שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יריב כץ
    24 שעות • 11.08.2018
    "אני וענת שתי קוקיות, אני המעריץ הכי גדול שלה"
    החיים של יוסי וקסמן הם כמו רכבת הרים. הוא גדל בבית "לא נורמלי" כהגדרתו: הוריו חזרו בתשובה ואחר כך יצאו בשאלה והוא נע ונד בין העולמות. "היו בבית ריבים, שעונים וצלחות עפו על הקירות, לא פלא שיצאנו מחופפים". עם אחותו השחקנית ענת וקסמן לא דיבר 15 שנה: "הנתק בינינו היה בשבילי כמו גידול, עד שלא יכולתי יותר עם הגעגועים". עכשיו הוא מוציא את הספר "אסתר של הסיגריות" על קשישה בת 85 שנכנסת להיריון
    יואב בירנברג

    יותר מעשר שנים עברו מאז שיוסי וקסמן החליט לשים קץ למריבה הארוכה בינו לבין אחותו השחקנית ענת וקסמן. ניתוק שנמשך 15 שנים. הוא סיים לכתוב את ספרו "השחקנית", שהוא תמצית יחסי האהבה־שנאה ששררו ביניהם, והחליט להביא לה את הספר. "רבנו על שטויות. היא אמרה לי 'לך תמות', ואני אמרתי לה 'לכי תמותי את'", הוא מספר. "זה היה כמו איזה כדור, כמו פלולה שמתחילה לגדול ולגדול בלי סוף. כמו גידול. עד שאמרתי שאני לא יכול יותר, התגעגעתי אליה. התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני בא. נסעתי וראיתי סוף־סוף את הילדים שלה והראיתי לה את הספר".

     

    קראו את הפרק הראשון מתוך ספרו של יוסי וקסמן, "אסתר של הסיגריות"

     

    ומה היא אמרה עליו?

     

    "היא מאוד אהבה אותו והראתה אותו לחברים למרות שהיא מתוארת שם כשחקנית הזויה, אבל גם כאמא טובה ואחות נהדרת. היא קוקייה, כמוני, אבל היא נשמה טובה, בנאדם מאוד־מאוד חיובי. חזרנו לדבר כאילו לא קרה כלום, וזה הרגיז אותי כי הפסדתי את ההצגות הכי טובות שלה. התפוצצתי מזה".

     

    זה מה שהרגיז אותך? ההצגות?

     

     

    "כן. כי אני יודע שהיא שחקנית מאוד טובה. כשהיא למדה משחק בבית צבי ראיתי הרבה הצגות שלה. הייתי נוסע מירושלים לרמת־גן, ומחכה לפני כל הצגה עם זר פרחים מאוד גדול. אני המעריץ מספר אחת שלה".

     

    את הספר החדש של אחיה הגדול, "אסתר של הסיגריות" (הוצאת "ידיעות ספרים"), ענת קיבלה מיד. גם הוא, כמו רבים מתשעת ספריו מציב במרכזו נשים חזקות, עוצמתיות. הפעם זו דודה אסתר, דודתו האמיתית, שהייתה אופנאית בשנות השישים — אישה שהיא תינוקת, ילדה, נערה, אישה בוגדת, נבגדת, שאביה נעלם מחייה, ובגיל 85 מקבלת בשורה מהעולם הבא: "בעוד תשעה חודשים תלדי ילדה".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    "פחדתי שאמא שלי תיקח ללב"

     

    וקסמן, 59, סופר, צייר, מעצב ובעליו של משרד מצליח לעיצוב תערוכות בינלאומיות שזכה בפרסים בינלאומיים, מתגורר עם בן זוגו אבי קדמי, ארבעת כלביהם ולהקה של עשרים חתולים בכפר האמנים עין הוד. הוא נולד ביפו וגדל בירושלים, נצר לשושלת האדמו"ר זלמן שניאור מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, ילד שהוריו חזרו בתשובה כשהיה בכיתה ב' וחזרו שוב בשאלה כשהיה בכיתה ז'. הוא למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית וסיים בהצטיינות את הלימודים במחלקות לתקשורת חזותית ווידיאו־ארט באקדמיה בצלאל. כיום הוא מציג את יצירותיו במוזיאון "ינקו־דאדא", בגלריה המרכזית של כפר הוד ובתערוכות קבוצתיות. לשונו צבעונית וקולחת, ומזכירה לא אחת את זו של אחותו.

     

    ענת וקסמן
    ענת וקסמן

     

     

    באיזה בית גדלתם?

     

    "קשה להגיד על הבית שלנו שהוא היה בית נורמלי. שעונים היו עפים על התקרה וצלחות על הקירות. היינו ארבעה ילדים. שני ההורים שלי היו קוקיות, אבל היום אני בהחלט יודע להעריך אותם. לאבא היה בית קולנוע ואחר כך הוא עבד בכנסת. זה היה קולנוע קיצי. אחרי ש'צלילי המוזיקה' הוקרן איזה אלף פעם בתל־אביב, הגלגלים היו מגיעים אלינו שרוטים וחרוטים. אחרי שהקולנוע התמוטט, אבא חזר לירושלים למשפחה שלו. הוא הכניס אותנו לבית ספר דתי: ענתי עם טייטס, אני עם כיפה שחורה, משהו הזוי לגמרי. אחרי מלחמת ששת הימים התחילו לשדר בטלוויזיה תוכנית עם יפה ירקוני. היינו רואים את זה בלי קול, כדי שהשכנים לא ישמעו. גם כשכבר לא היינו דתיים, שנה שלמה הלכתי עם כובע טמבל, כי פחדתי שתצא לשון אש מהשמיים ותאכל אותנו. גיסתי כותבת עכשיו יחד עם ענתי מחזה על המשפחה".

