yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 14.08.2018
    איך להיות מאושר
    אמהות צעירות בבית הכי אומללות. זוגיות זה דיל מעולה לגברים וככה ככה לנשים. שמאלנים מרוויחים יותר, משכילים יותר ומאושרים יותר מימנים. משפחה רגילה בפתח־תקווה חיה ברמה יותר טובה מאשר לואי ה־16 ומארי אנטואנט. וגם השאלה: מה בעצם צריך לעשות כדי לקום בבוקר עם חיוך ענקי על הפרצוף. פרופסור יורם יובל מצא את התשובה לשאלה שמעסיקה את כל העולם. הוא אפילו מיישם את זה בעצמו
    נבו זיו | צילום: יונתן בלום

    לא צריך להיות פרופסור כדי לדעת, אבל בכל זאת נחמד לשמוע: "פסגת ההנאה בחיים בשביל אנשים מבוגרים היא אורגזמה, אין בזה ספק וגם המדע יודע את זה שאין הנאה יותר גדולה מזו", מסביר הפרופסור יורם יובל. "אבל צריך להשתחרר מהאשליה המסוכנת שהנאה שווה אושר. מי שמנסה להיות מאושר על ידי זה שהוא ימקסם את התענוגות שלו, לא יהיה מאושר לעולם. הסיבה שזה נכון - ואת זה אני אומר בתור חוקר מוח - כי הפיזיולוגיה של מנגנוני ההנאה במוח שלנו בנויה ככה שהם לא יכולים להיות דלוקים בפול־ווליום לאורך זמן. הם נשחקים מהר. בוא נגיד שיש לאדם רגיל שחי חיים רגילים שלוש פעמים בשבוע אורגזמה בעוצמה של רעידת אדמה בטבריה. כל פעם עשר שניות. מגיל 15 עד גיל 90. זה יוצא בסך הכל קצת פחות מיום וחצי. ובשביל היום וחצי הזה אנשים רצים כל החיים. אני בעד אורגזמה, אבל זאת לא המנה העיקרית, זה תבלין".

     

    במרדף אחרי המנה העיקרית שתהפוך אותנו למאושרים, ישראלים רבים מחפשים את התשובה בקורסים, הרצאות, פילוסופיות, סדנאות ניו־אייג', מעגלי חשיבה, מדיטציות וראסטות למיניהן. לעומתם, פרופסור יובל מציע משהו קצת יותר מדויק: מדע. בשנים האחרונות הוא החל לחקור ולעסוק בתחום האושר בגלל סדרה בערוץ 2 שלה העניק ייעוץ מדעי. "באו אליי ד״ר אייל דורון ומיקי רוזנטל, אמרתי להם, 'אתם חושבים שאני מבין באושר? אני מבין באומללות! אני פסיכיאטר!' הם זרקו לי את זה והתחלתי להתעניין, לקרוא, זיהיתי תחום שלא הכרתי. חלק מהדברים לא עשו לי שכל, נגיד הדברים האלה של 'תכתוב יומן על דברים שאתה רוצה להגיד עליהם תודה' - זה מעצבן, זה ניו־אייג׳. בגלל העיסוק הזה התחלתי לחשוב על עצמי ואיך אני רוצה לחיות. אני חושב שאני יותר מאושר עכשיו". אנחנו נפגשים לרגל אירוע שהוא מייסד יחד עם ד"ר חיים שפירא – 'יום האושר' שיתקיים ביום שישי 31.8 במרכז וואהל ליד אוניברסיטת בר־אילן - סדרת הרצאות משותפת של השניים שתעסוק בנושא המסקרן כל כך בני אנוש בשנים האחרונות.

     

    אז מה זה אושר? תקופה? רגעים בחיים?

     

    "ההגדרה שמקובלת כיום היא של פרופסור טל בן שחר, מומחה לפסיכולוגיה חיובית. הוא טבע את הנוסחה אושר = הנאה + משמעות. אני חושב שיש בזה אמת, אבל להגיד את זה ככה זה מפספס את העיקר. משום שהמרכיב של ההנאה באושר קיים אבל הוא קטן והוא חולף. והמרכיב של המשמעות באושר הוא ענק והוא לא חולף. בשנים האחרונות שאלתי אלפי אנשים, 'האם אתה מאושר?' הרבה עונים, 'אני לא מאושר אבל יש לי רגעי אושר'. וזו לא תשובה טובה, כי לכל אחד מאיתנו יש רגעי אושר של שמחה גדולה ואחרי זה זה נגמר".

