחד עם פעמוני הכנסיות? ואז הוא כמעט נכנס בנהגת מכוסה בחיג'אב וצועק לעברה: "איפה שיש מוסלמים, יש בעיות!" הוא מסתכל עליי ואומר: "עבדתי בערב־הסעודית. הם כולם נוהגים שם ככה, כמו אנשי המערות".

אוצר בעצי הבננות

מראווי אולי הפכה לחורבה, כמו מוסול וכמו א־רקה, אבל הג'יהאדיסטים לא נעלמו כלל. כדי למצוא אותם צריך פשוט להפסיק לחפש אחריהם. כי זה לא שהם מגדירים את עצמם כך. הם רואים את עצמם קודם כל כ"מראנאוס", אנשי האגם. בפיליפינים, ובמיוחד במינדנאו, החברה מבוססת על חמולות. זה כתוצאה מהגיאוגרפיה: מדובר כאן בארכיפלג המורכב מיותר מ־7,000 איים. עמוד השדרה האמיתי כאן הוא המשפחה. המדינה כאן היא מילה נרדפת לשחיתות. "אם אקח לעצמי חזרה את מה ששלי, האם אני תוקף או האם אני מגן על עצמי? אני הגנב או השוטר?" תוהה מוג'יב בן ה־21, עוד אחד מלוחמי אנסאר ח'ליפה. בסוריה אומרים לך הג'יהאדיסטים שהמודל לחיקוי שלהם הוא הנביא מוחמד. כאן, המודל שלהם לחיקוי הוא, לדבריהם, רובין הוד.

גם לפני המלחמה, הכלכלה של מינדנאו הייתה מה שהמומחים מגדירים "כלכלת צללים". האנשים כאן חיים מהברחות, סחר בסמים, סחר בנשק, סחיטה, חטיפות והלוואות בריבית, וכן, גם מג'יהאד. ועכשיו, כשמראווי כבר לא עוד, המטרה בעיני התושבים היא לא עיר אחרת, אלא למצוא את הזהב של יאמאשיטה. מדובר ספק באגדה ספק במציאות, אוצר ענק שהיפנים צברו במהלך מלחמת העולם השנייה כשכבשו ובזזו את הפיליפינים. וכשנוצחו וברחו, אומרת האגדה, הותירו את הזהב ואת האוצר מאחוריהם, קבור אי־שם מתחת לעצי בננות, לדברי המקומיים. "אבל אני מצאתי אותו!" מגלה לי דודו של מוג'יב. "אני בטוח שהוא שם. ואני בטוח שגם נצליח להגיע להבנות עם היפנים. תגידי, את מסתובבת הרבה בעולם? את מי את מכירה בטוקיו?" ואחר כך מוסיף: "אתן לך חמישה אחוזים אם תעזרי לי". אני מסבירה לו שאני עיתונאית ושזה לא אתי מבחינתי ושאיני יכולה, ובכלל עליי לחזור ולסקר את הקרבות בסוריה. "כמה משלמים לך?" הוא מתעקש, "אשלם לך שמונה אחוזים, בסדר, ולא תצטרכי יותר לנסוע לסוריה כדי להתפרנס".

סמירה גוטוק, אחת הפעילות החברתיות היותר מוכרות כאן במינדנאו, מסבירה לי את כל המלחמה בצורה אחרת: אם דאעש ניצל את הג'יהאדיסטים המקומיים כדי להרשים את העולם, אז הג'יהאדיסטים המקומיים ניצלו את דאעש כדי שיהיה עבורם כספומט, וגם יהווה סמל, מותג להתחבר אליו. הכל כדי שיוכלו להגיע בעמדת כוח גדולה יותר למו"מ עם הנשיא דוטרטה, שאגב יבקר בישראל בחודש הבא. "והוא למעשה ניצל גם את אלה וגם את אלה", היא מסבירה. "כדי להצדיק את התדמית שלו כגבר שיודע לפתור בעיות הוא הורה לצבא למחוק אותם, גם במחיר של מחיקת מראווי כולה".

הג'יהאדיסטים של דאעש היו בטוחים שתהיה להם יותר תמיכה עממית מהאוכלוסייה המקומית. אבל הם לא זכו לה. "דאעש כבר עמד להפסיד בכל מקום ולכן הבנו שזו לא הדרך הנכונה", מסביר לי מיקי. "בסופו של דבר המלחמה האמיתית בפיליפינים היא בכלל לא במינדנאו, אלא המלחמה שדוטרטה מנהל נגד הסמים. הוא נתן חופש פעולה מלא למשטרה ולמיליציות כאלה ואחרות שיפעלו נגד סוחרי הסמים ונגד המכורים גם יחד. ועד עכשיו מדובר במרחץ דמים. כבר 12 אלף בני אדם נורו למוות. למה שלא תכתבי על דוטרטה? הוא הרבה יותר רוצח מאיתנו", הוא מסביר לי. "אבל מה? אנחנו מוסלמים".

במוקדם או במאוחר, אני שואלת אותו, אתה לא חושב לנסוע בכל זאת לסוריה? הם מתארגנים שם מחדש, אני מסבירה לו. "אלה בסוריה לא מסוגלים לנצח. ואני, שאני לא יודע כלום על סוריה, למה שאני אצליח?" הוא תוהה לסיום וחוזר לסיפור שבאמת מעניין אותו, כמו את כולם כאן. "את בטוחה שאת לא מכירה אף אחד בטוקיו שיכול לעזור לנו עם העניין הזה של הזהב האבוד?".  

תרגום מאיטלקית: דניאל בטיני