     

    עד כמה זאת הייתה משפחה מוזרה?

     

    "אתה קם בבוקר אתה רואה איש בן חמישים, שמן, עם שפם — אבא שלי — הולך הלוך ושוב בבית על נעלי עקב כדי להרחיב לאמא שלי את הנעליים, כי לאמא שלי הייתה רגל עקומה, ותוך כדי זה הוא צורח עליה והיא צורחת עליו בחזרה וזורקת עליו איזה שעון. לא פלא שכולנו יצאנו מחופפים. זה הקסם המשפחתי".

     

    לאמו, מרגלית, שנפטרה בגיל 52 מסרטן, וקסמן לא סיפר שהוא הומו. "זה לא היה במקום, כי כל פעם שהייתי צריך להגיד לה, מצאתי סיבה אחרת מדוע לא לספר", הוא אומר. "פתאום היא הפכה להיות דתייה, פתאום הייתה לה אחות עם סרטן וכאב לי עליה. נורא פחדתי שהיא תיקח את זה ללב. כשהיא נפטרה, באיזשהו מקום השתחררתי. הייתי אז כבן 30, ואז הכל יצא".

     

    עד כדי כך?

     

    "אני לא אשכח שבתקופה שאמא חזרה בתשובה, ענתי יצאה עם הסרט 'לא שם זין', והייתה לה סצנה עם השדיים חשופים. אמא לקחה לסרט את החברה הכי טובה שלה, שהייתה רבנית או משהו כזה, וכמעט הלכה למות בהקרנה. באותה השנה הייתה לי תערוכה קבוצתית בדיזנגוף סנטר, והצגתי עבודה של נערים יוונים ערומים. הזמנתי את המשפחה והיא כמעט נחנקה. בלב אני בטוח שהיא ידעה שאני הומו. עם אבא שלי זה היה הכי קל. הוא בא אלינו לדירה בתל־אביב עם אשתו החדשה. אמרתי, 'תכיר אבא, זה אבי'. וזהו. הכל היה נהדר. ענתי ידעה מזמן. סיפרתי לה תוך כדי השירות הצבאי, כשיצאתי מהארון. הזמנתי אותה לבית קפה בצפון תל־אביב. היא הייתה בת 19, אני בן 21. ברור שהיא לא הייתה המומה. הכתובת הייתה על הקיר".

     

    פעם לא עשו עניין כזה מילדים

     

    הספרים שלו, אומר וקסמן, הם הילדים שלו. "אני לא עושה ילדים, אז אני עושה ספרים. מדובר בחיים ביקום מקביל ומרגש מאוד. למה אני לא עושה ילדים? כי אני מההומואים של פעם. אני לא ממש יכול לסבול ילדים. כשהיינו קטנים, לאמא שלי היה גן ילדים בבית. תחשוב שאתה קם עם צעקות של תינוקות, עוד לא התעוררת ואתה כבר דורך על צעצוע, או נתקל בטרמפולינה. עד היום, כשאני קונה כרטיס טיסה, אני אומר לסוכנת הנסיעות, 'אם את שמה אותי ליד תינוקות, אני יורה בך'. למרות שאני לא אוהב אותם, ילדים נורא אוהבים אותי, אולי כי אני ילד בעצמי".

     

    ילד בעצמו, אבל מצליח להביט לאחור ולאבחן: "הדור שלנו לא רצה ילדים. פעם ילדים לא היו אישיו אצל הומואים כמו שהם היום. זה גם לא היה פשוט כמו שזה היום, להיות הומו ולעשות ילדים. החיים לא איפשרו לך. וחוץ מזה, גדלתי בתקופה שבה רציתי להיות אני. אתה מקיף את עצמך בילדים ובסופו של דבר, כשאתה זקן — אתה לבד".

     

    מה אתה חושב על סערת חוק הפונדקאות?

     

    "לא הגענו מעין הוד להפגנה בתל־אביב כי אנחנו כבר זקנים", הוא צוחק, "אבל אני באופן גורף בעד פונדקאות לגייז והחוק הזה מביא לי את הסעיף. אם בנאדם רוצה ילדים, מגיע לו שיהיו לו ילדים. אני חושב שאם הייתי מאוד רוצה, היה לי ילד שהייתי מטפח אותו לגמרי ואוהב אותו בכל ליבי. אני מטפל בארבעת הכלבים שלנו ובחתולים וזה משגע אותי שאני ואבי בן זוגי לא יכולים להתחתן. אסור לנו להתחתן, אתה מבין? זה פשוט קריזה".

     

    מה אתה בעצם יותר – סופר או צייר?

     

    "התחלתי לכתוב באמצע שנות התשעים ואני רואה את עצמי היום יותר כסופר מאשר כצייר. כשאתה כותב ספרים, יש לך נגיעה בנצח, ממש כמו בקולנוע. לעומת זה, בתיאטרון למשל, אי־אפשר לגעת בנצח כי ברגע שהמסך יורד על ההצגה, הקסם נגמר, וכמה שתצלם הצגות זה לא יעזור. לכן אני כותב. כי הכתיבה ממלאת את חיי באושר. למשל, אחרי שנסעתי למצרים עם חברים התוודעתי לחיי הגייז שם, וכתבתי ספר שחגג את חיי הגייז באלכסנדריה. בספר הזה סיפרתי גם על גן העצמאות בירושלים, הוא אפילו מכר טוב, והקהילה חיבקה אותי אז. אני באמת לא רואה את חיי בלי כתיבה".

     


    פרסום ראשון: 11.08.18 , 20:51