כדורגל

שלחו אותנו לרוסיה שבוע בדיוק אחרי המונדיאל. הכישלון הישראלי, קווים לדמותו. כדורגל הוא מקום טוב להתחיל בו, גם את המסע שלנו. המשחק הפופולרי בעולם ובארץ הוא מעין ברומטר, נייר לקמוס, לבחון תמורות פוליטיות ומוביליות חברתית. ובישראל אין כמעט שחקני כדורגל בני עליית שנות ה־90. זו תעלומה. ספורט ותרבות כמובן אינם זרים ליוצאי חבר העמים, עם החינוך הסובייטי של שיעור פסנתר וחוג ספורט כלשהו. גם הידיעה המוכחת שהשקעה בספורט ובתרבות, כמעט תמיד, תוביל להישגים. ועדיין, אין כדורגלנים פה. שטילוב, אברבוך, קלגנוב, טומרקין או נבחרת ההתעמלות האמנותית העדיפו להביא לנו מדליות במקום אחר.

זה לא בגלל שרוסים לא אוהבים כדורגל. אוהבים ועוד איך, מהמסד העממי ועד לשפיץ האוליגרכי של אברמוביץ' וגאידמק. הסיבה לבדלנות היא בגלל שהקוד החברתי של הכדורגל הישראלי הוא ברובו מזרחי, בעיקר מרוקאים, רקע סוציו־אקונומי בינוני ומטה, השתלבות מזהירה ודמיונית של ערבים, גם אתיופים. האליטה האשכנזית הוותיקה, שפעם כיכבו בה שפיגל ושפיגלר, מפגינה מזמן נוכחות זהירה. והעלייה הרוסית? נעלמה. העדיפה להבריח את בניה, או שנדחתה בבוז בשער הכניסה של גיל 14 וההורים הישראלים האגרסיבים על הגדר.

איזו החמצה. עולה שנות ה־90 הוא עכשיו בן 28, גיל הפריים של הספורטאי. זה אומר שבגלגול אחר של הקוביות, כוכבי נבחרת ישראל בכדורגל היום היו בוגוסלבסקי, טלינובסקי, וובנובוי, אלכסנדרוב ושרונוב. אולי אפילו היו מובילים אותה למונדיאל, על אדמת רוסיה עצמה. זה לא קרה. הכישלון הישראלי, קווים לדמותו.

טלינובסקי. הפסטיגל שלא היה

נבחרת

במקום זה אני מגיע עם בוגוסלבסקי, טלינובסקי, וובנובוי, אלכסנדרוב ושרונוב לשבוע בסנט־פטרבורג. הם, ועוד כ־20 צעירות וצעירים. משלחת תרבות, בחסות קרן שוסטרמן וקרן ג'נסיס. מחצית מהם אמנים, שבאו לשאוב השראה לטובת פסטיבל "סנט־פטרבורג־ישראל" שיתקיים בארץ בנובמבר. החצי השני הם ישראלים חברי קהילת ROI, רשת בינלאומית של אקטיביסטים, השמנת של מנהיגות יהודית צעירה. לא כוחות: הם רבים ואני אחד. הם קוראים א.ב. קירילי, ואני לכל היותר את א.ב. יהושע.

תמונה אחת שאולי מתארת הכי טוב את הדינמיקה עם המקום: מרכז השדרה הראשית המפוארת, נבסקי פרוספקט, בצהרי יום. מגרש ביתי. היה חם רצח. על המדרכה מנגנת להקת רוקבילי מקומית מחולטרת, מזכרת מימי המרדנות של פעם, עם גיטרה מאולתרת מפח של זיתים. או כרוב. הקהל המקומי מוחא כפיים בנימוס אדיש. עד שהחבר'ה שלנו פשוט פורצים פנימה, ספונטני, ולתדהמת הקהל מתחילים לרקוד בסגנון הישראלי משולח הרסן. יצואנים מצטיינים.

היוזמה למסע היא של "הבריגדה התרבותית", צעירים דוברי רוסית בני עליית שנות ה־90. "דור 1.5", הם קוראים לעצמם. מי שנמצאים בין לבין – בין העלייה הוותיקה יותר לחדשה והחשודה מלידתה. בין ברית־המועצות שנתלשו ממנה, לישראל האכזרית, שכפתה עליהם "רוסיות" – שבעצם לא הכירו לעומקה מעולם. הבריגדה מבקשת להפוך את התרבות של יוצאי ברה"מ לשעבר לחלק מהתרבות הישראלית, בלי למחוק ובלי להתנצל. פרויקטים קודמים כללו למשל "נובי גוד" ישראלי, "טוסובקה" (שירת מהגרים) ופסטיבל אודסה.

