שלישי 16 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 09.08.2018
    מי יירה את הכדור האחרון
    נחום ברנע

    שני כוחות חמושים עד צוואר, מתוחים להתפקע, עומדים זה מול זה בשערי עזה. הם משלים את עצמם שהם שולטים בעזה, אבל מגלים כל פעם מחדש שעזה שולטת בהם. התקרית ביום שלישי שהולידה את ההידרדרות הנוכחית – הם ברקטות לעבר עוטף עזה, ואנחנו בהפצצות מהאוויר – התחילה במחווה. הנהגת חמאס ביקשה לארח בעזה משלחת של אח"מים מבחוץ. מצרים העבירה את הבקשה לישראל. ישראל אמרה כן. המחשבה הייתה שביקור המשלחת עשוי לעזור לחמאס להגיע להחלטה על הסדרה; התיווך המצרי יקבל רוח גבית.

     

    המשלחת הוזמנה לצפות בהצגת תכלית חגיגית: שני צלפים יעלו על מגדל תצפית, שני קילומטרים מגדר הגבול, ויטווחו על מטרות. בצד הישראלי לא ידעו על הטקס. "אין לנו מודיעין טקסים", אומר אחד המפקדים.

     

    כוח גבעתי שפעל לאורך הגדר הבחין בשני הצלפים כאשר טיפסו אל המגדל. המג"ד הורה לירות רק לאחר שהצלפים הפנו את קני הרובים שלהם לכיוון הכללי של הכוח. טנק ירה לעבר המגדל. השניים נהרגו. בדיעבד ברור שהירי היה טעות: החמאסניקים לא ירו ולא התכוונו לירות לעבר ישראל. אבל בצה"ל משוכנעים שהחלטת המג"ד הייתה נכונה. חייל צה"ל אחד נהרג על הגדר ואחד נפצע בגלל ירי של צלפים. בנסיבות שנוצרו, המג"ד לא יכול היה, לא צריך היה, להחליט אחרת.

     

    חמאס הגיב בירי רקטות על שדרות ועל יישובי עוטף עזה. אלה כללי המשחק. צה"ל הגיב על הרקטות בהפצצה כבדה מהאוויר; חמאס הגיב על ההפצצה מהאוויר בשיגור עוד רקטות; צה"ל הגיב על התגובה בהפצצות נוספות מהאוויר. המצרים ניסו לשווא לכבות את האש.

     

    רגע רגע: ארגמן | צילום: עמית שאבי
    רגע רגע: ארגמן | צילום: עמית שאבי

     

     

    אף אחד לא רוצה לאבד שליטה, אף אחד לא רוצה להידרדר למלחמה, אבל כל צד נלחם על זכותו לירות את הכדור האחרון. הניסיון המצטבר מלמד שאחרי הכדור האחרון בא, במוקדם או במאוחר, עוד כדור, ובסוף איש לא זוכר מי ירה אותו, צה"ל או חמאס. אנחנו לא נלך להסדרה תחת אש, אומרים שרי הממשלה. לא ניכנע לטרור. אנחנו לא נלך להסדרה תחת אש, אומרים ראשי חמאס. לא ניכנע ליהודים. בינתיים האש נמשכת.

     

    התחדשות האש מסתירה זמנית את המאבק האמיתי שמתנהל מאחורי הקלעים בסוגיית עזה. ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, שני שליחיו של טראמפ למזרח התיכון, הכינו מתווה להסדרה בעזה. המתווה מדבר על פתיחת המצור על עזה בשלבים. גוף בינלאומי ינהל את החיים האזרחיים ברצועה. הלכה למעשה, חמאס ישמור על מעמדו. במתווה הזה חסר שותף אחד – אבו־מאזן. הוא לא קיים. "החלטנו לא לחכות לו", אומרים האמריקאים.

     

    ספק אם טראמפ מעורב בענייני עזה אישית – יש לו צרות גדולות יותר בבית – אבל השליחים שלו דבקים בהנחיה הבסיסית שלו – מה שחשוב הוא להגיע לעסקה. דיל, דיל, דיל, אמנות הדיל, כשם הספר שהפך את טראמפ לידוען. נתניהו לא רוצה לעמוד בין הבית הלבן לעסקה נחשקת. הוא לא אומר לא.

