מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל // רבקה שפק־ליסק - ידיעות ספרים - 334 עמ'
לפעמים מה שנראה כמו ספר הוא למעשה תעמולה שמקומה בעלון שבת של בית הכנסת או בסרטון ויראלי של תנועת 'אם תרצו'. כזה הוא ספרה של רבקה שפק־ליסק, 'מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל'. או, אם תרצו, מתי ואיך ויתר הימין על טיעונים רציניים לטובת היסטוריה במשקל נוצה. ומכיוון שהיסטוריה תמיד נכתבת מנקודת מבטנו בהווה, טוב יעשה הקורא אם יברר לעצמו לשם מה נשאלת השאלה המופיעה בכותרת הספר. למה בכלל זה משנה אם הערבים היגרו לארץ ישראל רק לאחרונה. ייתכן שהתשובה לשאלה הזאת חשובה יותר מן הסקירה ההיסטורית, שהיא ספר המתיימר לסכם תקופה ארוכה מאוד – השנים 640־1914 – ועוד מובטח לנו חלק שני שיוקדש לתקופת המנדט.
לפי המחברת, נראה שהתשובה ברורה: אם הערבים הגיעו אך אתמול בלילה לפלשתינה, הרי ששורשיהם רעועים כדרישתם לעצמאות פוליטית ולאומית בפלסטין. אבל עוד לפני הקריאה בספר, כדאי לזכור שהעבר אינו מציב שום מסקנה מוסרית מחייבת; זו הפוליטיקה שמנצלת אותו לצרכיה. גם אם נקבל את התזה של המחברת כי הערבים אינם תושביה הוותיקים של הארץ, עדיין נוכל לטעון שהתנועה הלאומית הפלסטינית לגיטימית בדיוק כמו תנועות לאומיות אחרות שראשיתן במאה ה־19 (הציונות היא רק אחת מהן). הגיונות פוליטיים אחרים יכולים לפטור את שאלת זמנה של ההגירה לארץ ישראל על בסיס הרעיון, הלא־שערורייתי מדי, כי אף חבל ארץ אינו גדול יותר מסך האנשים שמתגוררים בו. כלומר ההיסטוריה, כבודה במקומה מונח, אינה חשובה יותר מהשכן שגר לידי, יהיה מוצאו מאפריקה או מסוריה, אשר עצם קיומו תובע ממני להכיר בו כבן אדם בעל זכויות. חבר הכנסת איימן עודה, למשל, תובע ממדינת ישראל להכיר בו משום שאף הוא בן הכרמל, אלא שלא לטיעונים ממין זה מופנים מאמציה של הכותבת.
הספר נפתח בתמונה הבאה: ארץ ישראל, הגובלת במדבר משלושת עבריה, נתונה לפשיטות הבדואים שחדרו אליה, שודדים ורוצחים, מחריבים ובוזזים. לא יהיה מוגזם לומר שהמשך הספר אינו אלא וריאציה על רעיון זה, לפי מיטב המסורת של ייצוג הערבים והאיסלאם כמפורדים, אכזריים ונחשלים. שפק־ליסק, שבספרה הקודם כבר ביררה 'מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל', יורה על הקורא בזה אחר זה אינספור פרטים ומספרים הלקוחים מהמחקר הדמוגרפי של ארץ ישראל. היא אינה מנתחת תעודות בעצמה, אלא מסכמת מחקרים קיימים, לרוב מאת היסטוריונים ישראלים (אולי כי לשם כתיבת הספר נעזרה בספריית המדיטק בחולון, שלספרניותיה היא מודה במבוא). עבור הקצרים בזמן, בסוף כל פרק מופיע סיכום מאיר עיניים, וישנו גם נספח המביא את מסקנות הספר בלשון בהירה. למשל, "ירושלים הייתה עיר יהודית במשך 1,000 שנה". לעיתים המסקנות חסרות משמעות לחלוטין: העובדה שבסוף התקופות הצלבנית והאיובית היה מספר המוסלמים בארץ כ־150 אלף בלבד מתוך כחצי מיליון תושבים – מספר נמוך בהשוואה לשלושה־ארבעה מיליון בני אדם שחיו בתקופה החשמונאית – אינה מלמדת דבר.
ההודעה לעיתונות המצורפת לספר גורסת כי "השקר הפלסטיני נחשף במחקר חדש" – נוסחה בטוחה להפיכתו ללהיט קיצי בתוכניות הבוקר הלאומניות. אולם לא ברור מי עומד מאחורי השקר הזה, שאותו דחוף כל כך לבער. שפק־ליסק כותבת כי "הרשות הפלסטינית שוללת את קיומו של עבר יהודי בארץ ישראל", אך יו"ר הרשות, אבו־מאזן, חוזר ואומר בפומבי כי ברור לו שלצפת עיר הולדתו לא יחזור, וברור לכל בר דעת כי אף הוא, כמו רוב הפלסטינים, מכיר בכך שליהודים יש זכויות על הארץ. לפיכך, עצם העיסוק בשאלת ההגירה של הערבים לארץ ישראל והפרכת התזה הכאילו חשובה לפלסטינים שהם בני הארץ השורשיים, אינם משרתים אלא הסטה של הדיון אל עבר השולי. גניבת דעת.
למעשה, מוטב היה שהמחברת תוכיח מעל ומעבר לכל ספק שרוב ערביי ארץ ישראל מקורם בתקופה זו ולא אחרת, כדי שהדיון בשאלה הזאת יהפוך מיותר. למרבה הצער, היא אינה עושה זאת, שכן השימוש שלה בספרות המחקר, שהספר אינו אלא סיכום בהיר שלה, לא ישכנע אלא את המשוכנעים. מהבחינה הזאת, לא ברור מיהו קהל היעד של הספר, לבד אולי מצעירים נמרצים שייהנו לשלוף נתונים בוויכוחים ברשת: הידעתם ש־50 אחוז מהמוסלמים בשלהי התקופה העות'מאנית היו מהגרים חדשים?
אם היה מדובר לא בחיבור היסטורי אלא בהסברה, שפק־ליסק הייתה זוכה לציון של 10 מתוך 10. הפיתוי להוסיף כי ראוי לשמאל הפוליטי שילמד ממנה כיצד להעביר מסרים בבהירות נדחה בקלות: הסכסוך לא יבוא אל סופו על ידי ספירת ערבים, וייתכן שיגיע דווקא ביום שבו נפסיק לאמוד אותם. •