שני. לחם מטוגן לכל הכיתה

מייסדת הבריגדה היא אלקס ריף המרשימה, 31, שעלתה ארצה בגיל חמש מטשרנוביץ באוקראינה. היא החלה בערבי השירה של "דור 1.5", שם החלה לנבור בפצע, כולל עבודת אמה בניקיון. "אמא שלי סיפרה לי שכשעלינו לארץ והמצב הכלכלי היה קשה, היא מכרה את גופה לגברים", כתבה באחד משיריה. העניין הנשי דומיננטי. מבלי לפגוע בכמה בחורים נהדרים באמת – כמעט כל המשלחת נשית. הפנתרים השחורים של "דור 1.5" הם קודם כל נשים, יותר מדויק לביאות. אלפא פימיילס.

לכל אחת מהן קורות חיים שגורמים לך להצטנף במבוכה, כמה לא הספקת. סיפורים של קצוות. מי שנחתו בבת אחת מהשפיץ האורבני של האימפריה לירוחם. מי שנולדו כשהם יודעים לקרוא את פושקין במקור, אבל הבינו שהחוסן התרבותי והמורשת לא יספיקו בזמן רעב. מי שהפנימו את הדיכוי של כור ההיתוך, ועשו את כל המסלול הישראלי בהצטיינות, כדי להתעורר יום אחד עם חור גדול בנשמה, שסלט האוליבייה לבדו לא יוכל לסתום.

למשל פולי שרונוב, המעצבת האמנותית של הבריגדה, פוסטר של סלאבית בלונדינית, שעלתה ממרכז אסיה. "לא היה לי שום קשר לטג'יקיסטן. רדפו אותי גם שם. ואז בארץ, כמובן הכחשתי קשר לרוסיה כל השנים", היא מספרת. "כשאבא שלי הגיע בזמנו לסנט־פטרבורג, הוא ממש עלה לרגל, מבחינתו זה היה המעיין של המים הקדושים. ואני? כל כך שנאתי את ההורים שלי, על הרוסיות שלי, על המקום הזה". המסע שלנו, גם מבחינתה, הוא המשכו של תיקון גדול.

לורה טלינובסקי

אלכסנדרוב. הרוסית כבר לא טובה

33, נשואה + 2, תושבת חיפה. ממייסדי "דור 1.5", ראש מכינת רבין בחיפה. נולדה בקייב לבית יהודי מכל הצדדים, סבתא רופאה ידועה, תנאי חיים מעולים, אפילו הייתה להם דאצ'ה, בית קיט. לא ברור כמה הייתה תודעה ציונית, אם בכלל, בבית ההורים. אבל נפילת האימפריה עוררה סנטימנט אנטישמי מסביב, אז הם הגיעו עם כל המשפחה לבית בגבעת־שמואל, באזור הפחות טוב. הרוסים היחידים בשכונה, שבעה אנשים בדירה.

"סבא וסבתא עבדו בניקיון. אמא ניקתה בניינים של ילדים שלמדו איתי, שראו אותי עוזרת לה. המורה בבית ספר הייתה מביאה לי את הבגדים של הבנות שלה. זה מאוד צרב אותי, לעשיית צדק ולתודעה פוליטית. הייתי גם צריכה לשקר או לנרמל המון דברים. עד כיתה ו', אנשים חוזרים מחופשת חנוכה ומספרים על הפסטיגל. הייתי משקרת שאני גם. ומשם זה היה חד־משמעי: להצטיין ולהיות מאוד ישראלי.

"הדומיננטיות הנשית בקבוצה ובכלל בפירוש לא מקרית. נשים מובילות את האקטיביזם של דוברי הרוסית בארץ. זה מאוד מאפיין את 'דור 1.5', 'הבריגדה התרבותית', קבוצת 'רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן'. אפשר להציע הסבר פסיכולוגיסטי של עולם בלי גברים ואמהות חד־הוריות. אבל הרבה פעמים זה משולב גם באג'נדה מגדרית. הרבה מהשיח הפמיניסטי הוא של נשים רוסיות.

"הציפייה לשינוי הגדול בחברה הישראלית הדמוקרטית־ליברלית, שיבוא מעולי שנות ה־90, נבעה מחוסר היכרות מוחלט עם התרבות הרוסית. לדוברי רוסית יש תרבות פוליטית פסיבית, שמאמינה בכוח. כשאני פניתי לפעילות פוליטית ההורים שלי חשבו שאני נאיבית וזה יזיק לי, כי שינוי עושים מלמעלה למטה. מעט מאוד מהם מנענעים את הסירה. איפה זה כן עבד? בהקמה מהירה של מפלגת עולים, רשת חינוך, תיאטרון. מצב דיכוטומי. מצד אחד התרסקות מוחלטת, ומצד שני כמה הצלחות.

בליינים היפסטרים. השתייה שייכת לעולם הישן

"אחרי שנות הצבא והישראליות עשיתי פניית פרסה. כי חוויית ההגירה לא מתיישבת אף פעם. ואני מרגישה את המבט האנתרופולוגי עליי. לא, אני לא אוהבת שבאים אליי חברים הביתה, ואם לבשתי בגד פרחוני, אז אני פתאום 'נורא רוסייה'. נותרתי נפש מסוכסכת, שסועה בקונפליקט שלא ייפתר, והביקור פה החריף את הכאב.