     

    רגע, רגע, אומר ראש השב"כ נדב ארגמן לשרים. הסדרה בעזה בלי הרשות הפלסטינית מותירה מאחוריה אבו־מאזן נואש, שאין לו יותר מה להפסיד. היא מותירה מאחוריה ואקום. לא רק שחמאס איננו הבעיה, יאמרו בגדה, חמאס הוא הפתרון. הוא משיג מישראל, מאמריקה וממצרים מה שאבו־מאזן לא מסוגל להשיג. הסדרה עם חמאס בעזה עלולה להוליד אנרכיה בגדה. כמה מראשי פתח – ג'יבריל רג'וב, רמזי חמדאללה ועוד – מקימים כבר פלנגות פרטיות, כל אחד והפלנגות שלו.

     

    "הבית שלי נשרף": מוזיאון מלחמה בגיאורגיה | צילום: נחום ברנע
    "הבית שלי נשרף": מוזיאון מלחמה בגיאורגיה | צילום: נחום ברנע

     

     

    לישראל יש כרגע שתי מערכות יחסים עם הפלסטינים. עם חמאס היא לא מסכימה לדבר ומדברת איתו כל הזמן; עם הרשות היא מסכימה לדבר אבל לא מדברת. כך מכשירה ישראל את ניצחון חמאס.

     

    הזקן מעבר לגדר

     

    לפני עשר שנים, ב־8 באוגוסט 2008, פלש הצבא הרוסי לגיאורגיה. בתוך ימים הגעתי לשם, לספר את סיפור המלחמה. האירועים שהייתי מעורב בהם היו הרבה יותר דרמטיים ממה שציפיתי, הרבה יותר מטלטלים. השבוע נסעתי לשם שוב בניסיון להבין איך מתמודדת גיאורגיה עם המכה שספגה. 20 אחוזים משטח המדינה מוחזקים בידי הרוסים. שני המחוזות האוטונומיים הכבושים, אבחזיה בצפון־מערב ודרום אוסֶטיה בצפון, הולכים ומתנתקים מהמדינה האם. שחרור, קוראים לזה הרוסים; סיפוח זוחל, קוראים לזה הגיאורגים. רוסיה מלמדת אותם בדרכה שלה מה מחיר החיים בצל מעצמת־על.

     

    ביום שלישי בבוקר נסעתי אל קו ההפרדה, כשעה וחצי נסיעה מטביליסי הבירה. המארחים שלי היו אנשי שירות הביטחון הגיאורגי, היורש החוקי של הקג"ב שפעל בתקופה הקומוניסטית. על פי ההסכם שנחתם עם הרוסים לאחר הפלישה, הרצועה לאורך הקו מפורזת. אסור לחיילים במדים להיכנס אליה. השוטרים שליוו אותי היו חמושים בקלצ'ניקובים. הם אסרו עליי לצלם את פניהם.

     

    עקור בביתו: ואנישווילי בשטח הכבוש | צילומים: נחום ברנע
    עקור בביתו: ואנישווילי בשטח הכבוש | צילומים: נחום ברנע

     

     

    נסענו על דרך עפר בתוך כפר קטן, בן 200 נפש. בתי עץ ישנים, מטים לנפול, גפנים מטפסות על הקירות, שזיפים, תפוחים, שדות תירס. הענבים טרם הבשילו – בגיאורגיה הם מבשילים בספטמבר. השזיפים היו צהובים, בשרניים וקטנים כמו אוכמניות. הייתה בהם חמיצות נהדרת. לכפר קוראים חוּרוולָאסי. הוא אחד הכפרים המפורסמים ביותר בגיאורגיה, הכל בגלל דוּויד ואנישווילי הזקן.

     

    חצינו ערוץ קטן, יבש. מעל הערוץ נמתחה גדר תלתלית חדשה, כסופה, מבהיקה בשמש. שום דמיון לגדר ההפרדה הישראלית: נער יכול להניח קרש על התיל ולעבור כמו גדול. הגדר איננה מכשול: היא מסר.

     

    "דאטא, דאטא", צעקו סוכני שירות הביטחון לעבר הצד השני של הגדר. דאטה הוא כינוי החיבה שמודבק בגיאורגיה למי ששמו דוּויד, כמו דוּדי אצלנו. "דאטה!" צעקנו כולנו יחד.