     

    אז איך אתה מגדיר אושר?

     

    "אושר בשבילי זה חיים שבהם ההרגשה הכללית היא הרגשה טובה. שאתה קם בבוקר ושמח שקמת, אתה מסתכל מי נמצא לידך במיטה ואתה שמח שזה הבן אדם הזה ולא בן אדם אחר, ואתה יוצא מהבית והולך לעבודה ואתה שמח שרוב הדברים שאתה עושה בחיים אתה עושה עם שמחה בלב, בציפייה, מתוך הכרת ערך. כל כך הרבה מפמפמים לנו שאושר זו הנאה והנאה זה אושר ואם רק תצליח ליהנות אז תהיה מאושר. זה שקר איום ונורא. אם מסתכלים על החיים שלי הם לא קלים והם מעולם לא היו קלים. ובשבילי לפחות זה האושר. יש אנשים שיכולים להיות מאושרים מלא לעשות כלום. הם מיעוט קטן. אני לא מאחל לעצמי ולאחרים להיכנס לקבוצה הזו".

     

    אז איך אפשר להיות מאושרים?

     

    "דבר ראשון – אתה צריך להיוולד בעולם הראשון, השבע, שיש בו סופרמרקט, ויש רופא משפחה. אם תנאי החיים הבסיסיים לא מתקיימים אין כמעט סיכוי להיות מאושר. תמיד מוכרים לנו את הסיפור שבהוטן זו הארץ הכי מאושרת בעולם ואין להם כלום והם מאושרים. חארטה. סוכנות שעובדת עם האו"ם מפרסמת כל שנה דירוג של המדינות המאושרות בעולם, ובהן גם בהוטן. המקום שלה הוא שישים ומשהו, מתחת כמעט לכל העולם המערבי. וזה לא מפתיע, וככל שאתה יורד יותר נמוך במדד האושר יש לך יותר מדינות מהעולם השלישי. כי אין להם אוכל, והילדים שלהם מתים ממחלות מידבקות, ובתנאים האלה לא תהיה מאושר, נקודה. בעולם הראשון צריך להיות במעמד בינוני ותו לא. מקום מגורים וביטחון סביר".

     

     

    אנחנו בעולם המערבי. מה עוד?

     

    "הדבר השני זה להתנהל בחיים שלך ככה שהדברים שאתה עושה יהיו משמעותיים בעיניך. המקצועות הכי מאושרים הם המקצועות הטיפוליים. אחיות, רופאים, פסיכולוגים, מורים. גם רפואה וגם סיעוד הם מקצועות מאוד מאושרים. אחיות יותר מאושרות מרופאים. כי הן קרובות יותר לחולים. גם מקצועות של עבודה עם ילדים: גננות, מורות בבית ספר יסודי. צריך להבין שכל הדברים הם ממוצעים. יכול להיות שיש אחות אומללה וכריש נדל"ן מאושר. אבל כשאתה מסתכל על מספרים גדולים זה מה שאתה מקבל".

     

    למי שאין עבודה כזו?

     

    "צריך להתנדב, בזמן החופשי לעזור לאנשים במשהו שהוא מאמין בו, משהו שמדבר אליו. זה מאוד תלוי בסיפור שאתה מספר לעצמך. יש נתון סטטיסטי חזק שחוזר בהרבה מחקרים, שהגורם המשפיע ביותר על כמה מאושר אדם יהיה במקום העבודה שלו – זה לא המשכורת, היחס של הבוס, התנאים במקום העבודה. כל הדברים האלה משפיעים, אבל הגורם החזק ביותר היא השאלה עד כמה אותו אדם מאמין שלעבודה שלו יש חשיבות על חיים של אחרים. זה הדבר שהכי קובע. המשמעות נטו. שני אנשים יכולים לעשות את אותה עבודה, אחד מאושר ואחד אומלל".

     

    מה עם גנטיקה?