"לא מזמן ראיתי ראיון עם נטע אלקיים, שאמרה, 'יש לי את כל העולם הערבי לכבוש'. אז מצד אחד, יאללה, באמת יש לי עוד מיליוני אנשים לדבר איתם! אבל מצד שני, אני כל כך ישראלית מקומית! והוויכוח, 'כן נובי גוד או לא', לא מעניין איש ברוסיה. רק ההקשר הישראלי מעניק לו – ולי - את המשמעות".

סנט־פטרבורג

סנט־פטרבורג, "פיטר" בפי המקומיים, היא מפגן ראווה של כל העוצמה התרבותית הרוסית. היא יבגני אונייגין של פושקין, רסקולניקוב של דוסטויבסקי, החוטם של גוגול, הביצים של פברז'ה. היא אנה קרנינה, הטבלה המחזורית של מנדלייב והריבוע השחור של מלביץ', נורייב וברישניקוב. נבוקוב ערך שם את עיתון בית הספר, רספוטין הושלך אל מותו (?) בנהר הנייבה, וצ'ייקובסקי התאבד (?) בבליעת רעל. עונש על היותו הומו. אבל פוטין אומר שבכל זאת הרוסים אוהבים אותו.

להקת רוקבילי על השדרה הראשית. גיטרה מאולתרת מפח של זיתים

באחד הרחובות בעיר יש לוח קיר קטן, ועליו ציטטה שהקדיש המשורר אלכסנדר וידונסקי לחברו כותב האבסורד דניאיל חארמס: "אל תלך בלעדיי לבאר, מנוול! אני מת פה מגעגועים, שיעמום, ועוד כל מיני תחושות של תרד". ברוסית זה נשמע יותר טוב.

סנט־פטרבורג היא גם זיוף אחד גדול. נכון, זה יהיה מאוד יומרני לקבוע דברים כה נחרצים מביקור חטוף של אורח צפוף פיגמנטים, יתוש שמנסה לתאר מנקודה אקראית על גב הדב. ובכלל, זו רוסיה, ר־ו־ס־י־ה העצומה. עליה כזכור אמר צ'רצ'יל – אחד שמכיר קצת יותר, כן – "רוסיה היא חידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה".

ובכל זאת, העיר המרהיבה היא מלאכת מחשבת של רמייה. "פסאדה", דימוי פופולרי. היא נוסדה ב־1703 באופן מלאכותי משיגעון הגדלות של הצאר פיוטר הגדול. לא לשכוח: רוסיה תמיד ראתה עצמה כיורשת האימפריה הביזנטית, ו"צאר" הוא "קיסר", כן? זה, והתאווה של פיוטר להיראות כמו המערב. "חלון לאירופה". אוסף של להיטי כל הזמנים, מעמודי ניצחון נוסח רומא הקיסרית ועד תעלות של ונציה, פארקים ירוקים וגשרים, רחובות סימטריים מושלמים א־לה רנסנס וחזיתות בתים מרהיבות בצבעי פסטל צרפתי. אינסטנט אימפריה. "ויטרינה של עליונות רוסית", קורא לזה המוזיקאי מיקי שביב, המתלווה למשלחת. ככזו, היא גם מהווה תפאורה ומטאפורה מושלמת לרוח השלטון הרוסי של היום: אנחנו אימפריה, גם אם הכל רקוב בפנים.

בפינת רחוב רובינשטיין תמצאו בר קוויאר במחירי קוויאר. מוכרים שם גם בובת מזכרת מפלסטיק של דג חידקן מכוער. בפינה השנייה בר "הרוסים האורתודוקסים", המתמחה בקוקטיילים הנושאים שמות של יצירות רוסיות מפורסמות. לא קראתי צ'כוב, אבל לפחות שתיתי את "הדוד וניה". זה המקום האהוב על מדריך הקבוצה, שלום בוגוסלבסקי. אף הוא "דור 1.5", גם בדרך שבה יש לראות היום את העולם. ברנש יהודי־סיבירי קשוח ובעל עיניים מחייכות, אינטלקטואל וידען עצום, ואחד הכותבים החריפים שיש פה (חפשו את "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה").

בבר הרוסי. לא קראתי צ'כוב, אבל שתיתי קוקטייל "הדוד וניה"

בכיכר הגדולה הוא קורא את המונולוג של סריוז'ה השיכור מ"המבול" של שלום עליכם. ובוחר במפגיע שלא לקחת אותנו לארמון שמשקיף מעל. הארמיטאז', המאסט התרבותי מספר 1 של העיר, מוזיאון עצום ובו אוספים דמיוניים, שנותן פייט לכל לובר בעולם. וגם מקום מת, כוזב, שאליו בוגוסלבסקי לא נכנס מעולם. "פי אלף יותר יאכטה של שייח' סעודי", הוא קורא לזה.