     

    לאחר כרבע שעה הוא הגיח משדה התירס שמקיף את ביתו, בראש הגבעה. רזה מאוד, שזוף, כפות ידיים של איכר, חזקות, מיובלות. הוא תפס ביד שמאל את הגדר. את יד ימין השאיר חופשית לצורכי הסברה.

     

    אחוז אחד: יחזקאלי | צילום: אביגיל עוזי
    אחוז אחד: יחזקאלי | צילום: אביגיל עוזי

     

     

    הרוסים מתחו את הגדר לאורך קווי הגובה – השטח השולט אצלם, השטח הנמוך לגיאורגיה. בתוך המטעים סללו שביל פטרולים. העובדה שדאטה הזקן נשאר מאחור, לא שינתה דבר. מה החיילים אמרו לך, שאלתי. "הם אמרו, אם אתה רוצה לעזוב, עוף לכל הרוחות", אמר. "אם אתה רוצה להישאר, תישמע לפקודות".

     

    וכך נפתחה לואנישווילי קריירה שנייה, כקצין הסברה.

     

    אל בורות היין

     

    בדרום אוסטיה הוקמה לאחר הכיבוש ממשלה דה־פאקטו, שחתמה על הסכמי חסות עם הרוסים. 5,000 חיילים, רובם רוסים, מחזיקים את הקו, חייל על כל חמישה או שישה תושבים. ממשלה הוקמה גם במובלעת השנייה, באבחזיה. עוצבו דגלים; נוגנו המנונים. לבד מרוסיה, הכירו בה ונצואלה, ניקרגואה, אחת ממדינות האיים באוקיינוס השקט ולאחרונה סוריה. זאת הייתה דרכו של אסד לומר לפוטין תודה על שהחזיר לו את מדינתו.

     

    פיוס: מרגוולשווילי
    פיוס: מרגוולשווילי

     

     

    ואנישווילי בן 84; אשתו בת 86. הם החליטו להישאר בביתם. "אבותיי קבורים כאן", הסביר. בית הקברות של הכפר נמצא בצד הרוסי. בתי קברות הם עניין גדול בגיאורגיה: מרבים לבקר את המתים, בעיקר במהלך חג הפסחא. הרוסים מסרבים לאפשר לגיאורגים לעבור את הגדר.

     

    לזוג יש שתי בנות, שמתגוררות בגיאורגיה. "הן לא יכולות לבוא אליי", אמר ואנישווילי. "אני לא יכול לבקר אותן. הן באות לכאן, נוגעות באמא דרך הגדר, ובוכות. גם אשתי בוכה. כמה זמן עוד נחזיק מעמד?

     

    "84 שנים הייתי גיאורגי. הייתי אזרח טוב. עכשיו אני קרוע בין מדינה אחת למדינה שנייה. לא נותנים לי לעבד את החלקה שלי בצד השני של הגדר. התירס מת כי אין מים. למה זה מגיע לי?"

     

    300 אלף גיאורגים שהתגוררו בשטחים שנכבשו, עקרו לגיאורגיה. המדינה בנתה לחלק מהם בתים קטנים, אדומי־גגות, בכפרים זמניים שנבנו לאורך הכבישים. היא מקפידה לכנות אותם "עקורים", לא פליטים. פליטים אמורים להשתקם במקומם החדש; עקורים אמורים לחזור הביתה. ואנישווילי עקור בביתו.

     

    טאמטה גוֹגוּאדזֶה היא חוקרת בכירה במשרד ההסברה של שירות הביטחון. היא משתתפת בדיוני הוועדה המשותפת שמפקחת על הנעשה לאורך הקו, מוסד דומה לוועדות שביתת הנשק שפעלו אצלנו. הצדדים נפגשים באוהל, במעבר הגבול. הגיאורגים מתלוננים על הפרות ההסכם; הרוסים מצפצפים. למרות שכולם מבינים רוסית מצוין, הגיאורגים מתעקשים לקיים את הדיונים באנגלית. "אצלנו", היא אומרת, "זה עניין עקרוני".