     

    "בערך שליש מהשונות בין אנשים מוסברת על ידי הגנטיקה שלהם ושני שליש זה כל השאר. הגנטיקה היא לא גזירת גורל, היא דחיפה בכיוון מסוים. גם אנשים שירשו גנים מאוד שמנים יכולים להיות מאוד רזים. הם פשוט יצטרכו לעבוד על זה יותר קשה. כולנו יודעים שבשביל דיאטה צריך לעבוד, אבל אף אחד לא אמר לנו שגם עבור אושר צריך לעבוד. אז אתה יודע שגם אם ירשת גנים אומללים – תוכל להיות מאושר. יש אנשים יותר מוכשרים בלהיות מאושרים – אבל אפשר ללמוד".

     

    מה זה אומר?

     

    "שאתה נשאר עם משמעות. ומשמעות אתה צריך למצוא בכל מקום בחיים שלך. אם בחיים הנוכחיים אתה לא מוצא בהם משמעות, אז משהו צריך להשתנות. אתה צריך להשתנות או החיים צריכים להשתנות, אחרת לא תהיה מאושר. אם משמעות היא אמיתית – היא לא נשחקת. אחד הממצאים החזקים והתמוהים ביותר בעניין האושר, זה שהגרף של האושר עם הגיל בעולם הראשון - יש לו צורה של U. עד גיל 18־20 זה גבוה. ואז זה יורד ויורד ויורד, וזה מגיע לשפל בשנות ה־40 וה־50. אבל יש אור בקצה המנהרה - כי מאז גיל 50־55, זה עולה. אותנו לימדו שהכי טוב להיות צעירה בריאה ויפה. מה שהמחקרים מראים שהכי טוב להיות זקנה חולה ומקומטת. יותר קרובה לסוף, יותר איבדה חברים - יותר מאושרת".

     

     

    × × ×

     

    בשנתיים האחרונות הוא מלמד וחוקר בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית ומדריך בבית החולים הדסה, ולפני כמה ימים מלאו לו 60. רוצים לקבוע אצלו טיפול? אין לו זמן. זה לא שהוא לא מקבל מטופלים חדשים, גם עם הישנים זה כבר נגמר. "סגרתי את הקליניקה, היום אני לא מטפל בכלל. אני צריך איזו הפסקה בגלל העומס, אני חושב שאני אחזור לזה בעתיד. אני אוהב את זה, אבל עכשיו יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני רוצה לעשות ולא עשיתי".

     

    יוֹבֵל, נכדו של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, התחיל ללמוד רפואה בירושלים, עשה הפסקה והלך ללמוד נוירו־ביולוגיה במכון ויצמן, ולבסוף - למה לא - עשה דוקטורט בשני התחומים. התמחה בפסיכיאטריה בארצות־הברית תוך כדי עבודתו כחוקר ואז חזר לארץ והפך לפופ־סטאר מקומי עם הוצאתו לאור של ספרו 'סערת נפש'. "זה איפשר לי לעשות דברים שלא עשיתי קודם, להשפיע יותר". אחר כך יצאו גם 'מה זאת אהבה', ותוכנית הראיונות 'שיחת נפש' שבימים אלו מחפשת בית חדש אחרי סגירתה של החינוכית. הוא בעל הטור 'חשבון נפש' ב"ידיעות אחרונות" והשנה תעלה בערוץ 8 סדרה שיצר בנושא המוח, והוא גם מרצה סופר־מבוקש. "ישראל היא במקום הראשון בעולם בשמיעת הרצאות", הוא מספר. "גם בהאזנה ל'טד'. זה ממלא אותי אופטימיות. ד"ר חיים שפירא ואני דיברנו בינינו והחלטנו לעשות את 'יום האושר' – יום עיון, שהנושא שלו הוא איך להיות יותר מאושר. בחרנו את יום שישי 31.8, דווקא היום הכי נורא, אחרי שכולם חזרו מהחופשות, רגע לפני שכל הבלגן מתחיל".

     

    אפרופו הספר שלך, 'מה זאת אהבה'. מה הקשר בין אהבה ואושר?