במקום זה הוא בא לפרק את מסכת הצביעות. לדבר על "דיבינוסטיי", שנות ה־90. השם הזה שעצם אזכורו מטיל אימה בגו כל רוסי; על הביזה הגדולה של האימפריה וימי שלטון הפחד, כאשר - כמאמר אילף ופטרוב ב"12 כיסאות" - "הצלתם של טובעים, הייתה עניינם של הטובעים בלבד"; על בן המקום, נוכל ממולח ואיש קג"ב בינוני, ולדימיר פוטין שמו; על מדינה עם פרנויה מפלישה, שמחרחרת מהומות בכל פינה וכורתת בריתות תועלתניות עם מנוולים. ומבפנים, זה רקוב. מערכות חברתיות קורסות, שיחות פוליטיות בחדרי־חדרים, חשש ממעצר או שיקראו לך במילה שגם עשתה עלייה לארץ, "בוגד". הרבה עוני, השכר הממוצע קטן פי 4 מישראל, הרובל בקריסה. בואו לסנט־פטרבורג, לא תאמינו איזה מחירים.

במקום הארמיטאז' הוא שולח אותנו עצמאית לבלוקים הסובייטיים המוזנחים, שנותרו אותו דבר, ולשוק הגנבים הקווקזי, אפרקסין. גם לעוני יש היררכיות. "הזונה הרוסייה" היא בכלל קזחית, לבושה כתום, מבוהלת. קוראים לה ז'אן. המוכרים בשוק מהגרים מטג'יקיסטן. סופסוף צליל של שפה מוכרת. "רחמאת!", אני מברך אותם לשלום ורוכש אדידס מזויף, לגמרי לא רע. אפילו לא קוראים לזה "אדידוס" כמו פעם. עלה לי 40 שקל. עדיין רימו אותי, אבל בכל זאת יצאתי מבסוט. כאן לפחות הזיוף לא מוסתר.

בית הכנסת

בבית הכנסת הגדול. 1,500 מושבים, רק 50 מתפללים

לעיר היסטוריה יהודית מתעתעת. בין אליטה חילונית משכילה, ליהדות הזו שנדבקת אליך. לפעמים המקור לפגיעה, לפעמים קרש ההצלה. בין הנאמנות והגיוס הכפוי לצבא הצאר, מושג ה"חאפר" - חוטפי הילדים - שנולד שם, לטרומפלדור שעבר בה, ההתעוררות הציונית, ועד משפטי לנינגרד, וליל הסדר המחתרתי של שנות ה־70, שהניע את "דור 1.0". חוץ מזה, שתי הדמויות הנערצות ברוסיה, לנין ופוטין, באות מפיטר, וכולם טוענים שהם בעצם יהודים. האחרון כבר הצהיר שהוא ממש אוהב מצות.

אנחנו מבקרים בבית הכנסת הכוראלי הגדול. מונומנט די מטורף, למען האמת: בלב סנט־פטרבורג ניצב בית כנסת בסגנון מורי – ממש פיסה שנתלשה מגרנדה או קורדובה. כמו להגיד לשכנים מהדתות האחרות, בתחרות על ליבו של אלוהים: בוא נראה לכם את עברנו המפואר – תור הזהב באנדלוסיה. אם אתה מזרחי, זה מחמם לב. בית כנסת עצום, בוהק משיש, כ־1,500 מושבים. ביקרנו בערב שישי חגיגי. נמנו כ־50 איש.

פיטר הייתה פעם העיר הכי יהודית־חילונית־מעורבת שיש. בבית הכנסת ניגנו בעוגב. היום במקומו יש פעילי חב"ד. וגם בחור מקומי שבא לתת לנו הרצאת רקע, אביגדור אמזי שמו. נראה כמו הכלאה ממזרית בין "היהודי האדום" של שאגאל, לליאון טרוצקי, עם הקסקט והזקנקן והברק המהפכני בעיניים. אמזי מספר על עליית שנות ה־90, שבחלקה לא הייתה ציונית בכלל. רק להציל את הנפש. ובעצם, האם זו אינה בדיוק הציונות? וגם מדבר על יציבות חיי היהודים היום ברוסיה. מפרגן למשטר הנוכחי. "פוטין טוב ליהודים", הוא אומר, ומצטט עיתונאי שקרא לבני עמנו, בזמן המהומה של רוסיה בחצי האי קרים: "היודנראט של פוטין".

מצד שני, הסנטימנט האנטישמי אולי טמון בקרקע, אבל קיים ועוד איך. לא רק בגלל העבר הרחוק, אלא גם ההווה האוליגרכי, והעובדה – למשל - שמתוך 200 המיליארדרים ברוסיה, 48 הם יהודים. אמזי תוהה בקול, עד כמה יישארו היהודים מוגנים במקרה של חילופי שלטון. כן, "דור 1.5" הוא גם דיבורים ברוסיה על החשש משינוי השלטון בפינה מוסתרת של בית הכנסת.