     

    נסעתי אל מעבר הגבול שבו נפגשים הצדדים, סמוך לצחינוואלי, בירת המחוז. הכביש היה שומם. עד כדי כך שומם, שהכפריים פרסו עליו שטיחים ענקיים של שעועית, לייבש את הצמחים בשמש. לפני 2008 הכביש היה עמוס. עמק צחינוואלי נודע לתהילה בזכות התוצרת החקלאית שלו, בעיקר תפוחים. השוק היה עמוס בקונים שבאו מכל גיאורגיה. ב־7 באוגוסט 2008 נכנס הצבא הגיאורגי לדרום אוסטיה בניסיון לכפות על ההנהגה הבדלנית, הפרו־רוסית, את מרות הממשלה. פוטין הבטיח נקמה. למחרת התחילה הפלישה. מטוסי סוחוי רוסיים הפציצו את הכפרים בפראות. אחר כך באו הטנקים.

     

    בכפר הסמוך למעבר הקימה אישה מקומית, ליאה פלצ'ידזה שמה, מוזיאון. היא חוזרת ומספרת את סיפורה: "ב־9 באוגוסט ברחתי, בגלל ההפצצות. חזרתי ב־19, לאחר שהרוסים יצאו. הבית שלי נשרף עד היסוד. עוד 160 בתים בכפר נשרפו. 12 מהתושבים נהרגו, ביניהם שכנתי בת ה־90, שנשרפה חיים. כשבניתי את הבית מחדש, החלטתי שהמרתף יהיה מוזיאון".

     

    אדמת המרתף עירומה, בוץ כבוש. כמו בכמעט כל בית כפרי בגיאורגיה, האדמה מנומרת בבורות צרים, לאחסן את יין הבית במהלך הבשלתו. בורות היין. מעל הבורות מציגה פלצ'ידזה בובות של ילדות שנשרפו, לול לתינוקות שנשרף, בקבוקי זכוכית שצורתם עוותה באש, שרידי פצצות, תצלומים מהמלחמה. השלט "עצור גבול לפניך" ירוק, כצבע העמק. המוזיאון נפתח לפני שנה בדיוק, ב־8 באוגוסט.

     

    מחיר הכיבוש

     

    גיאורגיה לא חברה באיחוד האירופי. היא עמוק באסיה, או, כמו שהגיאורגים מקפידים לומר, עמוק באירואסיה. למרות שאיננה חברה, הדגלים הכחולים של האיחוד האירופי מתנופפים לצד דגל המדינה בכל משרד רשמי בטביליסי, כולל לשכת נשיא המדינה. גיאורגיה במזרח, אבל ליבה בסוף מערב. זה אחד הפרדוקסים שמלווים את האיחוד האירופי: המדינות שיושבות בפנים מאיימות לצאת; המדינות שעומדות בחוץ מתחננות להיכנס.

     

    על ישראל הם מסתכלים בקנאה: אמריקה מאחוריה.

     

    שאלתי את נשיא גיאורגיה, גיורגי מֶרגוולָשווילי, מה הוא חושב על הרומן בין טראמפ לפוטין. האם איננו מוטרד?

     

    "פגשתי את טראמפ בחודש שעבר, בוועידת נאט"ו בבריסל", אמר (גיאורגיה לא חברה בנאט"ו אבל מבקשת להצטרף). "אני לא חושב שהוא מאוהב בפוטין. בנאום שלו הוא דיבר נגד שיתוף פעולה עם רוסיה".

     

    הוא הבחין בניצוץ של ספק בעיניי.

     

    "כוחם של נשיאים לשנות את הטבע של המדינות שלהם זוכה לפעמים להערכת יתר", אמר. "נשיאים יכולים להעלות קצת, להוריד קצת, לשנות קצב, אבל המהות נשארת. הידידות בין ארצות־הברית לישראל, למשל: שום ממשל לא יכול לשנות אותה. או היחסים בינינו לבין אמריקה: הם טובים וחזקים ולא ישתנו".

     

    האם אתם מאוכזבים מהאדישות שגילה המערב לנוכח הכיבוש הרוסי, שאלתי.

     

    "לא מאוכזבים", אמר. "אבל אפשר היה להגיב אחרת. מנהיגים באירופה חשבו שהפלישה הרוסית לשטחנו היא מקרה מבודד. עכשיו, אחרי אוקראינה, הם מבינים את המצב טוב יותר. אם אינך מגיב לתוקפן, הוא לא מתמתן; להפך, הוא נעשה תוקפני יותר".

     

    הבקשה שלכם להצטרף לנאט"ו לא גורמת אושר לפוטין, אמרתי.

