שבת 15 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רמון
    המוסף לשבת • 09.08.2018
    חוק יסוד: הצביעות
    מפלגות השמאל והמרכז היו צריכות לנצל את ההזדמנות ולחגוג על חוק שיצא מבית המדרש של ביבי ובנט, ועושה את האבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל. אבל במקום זה ראשי האופוזיציה (שוב) נפלו למפגן של חוסר מנהיגות
    חיים רמון

    ב־17 במארס 1992 חוקקה הכנסת את "חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו". 32 ח"כים תמכו, ערך השוויון הודר מן החוק. יהודי לא צייץ, ערבי לא מחה, דרוזי לא זעק, הכיכר נותרה ריקה. נהפוך הוא. שר המשפטים, דן מרידור, חגג; פרופ' אמנון רובינשטיין ממרצ היה מאושר; ח"כים יהודים, ערבים, דרוזים, התחבקו איש עם רעהו ולא ידעו את נפשם.

     

    החוק חסר "השוויון" נחשב לפסגת חקיקת מגילות זכויות האדם הישראלית. השופט אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, הפך את החוק לבסיס המהפכה החוקתית, ועל דרך הפרשנות הסיק בית המשפט העליון שהשוויון וחופש הביטוי, שנעדרו מהחוק באופן פורמלי, טבועים בביטוי "כבוד האדם וחירותו".

     

    26 שנים איש לא דרש להכניס את המילה "שוויון" באופן רשמי לחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואז הגיע "חוק הלאום". לפתע רבים, בעיקר תומכי המרכז־שמאל, אזרחים ערבים ודרוזים, הזדעקו ושאלו מדוע נעדרת המילה שוויון מחוק הלאום. מוזר. הרי חוק הלאום קובע את מהותה של מדינת ישראל, בניגוד לחוק כבוד האדם וחירותו, שהעניק זכויות לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין.

     

    איפה פה התועבה

     

    הפכתי בחוק הלאום ונבצר מבינתי על מה יצא קצפם של רבים וטובים, ביניהם משפטנים מובהקים, שרבה הערכתי להם. על מה ולמה הוגדר החוק כ"תועבה" ו"גזענות". לב החוק בא לידי ביטוי בסעיף אחד: "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי", ו"מימוש הזכות להגדרה עצמית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".

     

    יו"ר האופוזיציה ציפי לבני לא יכלה לכתוב את זה טוב יותר בעצמה. לבני היא זו שמאז 2005 טבעה בשיח הציבורי את ההגדרה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ואילו המדינה הפלסטינית שאמורה לקום בשטחי יהודה ושומרון היא מדינת הלאום של העם הפלסטיני. לכן, זכות השיבה למדינת ישראל שמורה רק ליהודים ואסור שתהיה זכות שיבה לפלסטינים. זכות זו מוגבלת אך ורק לתחומי המדינה הפלסטינית, כשתקום.

     

    הסיפור של התנגדות האופוזיציה והעומדת בראשה לחוק הלאום הוא סיפור של צביעות, בורות ופוליטיקה קטנה. כשלבני אומרת שחוק הלאום מפנה עורף למגילת העצמאות, זו צביעות. מגילת העצמאות גם הבטיחה חופש דת, ובכל זאת לבני לא דורשת שחוק הלאום יכלול סעיף שיעגן את החלק הזה במגילה. מה גם שחוק הלאום נולד בגרסתו הראשונית בסיעת קדימה, שבראשה עמדה באותו זמן לבני.

     

    כשלפיד אומר על נוסח החוק כי הוא "מורכב, עקום ומסובך" - זו בורות. כל אחד יכול לקרוא את החוק, שאורכו עמוד וחצי, עשוי פסקאות קצרצרות. אגב, לפיד שנאם במליאת הכנסת נגד החוק ודרש מנתניהו "די לפלג, די לפצל" הוא אותו לפיד שהכריז כשר אוצר "אנחנו לא מוכנים להתנצל על זה שאנחנו ציונים", בעודו מתכנן לחלק פטור ממע"מ ברכישת דירה רק למי ששירת בצבא או בשירות לאומי. אם הייתי מבקש מיו"ר יש עתיד לחזור בקווים כלליים על סעיפי החוק, האם היה מצליח?