אליזה פרנקל, ממשתתפי המשלחת ובעצמה ילידת המקום, מצביעה על לוחות מתכת קטנים בכמה קירות בניינים בעיר. עניין חצי מחתרתי, מתחת לרדאר: סימון הכתובת האחרונה של יהודים שנשלחו מביתם, בעת הטיהורים הגדולים של סטלין. אני לא מבין את השפה, רק השנה חוזרת על עצמה, 1937. אני מתקרב לצלם ואליזה אומרת את המשפט, שכל יהודי אמר מתישהו: "רק תהיו בשקט. שהשכנים לא ישמעו".

אניה שני

28, בזוגיות, תושבת ירושלים, מנהלת תרבות ואירועים בימק"א הבינלאומית בירושלים, וגם מנהלת שני עדרי בקר בצפון. נולדה "אנה", על שם אנה אחמטובה, בסטברופול, אזור הקווקז, למשפחה אמידה. סבא היה מנהל בית חולים עם נהג צמוד, אמא סיימה לימודי רפואה. אבא לא היה מעולם בתמונה. "ממילא אחרי מלחמת העולם השנייה, כש־20 מיליון גברים נעלמו, מצב של אם יחידנית היה נפוץ". חתכה באופן מוחלט מהמולדת ומאבא שנותר שם. הוא יודע על קיומה, היא על קיומו, מעולם לא התעורר בה רצון להיפגש. "כי אין לו את הזכות להכיר אותי".

עם נפילת החומה אמא האיצה לעלות והתגלגלו לקרוואן ביבנאל. אחרי כמה חודשים שידכו לאמא שלה בעל, וממנו אימצה את שם המשפחה "שני", במקום לדז'בסקי. הגננת הכריחה אותה להיקרא "אניה" במקום "אנה", מתוך מחשבה שזה יותר ישראלי. היא הפנימה ודיכאה את הרוסיות שלה. "התביישתי נורא. הטראומה הגדולה של חיי, אמא שולחת אותי לבית ספר עם סנדוויץ' נקניק וחמאה. ואז זה מגיע, 'רוסייה מסריחה' וכל היתר. יום למחרת, אבא היה מכין כיכר שלמה של לחם מטוגן, לחלק לכל הילדים. פיצוי".

עשתה את מסלול הישראליות המלא, כדורי, פרויקט נעל"ה של הסוכנות, שם החל באקראי מסע לחקר עברה הרוסי האבוד. "הגעתי למחנה באמריקה, היינו שמונה מדריכים, שישה מתוכם לא הכרנו את האבות שלנו. אמרתי, יש פה קטע גדול יותר. אני לימדתי אותם מה זה יהדות, הם לימדו אותי מה זה רוסיות".

עשתה תואר ראשון בבן־גוריון, הקימה קבוצת תיאטרון לנשים ככלי טיפולי בשכונה ד' בבאר־שבע, עוד תואר שני בחו"ל, הכל לבד. השתקעה בירושלים כבחירה בפריפריה התרבותית. באחד הערבים ב"ישיבה החילונית" ראתה את אלקס ריף מהבריגדה התרבותית, שרה על הבמה ברוסית. "פעם ראשונה שאני רואה את השבר שלי על הבמה. מתרגשת, בוכה. רק אחרי זה התחלתי לספר על טראומות הילדות המודחקות שלי. הבנתי שגם לי יש מקום לחשוף את זה".

המלחמה הגדולה

אפשר לנחש שהמספרים הבאים אינם מוכרים לרוב הישראלים. בלי לבדוק, נסו לענות על השאלה הבאה: כמה יהודים שירתו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה? וכמה מתוכם נפלו בקרב? לא אזרחים שהושמדו בשואה – לוחמים של ממש. קחו לעצמכם כמה שניות.

המספרים מדהימים. חצי מיליון לוחמים יהודים, לא כולם על פי ההלכה אבל הכי יהודים, לחמו במדי ברית־המועצות, בחזית המפלצתית ביותר שידע המין האנושי. 200 אלף מתוכם נהרגו בקרבות. 200 אלף לוחמים יהודים הרוגים!

בסוף הכל מגיע לשם, לחור השחור של היהדות והישראליות. למלחמת העולם השנייה, השואה, והנרטיב הלאומי המכונן. זה אולי הפצע הכואב ביותר בזהות היהודית־רוסית החדשה. מצד אחד זה נרטיב הגבורה, שנדחה אצלנו כמעט לחלוטין. לכל היותר כמה תמונות של הווטרנים האלה, מתישהו במאי על הטיילת בבת־ים, עם המדליות המצחיקות. הם, שרואים עצמם – די בצדק – כמי שניצחו את הקרב הגדול ביותר להצלת המין האנושי. ההפך הגמור מ"כצאן לטבח".