     

    "לא המנהיגים צריכים להיות מאושרים – העם צריך להיות מאושר", אמר הנשיא. "תגיד לי אתה, מי ברוסיה הרוויח מהכיבוש. כשהמצב לא יציב, יש הברחות של נשק, הברחות של חומרים רדיואקטיביים – איתרנו 25 ניסיונות כאלה – הכלכלה סובלת, האנשים סובלים. זה לא נאט"ו; רוסיה פשוט שונאת כל מי שמגלה עצמאות".

     

    מרגוולשווילי, פרופסור לפילוסופיה בהכשרתו, רוצה להאמין שיום אחד תחזיר רוסיה את השטחים, בדרכי שלום. "הזמן מרפא פצעים. אימי המלחמה נשכחים. ההיגיון גובר. הפיוס בלתי נמנע", הוא אומר.

     

    ארמון הנשיאות הוא בניין ענק, מפלצתי, שמשקיף על טביליסי מלמעלה. בנה אותו מיכאיל סקאשווילי, נשיא גיאורגיה מ־2004 עד 2013. סקאשווילי חי בתחושת גדלות. הוא הציף את המדינה במבני ציבור מודרניים, מערביים, עתירי זכוכית. זאת הייתה התשובה שלו לארמונות האבן הסובייטיים. תחנות המשטרה החדשות נבנו מזכוכית שקופה כדי שאנשים יידעו שיש שקיפות.

     

    השבוע לפני עשר שנים סידרו לנו, שלושה כתבים ישראלים, תדריך איתו בשעת לילה מאוחרת, בחדר צדדי בארמון הנשיאות. המפגש היה מטורף למדי. סקאשווילי הכריז בביטחון, באנגלית מצוינת, שבתוך ימים ינחתו מטוסים צבאיים אמריקאיים בטביליסי, והרוסים יסתלקו. הוא לא הבין לא את הרוסים, לא את האמריקאים ולא את הצבא שלו, שנמס מול הטנקים הרוסיים. הרוסים הגיעו ללא הפרעה עד 30 ק"מ מטביליסי ואחר כך נסוגו לקו שבחרו. סקאשווילי חי היום בהולנד. אשתו ההולנדית סללה את דרכו לגלות. בגיאורגיה הוא שנוי במחלוקת; מאוד שנוי. המחלוקת הביאה לשינוי שיטת הממשל: הכוח עבר לראש הממשלה ולפרלמנט, כמו אצלנו. משרת הנשיא ייצוגית.

     

    חדשות טובות

     

    לפני חודשיים ביקרה קטי ציחלשווילי, השרה לענייני פיוס, באשקלון, העיר הכי גיאורגית בישראל. פתאום נשמעה אזעקת צבע אדום. ההרפתקה נסתיימה בשלום.

     

    נפגשנו במשרדה, במרכז טביליסי. עד 2014 הוא נקרא "המשרד לאיחוד מחדש". האם המעבר מ"איחוד מחדש" ל"פיוס" לא מסמן השלמה עם אובדן השטחים, שאלתי. "לא", היא אומרת. "המדיניות לא השתנתה – רק השם". המטרה היא לחזק את הקשרים בין המחוזות הכבושים לגיאורגיה, לפתוח מחדש את נתיבי הסחר. גיאורגיה מספקת למחוזות הכבושים חשמל בחינם; אבחזים ואוסטים שחוצים את הגדר מקבלים שירותי בריאות בחינם. מכיוון שאיננה מסוגלת לכבוש את הקרקע, היא מנסה לכבוש את הלב.

     

    האם התהליך מתקדם, שאלתי.

     

    "לא כמו שרצינו", השיבה.

     

    איך מגיב הרחוב, שאלתי. האם הוא יוני או ניצי?

     

    "הרחוב רוצה פיוס", אמרה. "איש לא תקף אבחזים ואוסטים שהגיעו לכאן. איש לא תקף תיירים רוסים שהגיעו לביקור. לצערנו, זה לא המצב בצד השני. מדכאים שם כל זכר לנוכחות הגיאורגית".

     

    מה תעשו, שאלתי, אם הרוסים יחליטו לספח.

     

    "הם רוצים לשמור את האפשרות הזאת כאמצעי מיקוח", אמרה. "בכל מקרה, המציאות שם היא סיפוח דה־פאקטו".

     

    מה החדשות הטובות, שאלתי.

