הבן יקיר לי

הסיפור שלי עם אליס // פרנצ'סקה ג'קובי - מאנגלית: אסנת הדר - פן וידיעות ספרים - 320 עמ'

קראו פרק מהספר 

באחת הסצנות ב'תמונות מחיי נישואין', סרטו של אינגמר ברגמן, מראֶה הגיבור, גבר נשוי במשבר אמצע החיים, שירים שכתב לקולגה בעבודה. כשהיא מתמהמהת לחוות את דעתה עליהם, הוא שואל אותה אם הם עד כדי כך גרועים. "הלוואי שהם היו גרועים", עונה הקולגה, ומתכוונת לכך שהשירים בינוניים, ושזה הדבר הגרוע ביותר ליצירה.

בכל הנוגע לסיפורת, לפחות, אני נאלץ לחלוק על הקביעה הזאת. בעיניי, יש בהחלט דבר כזה – ספר בינוני טוב. אני מתכוון ליצירה לא יומרנית, יצירה שמוּנעת מהיכרות מספקת עם חיי הגיבורים שלה, יצירה רגישה אבל לא רגשנית, שמשרטטת פיסת חיים באמינות ובחום אנושי. ליצירה כזו בהחלט יש מקום, גם אם היא אכן בינונית, כלומר לא מעוררת התפעלות לא באופן כתיבתה ולא במה שנכתב בה. וזו אולי גם עצה לכותבים צעירים: ביצירות "אקספרימנטליות" אין מקום לבינוני, משום שהמאמץ שנתבע בהן מהקורא מוצדק רק אם הן מעולות. אם אינכם בטוחים שיש תחת ידכם יצירה מעולה כזו, עדיף ללכת בדרך ה"בינונית", כלומר באופן כתיבה לא מאתגר, אבל בתכנים כנים ואמיתיים. זה לא קל כל כך כפי שאולי נדמה.

יצירה בינונית טובה כזו היא 'הסיפור שלי עם אליס', רומן ביכורים שיצא השנה בבריטניה ותורגם לאחרונה לעברית. עם סיום הקריאה בו, אתה מודה לסופרת ולא ניחם על הזמן שבוזבז על הקריאה, שאיפשרה לך לגעת באנושיותך גם אם לא הביאה אותך לפסגות.

גיבורת הרומן והמספרת היא גילדה מאייר, גרושה לונדונית בת 52. השנה היא 1969, וגילדה היהודייה מחתנת את בנה, רוּבּן, עם צעירה חיננית אך לצערה לא יהודייה בשם אליס. הספר מחולק לפרקונים קצרים בני שניים־שלושה עמודים כל אחד, שנעים לסירוגין, באופן עקבי, בין אירועי ההווה לאירועי העבר. מבנה הסיפור השמרני הזה מאפשר לקורא לשייט בקריאה ולמקד את התעניינותו בתוכן ולא בצורה. והתוכן הזה הוא בהחלט בעל ערך: הומניסטי, מרגש, עדין ואפילו מותח (ג'קובי אינה שוכחת את חובת בניית העלילה).

כבר למן ההתחלה אנחנו למדים שיחסיה של גילדה עם בנה אינם חמים, בלשון המעטה, לדאבונה הרב של האם. "אני שואלת את עצמי אם רובן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני", היא אומרת. "הוא לא התחתן עם יהודייה – אז מה? – אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה?" בפרקוני העבר אנחנו מגלים את שורשי הקשר. גילדה, שנולדה בהמבורג למשפחה יהודית עשירה וצוננת, הייתה הכבשה השחורה של המשפחה. מעט לפני עליית הנאצים לשלטון היא נשלחה לפנימייה באנגליה ולא מצאה בה את מקומה, פרט לחברה לחיים שרכשה שם, נערה שמנה ולא מקובלת כמוה.

באופן אופייני להתרחקות של הסופרת מסנסציוניות, כל משפחתה של גילדה נמלטה מגרמניה, על כספה, ברגע הנכון ("לעתים קרובות אנשים מתאכזבים כשאני מספרת להם שעזבתי את גרמניה בַזמן (...) אני מחפשת בזיכרונות ילדותי אחר תקריות שיספקו אותם. שאריות קטנות של סבל"). אביה העריץ שידך אותה לאיש עסקים טוב לב, והם חיו חיים אמידים באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אלא שגילדה לא אהבה את בעלה, ואחרי שנולד בנה והיא חשה שאינה יודעת להיות אם טובה, ניהלה גילדה רומן שהוביל לקץ נישואיה, לנישואים שניים שלה ולהוצאת בנה, בהסכמתה, ממשמורתה. בפרקי העבר האלה אנחנו למדים על הטעויות שעשתה בגידול בנה וביחסים ביניהם, למרות אהבתה הרבה אליו.

בפרקי ההווה אנחנו מתלווים אל גילדה בניסיונות ההתקרבות הכושלים שלה לבנה הנשוי הטרי. הניסיונות האלה הופכים לסטוֹקריוּת של ממש, כשהיא מרגלת אחר בנה והאישה החדשה שלו. כשגילדה מגלה, למשל, במהלך משימות הביון שלה, שאליס מחוזרת במקום עבודתה על ידי עמית דון ז'ואן, היא מתערבת על מנת להגן על בנה. בצד זה, מתוארים ברגישות חיי הגרושה המזדקנת, המתנחמת בוויסקי לעיתים קרובות מדי, המתכננת בקפידה את יומה כדי שלא תחוש בבדידות הצורבת, המתבוננת ברתיעה בצעירים הבריטים ובאורחות חייהם החדשים (גילדה מביטה בתיעוב למשל בהערצתן של הצעירות ל"מיק", כלומר למיק ג'אגר הצעיר).

אבל זו לא קלישאה על "האם היהודייה". מלבד כמה ביטויי חמיצות של גילדה – ביטויים של חמיצות קומית, שאופייניים אולי לעדות אשכנז, כפי שגורסת הקלישאה על "הפולנייה" – הסיפור של ג'קובי אינדיבידואלי ואינו "סיפור תזה" סוציולוגי, כפי שקורה בספרות לא אחת. אנחנו לומדים לחבב את גילדה, אישה לא קלה אך בעלת רגש חם, שלאורך הרומן יוצרת מערכת יחסים מורכבת ומפתיעה עם כלתה המקסימה. לומדים לחבב אותה ועוקבים במתח אחר גורלה וגורל יחסיה עם בנה. ככה נראית ספרות בינונית טובה. •