     

    "אהבה מאוד חשובה - אבל לא כל אהבה. אהבה נכונה שתורמת לאושר היא אהבה שגורמת לך לצאת מעצמך בשביל מישהו אחר, שנמדדת בנכונות שלך לפעולה. להשתנות, להתאמץ, לוותר בשביל האחר. אם אתה לא מוכן לעשות את זה - לא תהיה מאושר, ואתה לא באמת אוהב. זה קלאסי: אנחנו נותנים לחברת השפע הקפיטליסטית לטמטם אותנו. היא כל הזמן מעבירה לנו את המסר שאהבה זה רגש חזק. תחושה פנימית חזקה ומסעירה, כמו שבץ. יש למשל שאלה שנשים מאוד אוהבות לשאול גברים: 'כמה אתה אוהב אותי?' שאלה איומה! לא זאת הדרך לליבו של גבר. יש רק שאלה אחת יותר גרועה: 'על מה אתה חושב עכשיו?' אם הייתי רוצה שתדעי על מה אני חושב עכשיו הייתי מספר עכשיו. את לא רוצה לדעת את התשובה וזה נורא מעצבן".

     

    למה?

     

    "כי גברים חושבים על קיום יחסי מין בתדירות מאוד גבוהה ולא בהכרח עם האישה שלהם. יש מחקרים שטוענים שגבר - כשהוא ער - כל שלוש דקות חולפת במוחו המחשבה על יחסי מין. אבל השאלה איומה בעיקר כי התשובה שהגבר יענה לא משנה. בכל יום אהבה יש שושנים אדומות ולבבות משוקולד וזהבים, וכל הדברים האלה זה כדי שגברים יקנו לנשים ויראו להם כמה שהם אוהבים. אבל בוא ניקח דוגמה: נגיד זוג נשוי יחסית טרי הולכים לישון ולאישה יש רגע של חוסר ביטחון. היא שואלת, 'אתה אוהב אותי כמו פעם?' והגבר עונה, 'מותק, אני חולם עלייך, אני מאוהב בך', והיא נרדמת עם חיוך על השפתיים. עברו ארבע שעות. הקטן שלכם מנוזל, שניכם עובדים מחר, בשלוש הפעמים הקודמות שהוא התעורר וקם והיה צריך מוצץ - היא קמה. עכשיו הפעם הרביעית. אתה עושה את עצמך ישן והיא קמה? אתה לא אוהב אותה! לא משנה כמה שושנים אדומות יש בוואזות בסלון - אתה לא אוהב אותה! אם היית אוהב אותה - היית קם. את רוצה לדעת אם הוא אוהב אותך או לא? אל תשאלי אותו. כשאת שואלת אותו את רוצה לדעת את עוצמת הרגש. כולנו נהיינו ג׳אנקים של רגש. מרגש ומרגש - וכלום. האהבה שלך נמדדת בנכונות שלך לפעולה. קמת - אתה אוהב אותה, גם אם לא אמרת לה כלום, גם אם אמרת לה, 'תפסיקי כבר לשגע אותי! תני לישון!' - אבל קמת, אז אתה אוהב אותה, והיא נאהבת. זאת הסיבה שהילדים בטווח הארוך תורמים לנו לאושר - כי ילדים אנחנו אוהבים בצורה הזאת. אתה שם בשבילם, ולא הם בשבילך".

     

    מי האנשים הכי מאושרים ומי הכי אומללים?

     

    "הכי אומללות הן נשים צעירות בבית עם ילדים. אמהות צעירות בנות 30, בשיא פריחתן, הן בקבוצת הסיכון הכי גבוהה לדיכאון בעולם המערבי. זה כי הטיפול בילדים יכול לשחוק. אני רוצה להגיד משהו לא תקין פוליטית: אנחנו בנינו חברה שבה האמהות אומללות, בגלל הרס המשפחה המורחבת. הבלגן של לגדל ילד אנושי נורמלי הוא כזה גדול - ששני אנשים לא יכולים לעמוד בו. ואם זה שוויוני - אז שניהם מסכנים. אבל המשמעות של הטיפול בילדים לא נשחקת, וזאת הסיבה שהזקנים יותר מאושרים. הקשיים חולפים - המשמעות נשארת. הם כבר לא צריכים לקום באמצע הלילה להחליף חיתולים - אבל יש להם ילד. גם במקרים הנוראיים שהילד חולה או מת, נשאר לך הזיכרון של מה שעשית. אחרי זה באים הנכדים - שזה תענוג צרוף, כל היתרונות של ילדים בלי כל החסרונות של ילדים. משמעות כפולה בלי עבודות רס"ר. כשאתה מסתכל על העקומה הזאת, אפשר להתחלחל, כי רובנו נמצאים שם בעמק המוות הזה. אבל אני אומר, 'חבר'ה, תחזיקו מעמד, הזמן פועל לטובתכם. הקשיים יקטנו והמשמעות תישאר'".