     

    "החדשות הטובות הן שלמרות כל מעשי הדיכוי, למרות הגדר, המגעים נמשכים. יש יותר סחר; משפחות מצליחות להיפגש; אנשים צעירים משחדים את החיילים במעברים וחוצים את הגבול; תוכנית הפיוס שלנו זוכה לתמיכה בינלאומית; המאמץ של הרוסים להשיג הכרה בעצמאות השטחים נוחל כישלון".

     

    איזו עצה את יכולה לתת לנו, שאלתי.

     

    היא התלבטה. "אתם מדגישים את הצורך שלכם בביטחון", אמרה. "לכו על זה".

     

    חמש דקות להחליט

     

    ב־12 באוגוסט 2008 הייתי אמור לטוס לבייג'ינג, לאולימפיאדה. בבוקר טילפן שילה דה־בר, שהיה אז עורך העיתון. "מטוס של אל על יוצא לגיאורגיה", אמר, "לאסוף תיירים ישראלים שנתקעו שם. האם תרצה לעלות עליו?"

     

    שעתיים ומשהו טיסה בסך הכל. כשהגעתי לטביליסי, מיהרתי אל רחבת הפרלמנט. התקיימה שם הפגנה נגד הרוסים. 30 אלף מפגינים מילאו את הרחבה – ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות גיאורגיה, כך נטען.

     

    לא הבנתי אף מילה. בצר לי, טלפנתי לכל מי שחשבתי שיוכל לעזור. הרשת הסלולרית קרסה. במקרה, בחיוג ה־20, תפסתי את הקונסולית הישראלית, מאירה שגיא. "אני לא יכולה לדבר עכשיו", התנצלה. "כרגע הודיעו לי שצדוק יחזקאלי, העיתונאי, נפצע קשה".

     

    מה הודיעו לך? צעקתי. היא חזרה על ההודעה. נסעתי לשגרירות, אספתי את אדי שפירא, איש משרד החוץ, ודהרתי לבית החולים.

     

    צדוק יחזקאלי, כתב "ידיעות אחרונות", עיתונאי אמיץ מאין כמוהו, הגיע באותו בוקר לגורי, עיר הולדתו של סטאלין. פגז ארטילריה רוסי התפוצץ מול בניין הממשל המחוזי. שלושה אזרחים גיאורגים וצלם של רשת טלוויזיה הולנדית נהרגו. יחזקאלי נפצע אנושות.

     

    בית החולים הממשלתי אקדמיק גודושאורי נחשב לאחד משני בתי החולים הטובים ביותר במדינה. על רחבת הכניסה למחלקת החירום צבאו כ־100 איש, רובם גברים, וניסו לשווא לברר מה גורל יקיריהם. מאבטחים חסמו את הכניסה. בארבעת ימי הפלישה הובאו לבית החולים 400 פצועים, בהתחלה חיילים, אחר כך אזרחים. חרדה; פאניקה. המראה הזכיר תמונות מבית החולים שיפא בעזה בזמן מלחמה.

     

    מנהל בית החולים, פרופ' זאזא סינאורידזה, פינה כמעט את כל זמנו לפצוע הישראלי. העיתון בתל־אביב יצר קו חם בין בית החולים בטביליסי להדסה עין כרם. שני הרופאים שניתחו אותו דיווחו על מצבו לפרופ' אבי ריבקינד בירושלים. חיים רוזנברג מ"ידיעות אחרונות" עבד על ארגון מטוס. הרופאים הגיאורגים לא ידעו את נפשם: מה מטוס, איזה מטוס, ספק גדול אם הבחור יעבור את הלילה.

     

    לפנות ערב הגיע דה־בר לטביליסי. נסע לחפש מלחמה, ומצא בית חולים. בלילה הזעיקו אותנו להתייעצות רופאים. חייבים לשוב ולנתח, אמר המנתח הראשי. אם לא ננתח, אין לו סיכוי. אם ננתח, הסיכוי שלו הוא אחוז אחד. הוא כתב את ההערכה שלו על נייר – 100 אחוז מול 99.

     

    ביקשנו להתייעץ עם הרופאים בארץ. המטוס היה על המסלול; הסלולריים לא השיבו. "יש לכם חמש דקות להחליט", אמר המנתח. דה־בר ואני החלפנו מבטים. אנחנו לא רופאים, לא קרובי משפחה. מי אנחנו שנחליט. עמדנו להגיד כן, אם אלה הסיכויים, לכו על זה – ואז האנשים הטובים בעיתון הצליחו ליצור קשר. ריבקינד שמע את הנתונים, אמר, יאללה, שינתחו, והמריא. יחזקאלי הובהל לחדר הניתוח.