     

    החוק מבחין בבירור בין מדינת ישראל לבין ארץ ישראל. על ארץ ישראל אומר החוק שהיא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, אבל רק במדינת ישראל תמומש הזכות להגדרה עצמית. מפלגות השמאל והמרכז היו צריכות לנצל את ההזדמנות ולחגוג על חוק שיצא מבית המדרש של ביבי ובנט, ועושה את האבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל. האופוזיציה, במקום לקפוץ על החוק המאמץ את השקפת עולמה, נגררה אחרי השמאל הקיצוני לתחרות גינויים רדודה.

     

    גבאי ולפיד, שלעולם לא יפסידו הזדמנות להפסיד הזדמנות בתחום המנהיגות, היו צריכים לצאת במסע ציבורי נגד נתניהו: ביד שמאל הוא מדבר על מדינת לאום יהודית ומחוקק את "חוק הלאום", וביד ימין הוא מספח בפועל שניים וחצי מיליון פלסטינים, שיביאו לקיצה של מדינת היהודים ויהפכו את ישראל למדינה דו־לאומית.

     

    אם היו חברי האופוזיציה נרגעים, הם היו מבחינים בעובדה שהחוק לא משנה למעשה כלום. הוא רק מקבע את מה שגם כך היה נהוג בישראל, כולל תחת ממשלות השמאל. אם הדברים כל כך הפריעו לכם, איפה הייתם עד עכשיו? או שאולי נושאים כמו מעמדה של השפה הערבית ושוויון לדרוזים מעניינים את חברי האופוזיציה רק כשהם מהווים מקפצה לראיון בפתח המהדורה.

     

    לא מושלם, לא נורא

     

    ישנם סעיפים שאני רחוק מלהתלהב מהם, אבל גם סעיף 4 בנושא מעמד השפה הערבית איננו כצעקתה. הערבית לא הייתה שפה רשמית מוכרזת, וכל מה שנהוג לגביה נקבע רק בחוקים ובתקנות. וסעיף 4ג' קובע שאין לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחולת חוק הלאום, כלומר: מעמדה בפועל של השפה הערבית בישראל מוגן על ידי חוק יסוד ולא ניתן לשנותו בגחמה של רשות כזו או אחרת. לא מספיק טוב — בהחלט; יותר טוב מהמצב הקיים — ודאי.

     

    בעניין ההתיישבות, נראה לי שמנסחי החוק שאבו את תוכנו מדבריו של השופט אהרן ברק: "מדינה יהודית היא מדינה שההתיישבות היהודית בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה".

     

    ובכלל, מי שקורא את דברי השופט ברק באקדמיה הלאומית למדעים יכול ללמוד שהשקפותיו זהות לניסוחים בחוק הלאום: "מייחד אותנו שהמדינה היא לא רק דמוקרטית אלא גם יהודית", "שפתה העיקרית עברית", "מדינה יהודית היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב". הדברים מדברים בעד עצמם.

     

    גם הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות בתפוצות צריכות לברך על החוק. סעיף 6ב' קובע כי "המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי", וכן "לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות". רוב היהודים בתפוצות הם רפורמים וקונסרבטיבים, ולראשונה בתולדות המדינה נקבע שעל המדינה לשמור על המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית שלהם. חבל שאין הכרה במעמדם השווה של הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל, אבל מעמדם יהיה הרבה יותר טוב עתה.

     

    אפילו מחאת הדרוזים נובעת לאו דווקא מחוק הלאום, שהיה רק ניצוץ מבעיר לקיפוח מתמשך — בו חטאו למעשה ממשלות ישראל לדורותיהן.

     

    הכנסת חייבת לתקן את חוק כבוד האדם וחירותו ולהדגיש בו במפורש שיוענק שוויון זכויות לכל אזרחי מדינת ישראל, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין, ככתוב במגילת העצמאות. על זה הייתה האופוזיציה צריכה לצאת מיד למאבק. אבל כאמור, אין אופוזיציה. ¿

     

     

     


    פרסום ראשון: 09.08.18 , 16:49