ומצד שני, נרטיב השואה. פה העסק נעשה ממש מכוער. בהכללה גסה, ניתן לומר שניטש עליו קרב רוסיה־פולין. על המספר הקדוש של הקורבנות ממש, ה־6 מיליון נורא ההוד. לטענת היסטוריונים רוסים, מספר יהודי ברה"מ שנספו בשואה מתקרב ל־3 מיליון. בפולין טוענים: "רק" 2 מיליון. ובמרכז המידע של יד ושם: מיליון אחד בלבד. אלה לא רק המספרים, אלא עיצוב הסיפור – ובישראל רובו־ככולו פולני.

אלה האייקונים הצרובים בתודעה: אושוויץ, מספר מקועקע, רכבות, גטו ורשה, מסעות של בתי ספר, אפילו הסרט "שואה" של לנצמן נעצר בגבולות פולין. שואת יהודי ברה"מ נדחקת פיזית למסדרונות צרים מדי ביד ושם, ותודעתית, לקבר האחים של באבי־יאר, בלא להגיע לעוד אלפי באבי־יארים.

ההשכחה היחסית של שואת יהודי ברה"מ לא נובעת רק מישראל, אלא גם מהמולדת עצמה. מעולם לא היה שם מקום לסיפור הייחודי של שואת היהודים, מחשש ללאומנות בלתי רצויה. "הזיכרון הפרטיקולרי" כמו שקוראים לזה היום פה. על פניו הועדף "הזיכרון האוניברסלי" בלבד. היהודים חוסלו כמו הבולשביקים והיו חלק מהמלחמה ההרואית של העם כולו, "המלחמה הפטריוטית הגדולה", שבה מצאו את מותם כ־22 מיליון אזרחי ברית־המועצות (ויש האומרים קרוב ל־30).

פיטר, היא לנינגרד הסובייטית, היא מקום מאלף להתחיל בלימוד השיעור האוניברסלי. המצור הגרמני על לנינגרד, אם תרצו, הוא המקבילה האזרחית לקרב סטלינגראד. במערכת לנינגרד לבדה ספגו הסובייטים אבידות יותר מאלה של הכוחות הבריטיים והאמריקאיים במלחמה כולה. חנק מוחלט, היעדר מקורות חימום, אנרגיה ומזון בכפור הצפוני.

אנשים גססו למוות מקור, חיות המחמד נאכלו ראשונות, אחר כך החולדות, ואז אכילת הגוויות עצמן, ומשם לאכילת טיח, עור, טפטים וטירוף הדעת. 640 אלף אזרחים (לפחות) נספו ב־872 ימי מצור, ההרעבה הגדולה בהיסטוריה, שתחילתה בהוראה מס' 1601 של היטלר, ב־22 בספטמבר 1941: "סנט־פטרבורג חייבת להימחות מעל פני האדמה. אין בנו שום רצון להציל את חיי תושביה". ועידת ואנזה ו"הפתרון הסופי לשאלת היהודים באירופה" באו רק ב־1942. אבל זה לא מאוד רחוק משם.

וודקה היפסטר

בסוף הערב הראשון, הידרדרנו ל"נחלת שבעה" של פיטר. אתם יודעים, המתחם הזה שיש בכל עיר גדולה. כאן הוא נקרא "אוליטסה דומסקאיה", אוסף דחוס של ברים צועקים בניאון ורוד וסגול, צעירים שתויים מתגלגלים ממדרכה אחת לשנייה, נתקלים בפנים החתומות של המאבטח. "רק צריך שתהיה פה מוזיקה מזרחית", צחקנו בישראלית. דקה אחרי, נשבע שאני לא ממציא, נשמע מאיפשהו "תל־אביב בלילה" של עדן בן זקן.

אז דווקא בגלל כל ה"בדיוק כמו אצלנו" הזה, דווקא בגלל הקלות, ההשטחה וההאחדה שהעולם הגלובלי־טכנולוגי כופה עלינו – מתחזק עוד יותר הצורך למצוא את "הקול שלך". את הזהות, את השורשים, את ה"משהו" שעדיין מייחד. כי מה זה אומר בעצם, אני ישראלי, אני מזרחי, אני רוסי.

נו, בטח שנכנסנו פנימה. כמה שוטים מאוחר מדי של וודקה "מדבייד", "וודקה דב" נו מה, הושלכנו הביתה – תודה לאל על גט טקסי – להתנחם בהמשך הלילה בזרועות אדווילה נורופנה. אין מה לעשות, ברוסיה כולם יוצאים בסוף מובסים. זה החורף הרוסי, שניצח גם את נפוליאון והיטלר. ובקיץ? בקיץ יש וודקה.