     

    לפנות בוקר נחת המטוס. "אנחנו לוקחים אותו הביתה", אמר ריבקינד. יחזקאלי יוצב. המתינו לו שבועות ארוכים של שיקום בהדסה. אני נשארתי בטביליסי. בבוקר שכרתי מונית ונסעתי לגורי.

     

    בן פורת יוסף

     

    שלושה נגמ"שים ירוקים חסמו את הגשר בכניסה לעיר. חיילים במדים מנומרים אותתו לנהגים לפנות לכביש עוקף. הנהגים צייתו. מי אמר שצבא גיאורגיה נעלם, אמרתי לעצמי. הינהו, בכל הדרו, מגן על העיר.

     

    שני חיילים ניגשו אל המונית. הם הלכו בנחת, כמי שמהלך בביתו. אחד תלה כידון על החגור שלו; שני הסתפק בקלצ'ניקוב עם קת מתקפלת.

     

    זאלי, הנהג, הוציא בשתיקה את התעודות. אני הוצאתי את הדרכון הישראלי. "ישראל", אמרתי לחייל בגאווה. חשבתי על הקשרים הביטחוניים ההדוקים שהיו לישראל עם הצבא הגיאורגי, על גל הירש וישראל זיו שאימנו שם חיילים. "שלום", אמר החייל בלמ"ד מתגלגלת; "שלום שלום", אמר החייל השני.

     

    החיילים ניגשו אל שתי המשאיות שהקדימו אותנו בשיירה. הם קרעו את כיסוי הברזנט ובחנו את המטען. אחר כך ניגשו אל המיניבוס שעמד לפנינו. יצאו ממנו חמישה ילדים, בחור ושתי נשים. הם העמידו אותם בשורה לצד הכביש. החייל הורה לבחור לפשוט את חולצתו. הוא טפח על החזה העירום. אחר כך מישש באבריהם של האחרים. רק כשסימן לשיירה להתקדם, שמתי לב שמתחת למדים הוא לובש את חולצת הפסים של הצבא הרוסי. רוסקי? שאלתי בהיסוס את הנהג. הוא שתק. רק כשהתרחקנו הוא לחש בהיסוס, רוסקי.

     

    הפגז שהרג ארבעה ופצע את יחזקאלי הותיר בור עמוק בפינת הכיכר שבקצה שדרות סטאלין. שיירה של שריון רוסי, כוח חטיבתי, חנתה לאורך השדרה. יצאתי לצלם. אחד החיילים צעק משהו ברוסית וכיוון אליי את הקלצ'. ויתרתי.

     

    השבוע חזרתי לגורי. הבור שהותיר הפגז, תוקן. בכיכר אין זכר לאירוע. גורי חזרה להתפרנס מהבן יקיר שלה, יוסף וסריונוביץ' דז'גאשווילי, הידוע יותר בכינויו סטאלין. הרוסים נעלמו, לבד מתיירים. מוזיאון סטאלין הוא אחד המקומות הציבוריים היחידים במדינה שמתכבד בשלטים ברוסית. המוזיאון מציג את סטאלין כקדוש. המיליונים שהוגלו לסיביר, החפים מפשע שהוצאו להורג, הקולקטיביזציה הברוטלית, ההסכם עם גרמניה הנאצית, כל אלה נעלמו. במוזיאון הוא המנהיג העשוי ללא חת, הדוד הטוב, הרחום, החנון. עשרות תמונות שמן שלו, עשרות פסלים. במרכז המוזיאון מוצג העתק מפוסל של ראשו במרכז אולם עגול, דמוי מקדש. פולחן האישיות קם לתחייה.

     

    "הרגשות כלפי סטאלין בגיאורגיה מעורבים", אמר לי הנשיא. "מעריכים את תרומתו לניצחון במלחמת העולם השנייה; מתקשים לרחוש גאווה לאדם שרצח כל כך הרבה אנשים".

     

    בגורי מרגישים אחרת. כאשר אנשים נפגשים לשתות, מישהו קם מפעם לפעם ומזכיר את שמו של סטאלין. כולם קמים מיד ושותים לזכרו. אוי למי שלא קם.

