כותרת ענקית, לרוחב כל העמוד הראשון, פורסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות": "דגלי פלסטין בלב תל־אביב". מעליה הופיע תצלום מכיכר רבין – בית העירייה ברקע, מפגינים בזרועות מושטות אל על, כרזות בעברית ובערבית. וכן, דגלים. אמאל'ה, זעקתי. איזה פחד! טרור הדגלים; אינתיפאדת הבדים. איפה חיל האוויר? למה לא שומעים צבע אדום? רצתי כל עוד נפשי בי לממ"ד.

נעלבתי, קודם כל בשם תל־אביב. העיר הפתוחה הזאת, הפרוצה לכל רוח, יכולה להכיל את כל הדגלים כולם – את דגלי הלהט"בים, שמתנופפים בחודש הגאווה ובכל השנה מעל המרפסות, את דגלי הדרוזים, שכבשו את כיכר רבין בשבת שעברה, את דגליהן של מדינות אנטישמיות כמו הונגריה ואנטי־ישראליות כמו טורקיה. רק את הדגל הפלסטיני היא לא יכולה להכיל. לפי העיתון, לפחות.

דגלי חמאס בירושלים זה נורמלי; דגלי אש"ף בחיפה זה טבעי. אבל מול הבראסרי? מול סופר יודה? מול בורגר קינג? אולי הגיע הזמן שכולם יבינו, מימין ומשמאל, שסכנין ואום אל־פאחם ונצרת הן חלק ממדינת ישראל, וגם תל־אביב היא חלק ממדינת ישראל. אין להן ארץ אחרת.

סיקרתי את ההפגנה במוצאי שבת. סיקור הפגנות הוא חלק מהעבודה שלי - ימין, שמאל, חרדים, מתנחלים, אתיופים, דרוזים, מובטלים, להט"בים, דורשי צדק חברתי. הדגלים היו טעות: הראשונים שהבינו זאת היו מארגני ההפגנה, שביקשו להוריד אותם. הדגלים היו טעות, משום שחשפו סתירה פנימית. מי שמתעקש להגדיר את עצמו באמצעות דגל של יישות ריבונית אחרת, מחבל בתביעתו לקבל את חלקו במדינה שלו. הוא אומר למעשה, שלי שלי ושלך שלי. מעט מאוד ישראלים יכולים להזדהות עם שניוּת כזאת, גם לא בשמאל.

הוא הדין בתביעה לשוויון, שנישאה בהפגנה בפי כל, ערבים כיהודים, והוקרנה אפילו על חזית בית העירייה באותיות אדומות. הדרישה לשוויון בזכויות הייתה משכנעת יותר אילו נלוותה אליה דרישה לשוויון בחובות. למרבה הצער, הנציגות הפוליטית של ערביי ישראל לוחמת בחירוף נפש נגד כל מהלך להשוואת חובות. לא רק נגד שירות בצבא, גם נגד שירות אזרחי. השירות הוא הסולם היעיל ביותר, הראוי ביותר, להשתלבות בחברה הישראלית. מי שמבקש גם להשתלב וגם להיבדל, באותו זמן, מזגזג את דרכו לשוליים. אף על פי כן, זכותם להפגין לא נופלת מזכותם של אחרים.

התצלום שהופיע בשער העיתון מטעה: לפעמים תצלום יכול להוליך שולל כמעט כמו אלף מילים. הוא משקר בדיוק כמו נאום הערבים שנוהרים באוטובוסים של נתניהו. בהפגנה הונפו כמה עשרות דגלים פלסטיניים, לא יותר. פה ושם היו דגלי ישראל, שנישאו ברמה בידי מפגיני שמאל יהודים. גם קריאות נשמעו, “ברוח, דם ואש נפדה את פלסטין”. קריאות בלתי לגיטימיות ממש כמו הקריאות “בדם ואש את רבין נגרש”, שהושמעו באותה כיכר.

הופתעתי מכמות המפגינים. רחבת המוזיאון, שאליה הגיעו הצועדים מכיכר רבין, הייתה מלאה עד אפס מקום, כולל שדרות שאול המלך. הופתעתי שכל כך הרבה יהודים הגיעו: יהודים מבוגרים, אנשי שמאל מובהקים, מפגיני שלום עכשיו ומרצ. הערבים דווקא לא הגיעו בהמוניהם. מסכנין, אמר לי אחד המפגינים, יצאו חמישה אוטובוסים. יחד עם רכבים פרטיים הסתכמה תרומתה בכ־500 נפש. הסיפור שלהם הפוך מהסיפור של הדרוזים. אלה בייאושם; אלה בתקוותיהם.

חוק הלאום הוא חוק מזיק בגלל כמה סיבות. הנזק העיקרי הוא בהשפעה שלו על תהליכים בחברה הישראלית. במקום לדחוף להשתלבות, לחיזוק המסגרת המשותפת, הוא דוחף להתבדלות, לשבטיות. במקום הכלה – הדרה. כמה אנשים שאני מכבד את דעתם, בהם יועז הנדל וגלעד שרון, קראו את החוק ולא מצאו בו את מה שאני מוצא. הם מתעלמים מהתהליך הפוליטי. פוליטיקאים קיצוניים כמו יריב לוין ואיילת שקד מתכוונים בגלוי להפוך את החוק לבסיס לתחיקה רחבה, שתחסל הלכה למעשה את חוק־יסוד: כבוד האדם ותסרס את בית המשפט העליון.

הדרה במקום הכלה, דחיקה החוצה במקום הזמנה פנימה. חברי הכנסת של בל"ד, בקצה השני, מאושרים מהחוק. זה מה שהם רוצים: התבדלות, התנכרות, שבט נגד שבט, דגל מול דגל. זחאלקה מבל”ד ולוין מהליכוד – אחים.