אז בואו נדבר רגע על וודקה. על סטריאוטיפים. על ה־סטריאוטיפ הרוסי, הרי זה הטוקבק הפופולרי, "מה הבאתם לנו, תרבות של זונות ושיכורים". פי אלף יותר "הערק של סאלח שבתי". האמת היא שוודקה אכן זורמת בדם האומה הרוסית. יש סיפור קלאסי על ולדימיר הראשון, מלך "רוס של קייב", הערש של רוסיה. כמו בספר הכוזרי, המלך הזמין אליו את נציגי שלוש הדתות האברהמיות, לבחור את אמונת הממלכה החדשה. את היהודים דחה, בגלל שאי־אפשר בלי חזיר. ולמוסלמים אמר: "אלכוהול הוא העונג של הרוסים. לא נוכל לחיות בלעדיו". האמת? התשובה הכי נחמדה, והגיונית, לסלק את הדת הזו או כל אחת דומה, שגזרה את האיסור הזה.

הוודקה גם מסלקת מפניה את העם הרוסי. מדובר במגפה לאומית. הנתונים בלתי נתפסים. למשל: גבר רוסי שותה, לוגם כ־35 ליטר אלכוהול בשנה, פי חמישה מגבר ישראלי, ואישה רוסייה שותה פי שניים. כל מקרה מוות חמישי במדינה קשור לנזקי אלכוהול. רבע מהגברים הרוסים מתים לפני אמצע שנות ה־50 לחייהם בגלל בעיית שתייה. תוחלת החיים הממוצעת קצרה ב־12 שנה מהגבר האמריקאי.

נורא זול לשתות. במסעדות עממיות, "סטלובאיה", מגישים עד היום על אוטומט "סטו גראם", 100 גרם וודקה, מנה כפולה ורצחנית הנמזגת לכוס דורלקס פשוטה, במחיר של חמישה שקלים לערך. ולמי שאין גם את זה, מסתדרים עם מה שיש. המצב כל כך קיצוני שנדרש חוק כדי לציין את תכולת האלכוהול בכל מוצרי הצריכה. זאת לאחר ש־72 איש מאירקוטסק, בעיקר הומלסים, נספו לפני שנה מלגימת תחליב אמבטיה שהכיל מתנול, רק כדי להתחמם.

המצב החמור גורר צעדים חמורים. תסמכו על פוטין, הפוסטר הרוסי של גבר חזק, נפש בריאה בגוף בריא. בעשור האחרון נחקקו חוקים נוקשים ביותר לצמצום צריכת האלכוהול. בשלב מסוים אפילו הורידו את כמות האלכוהול המותרת לנהג לאפס, לא טיפה אחת. לשוטרים ניתנה סמכות – במקרה שהרכב החשוד בשכרות אינו עוצר – לירות על מנת להרוג. מיתרונות הדיקטטורה.

אנחנו יוצאים בחצות לחגוג עם כל העיר את טקס הרמת גשרי הנייבה, לאור זרקורים, ברקע מוזיקה של עוד מוזיקאי מקומי עם פוטנציאל, שוסטקוביץ', אווירה של יום העצמאות, לחגוג את עברנו המפואר. ואף טיפה. לא דוכן אחד. אפילו לא מרשים לך לצאת מהבר עם כוסית וסיגריה. גם עם סיגריות יש לפוטין תוכניות. לפני שנה הציע לאסור עישון, בכלל, על מי שנולד מ־2015. ובכך לחסל בהדרגה את העישון. תמר זנדברג, אגב, אימצה את ההצעה הזו. טוב שלמנהיגים דגולים יש המשך.

אבל השינוי העמוק יותר הוא תודעתי. התנכרות לוודקה כמבטאת מחלה מן העולם הישן. העתיד הוא ההיפסטרים. בדיוק אלה, עם הזקן הרך והמדובלל, יפרקו את הכוח המצ'ואיסטי הישן. בפיטר נפוץ כבר שנים מוסד שנקרא "אנטי־קפה" – בית קפה שבו אתה משלם על הזמן שאתה נמצא בו, לא על מוצרי הצריכה. הגיוני. ויותר מעניין: ברים היפסטריים בעיר הם אנטי־וודקה. לא שותים אלכוהול קשה בכלל, וודקה בפרט.

במתחם אמנות חלוד ומעניין בשם "קו־אופ גראז'" אני מתמקם בין הלפטופים. מאיפשהו מזהה אותי אנטון וזובסקי, על פי קופסת הנובלס שלי. איכות מזהה איכות. ממושקף, חייכן, בן להורים שעשו עלייה למגדל־העמק לפני כעשור. מגמגם קצת עברית. האחיות שלו חזרו בינתיים למוסקבה. והוא על הקו, תל־אביב סנט־פטרבורג. מיתרונות העולם החדש והדרכון הכפול, חיים כמו ציפורים נודדות. אנחנו מדברים קצת על החיים שם וכאן ומגיעים גם לשתייה. "אני שונא וודקה. חבריי לא שותים וודקה. ומה שמדהים אותי – בישראל כולם שותים", הוא אומר. "שותים רע מאוד. ובמחירים מטורפים! בכלל, מה פתאום וודקה בתל־אביב?" "דור 1.5", אפוא, הוא גם היפסטרים. משפט שלא חשבתי שאגיד בחיים: תודה לאל על קיומם.