     

    מה אנחנו שווים

     

    בית החולים הממשלתי שבו ניצלו חייו של צדוק יחזקאלי נמכר לפני שש שנים לחברה פרטית. המנהל, פרופ' סינאורידזה, מנהל עכשיו בית חולים פרטי אחר, פינאו, שמתמחה בלידות. שלשום מצאתי אותו שם, בין לידה ללידה, איש גבוה, בהיר פנים, מאיר פנים. הוא הראה לי בגאווה את חדרי הלידה המפוארים. היולדות יכולות ללדת במים, בג'קוזי. אמבטיות מרווחות ממתינות להן.

     

    נדמה שכל בית החולים היה עסוק באותו לילה באדם אחד, אמרתי. "כן", אמר. "קודם כל, משום שמצבו היה קריטי; שנית, משום שהוא היה אזרח זר, שנקלע למלחמה של אחרים; שלישית, משום שרצינו להוכיח לרופאים בארץ מה אנחנו שווים".

     

    הצגתי לו אותה שאלה לפני עשר שנים. התשובה הייתה זהה. "רגע", אמר. "משהו כאן לא בסדר. לא שתינו יין, לא בביקור שלך אז ולא בביקור היום".

     

    אתה בין ניתוח לניתוח, אמרתי, ואני בעבודה. נשתה פעם אחרת.

     

    "לא", אמר. "כך לא נוהגים בגיאורגיה". הוא ניגש לחדר השני והוציא ממנו בקבוק יין חתום. "את היין הזה ייצר חבר שלי", אמר. "יין מעולה. קח".

     

    יודעים לחיות, הגיאורגים. יודעים לאכול, יודעים לשתות, יודעים לשמוח. עם השכנים הצליחו פחות, אבל מי אנחנו שנדבר.

     

    פרגוואי אהובתו

     

    בסוף יולי ביקר נשיא המדינה בקרואטיה. במהלך הביקור קיבל הודעה ממשרד החוץ בישראל: שר החוץ מבקש שייסע לפרגוואי, להשבעת הנשיא.

     

    מדוע נתניהו לא נוסע, שאל ריבלין, וקיבל תשובה. הוא לא נוסע לפרגוואי כי הוא נוסע לקולומביה, להשבעת הנשיא החדש שם. הוא לא יכול להאריך את שהותו בחו"ל.

     

    למה פרגוואי חשובה כל כך, שאל ריבלין. גם על כך הייתה תשובה: נשיא פרגוואי הנוכחי העביר את השגרירות לירושלים, אבל צירף תנאי: תוך חצי שנה יוחלט אם להשאיר אותה שם או להחזיר אותה לתל־אביב. חשוב שהנשיא החדש, שהוא במקרה ממוצא לבנוני, ישאיר את השגרירות בעיר. דרג של נשיא יעזור לו להשתכנע.

     

    ריבלין הבין את המובן מאליו: אם ייסע, והנשיא החדש יפר את ההבטחה, הוא יהיה האשם; אם יעמוד בהבטחה, אף אחד לא ימחא כפיים. נתניהו מנסה להפיל אותו בפח.

     

    מה גם שפרגוואי היא סוגיה לא פשוטה בלשכת ראש הממשלה. ארי הרו, בעבר ראש לשכה והיום עד מדינה, קיבל לכאורה כסף כדי לקדם יחסים עם פרגוואי. לפני ארבע שנים אילץ נתניהו את משרד החוץ לפתוח שגרירות באסונסיון, בירת פרגוואי. במשרד חשבו שדי בשגריר לא תושב.

     

    אתם יודעים מה, אמר ריבלין. אני אסע לקולומביה. נתניהו ייסע לפרגוואי. אם זה כל כך חשוב, שייסע ראש הממשלה.

     

    לא, הייתה התשובה. רק פרגוואי.

     

    ואז, בגלל סיבות משלו, ביטל נתניהו ברגע האחרון את הנסיעה לקולומביה. מה שהצדיק ביקור של ראש ממשלה, הפך לביקור צנוע של שר – צחי הנגבי. בינתיים התפרסם שקולומביה החליטה להכיר בפלסטין כמדינה. אשר לפרגוואי, מי שייסע לשם יהיה השר איוב קרא. מאיגרא רמא לאיוב קרא.

     


    פרסום ראשון: 09.08.18 , 18:28