רוסטלגיה

בסנט־פטרבורג מספר תלת־ספרתי של מוזיאונים. הכי מגניב מתוכם הוא "מוזיאון מכונות המשחק הסובייטיות". מקום מתוק, כל מיני משחקי ארקייד של פעם, רק מהצד ההוא של המלחמה הקרה. פולשים מהחלל (או מכיוון אלסקה), ירי צלפים בחיות האחו הרוסי (או מתנגדי המשטר), בעיצוב כל כך מיושן שזה מקסים.

זמן מה אחרי נפילת הגוש המזרחי, התעורר בצד ההוא של החומה גל של נוסטלגיה. אתם אולי מכירים את זה מגרמניה, ומסרטים כמו "להתראות לנין", המבכים את ימי היציבות של המפלגה האחת. קראו לזה "אוסטלגיה", נוסטלגיה למזרח. אז אני חיפשתי רוסטלגיה. רק שההבדל תהומי. גרמניה הפכה למעצמה מאוחדת ומשגשגת. רוסיה מעצמה מפורקת ומחרחרת.

רוחות ברית־המועצות בכל פינה. מין געגוע לימי התום, לגביע גלידת השמנת, "פלומביר", שקורע גלידה אמריקאית בהליכה. "זה הזיכרון שלי מסבתא וסבא, בחופש", אומרת פרנקל, "כל יום הייתי אוכלת פלומביר אחד. היינו קוראים לזה סטקנצ'יק, 'גביע קטן'". געגוע לימים של תקווה.

עמוק בליל שישי אנחנו מגיעים אל הכיכר המרכזית. אלפי "גופניקים", ערסים רוסים בטרנינג, רוקדים בטירוף. סופסוף אתה רואה חיוך של רוסים, האומה שמתפארת בצדק בהיותה הקשוחה בעולם – אכלו שלג לבוקר, אחד את השני לצהריים, ואת הראש של היטלר לקינוח. אז ראיתי גופניקים מחייכים, המכוניות מנגנות מסביב, דלתות פתוחות, פול ווליום, טראנס גרוע במיוחד. מה שקראו לו פעם במערב, Reclaim The Streets. רק ממי יתבעו את הרחוב עכשיו?

המשטרה מסביב בנוכחות מוגברת. מאז המונדיאל הכוחות שולשו. אז אולי זה מוגזם לצפות מהצעירים האלה לעוד מהפכה אחת. עם שעבר רק במאה האחרונה שלוש הפיכות, מלחמת אזרחים והטרור הגדול, הטיהורים, המלחמה הפטריוטית הגדולה, הדיכוי הקומוניסטי, השוד האוליגרכי – אולי זה לא פייר לצפות לעוד מפץ גדול, מאנשים כל כך מותשים, מרוסקים. מזל שנשאר להם כוח לטראנס. אני בכל אופן יצאתי מאוד פוסי, לא ריוט.

בלה אלכסנדרוב

34, נשואה + 2, תושבת באר־שבע, מנכ"לית עמותת "ארץעיר", לקידום איכות החיים הקהילתית בפריפריה. נולדה בריגה לאם יחידנית, האבא־בנפרד גם נפטר שם. תחילת שנות ה־90 ונפילת מסך הברזל סימנו קושי קיומי גדול מאוד. האמא פוטרה, התקיימו על לחם ומרגרינה, בערך. בהיותה בת שמונה הן עלו לבאר־שבע, שכונה ד'. ניקו ביחד אולמות בתי קולנוע, ספגו את ההשמצות הרגילות. מפעלים שבהם עבדה האם נסגרו. "ועד היום מצבה לא מזהיר", היא מצמצמת במיוחד. "הבנתי שאין ברירה. או שאני יוצאת מפה או שאני חיה בעוני. וינגייט. שפיים. שנת שירות, מקפצה מאוד משמעותית. עניין הישרדותי, שנובע מהצד הסובייטי, צריך לעבוד קשה כדי להצליח.

"אין בי תסביכים של רוסייה־ישראלית, אבל הביקור העיר בי דובים מתים. הוא מותיר אותי כואבת. כי אתה רוצה להיות כל כך ישראלי, עד ששכחת מה אתה עוד. הרוסית שלי כבר לא טובה. אני לא יודעת מספיק היסטוריה. יצאתי בתחושת פספוס, שאני לא מכירה את המקורות שלי, הלאומיים, האישיים. רק כותרות ריקות מִתוכֶן, 'סבתא הייתה פרטיזנית': מה זה בעצם אומר? זה מבלבל, זה מעציב. בארץ אני אוהבת להשוויץ בתרבות, בכבוד לסבא וסבתא – ופתאום לראות את הצדדים המכוערים של רוסיה. ולהבין, כמה העם שבאתי ממנו קשה. וכמה כאב יש בו".

***

בערב האחרון, אלקס ריף נטלה את הגיטרה והחלה לשיר ברכות. אניה, לורה, בלה וכל החבורה הזו, הקשיבה בדממה. לא הבנתי אף מילה. ובכיתי יחד איתם.