     

    ואחרי הילדים נולד גם משבר גיל ה־40, איך עוברים אותו ונשארים בחיים?

     

    "חיים בלי משברים זה לא חיים – זה מוות מוחי. משבר גיל ה־40, כמו כל משבר אחר בחיים, הוא בעצם חישוב מסלול מחדש בנושא האושר. אנשים נכנסים למשברי חיים כשתחושת המשמעות שלהם נסדקת, וכשמה שגרם להם הנאה בעבר, פתאום כבר פחות מהנה. זה בעצם האתגר הגדול של כולנו – להמציא את עצמנו שוב ושוב במהלך החיים. לגדול ולהשתנות, לחפש ולמצוא משמעות שתגרום לנו לרצות לקום בבוקר. צריך לעבוד על זה, וטוב לעבוד על זה".

     

    מה עם חילונים ודתיים?

     

    "על הנייר נראה שהחרדים יותר מאושרים. אני חייב להגיד לך שאני לא מאמין לזה. אני מכיר את החברה החרדית, היא חברה שיש בה המון צביעות, המון דיכוי שקט, מבחינת ההתנהלות אין לי הרבה דברים טובים להגיד על החברה החרדית. יש לה יתרונות מסוימים, אבל בסך הכל זאת חברה לא מאושרת ולא בריאה. הבעיה שכשאתה שואל אותם איך הם מרגישים הם עונים, 'ברוך השם, מצוין, תודה לאל'. אנשים דתיים, באופן ממוצע, קצת יותר מאושרים מאנשים חילונים, אבל ההבדל הוא לא גדול. הדבר הנפלא בדת זה שהיא לוקחת הנאה והופכת אותה למשמעות. לדוגמה: לאכול תפוח זו הנאה. משהו שאתה עושה בשביל עצמך. ברגע שאתה אומר, 'ברוך אתה אדוניי בורא פרי העץ' - עשית מצווה! גם הנאה וגם עשית משהו שאתה מאמין בו".

     

    רווקים מול נשואים?

     

    "פה בוא לא נדבר על אושר, כי יש לו כמה מדדים. אז בוא נדבר על דבר שאנחנו יודעים שהוא הולך בקורלציה טובה לאושר בחברה המערבית - תוחלת חיים. יש נתונים חזקים שתוחלת החיים של גברים נשואים גבוהה בחמש עד שבע שנים מחבריהם הגרושים, הרווקים והאלמנים. ברוב המחקרים, נשים נשואות ‑ תוחלת החיים שלהן קצת יותר קצרה מאשר חברותיהן הגרושות, הרווקות והאלמנות. העצה הכי טובה שאני יכול לתת לגבר זקן: תחזיק את האישה שלך חזק ואל תעזוב".

     

    ולאישה זקנה?

     

    "תשקלי".

     

    מה קורה לאושר של אדם זקן שמאבד את בן או בת הזוג שלו?

     

    "מה יקרה לסבא כשסבתא תמות? אחד משני הדברים: או שימצא מהר עוד סבתא, או שסבא ימות. ומה קורה לסבתא כשסבא מת? ברוב המקרים, הנכדים משתאים! היא מרביצה עוד 20 שנה ופתאום פורחת, ולא ברור איפה היא החביאה את זה כל החיים. לא תמיד, אבל סטטיסטית. כנראה שהסיבה היא חוזק ואיכות הקשרים החברתיים. כדי להיות מאושר, אתה צריך שיהיה מישהו שיעשה בשבילך את הדברים הקטנים. גבר לגבר בדרך כלל לא עושה מחוות קטנות ומתחשבות. נשים עושות את זה לבן הזוג שלהן והוא מקבל את זה רק מהן. כשהוא מאבד את זה - או שהוא מת, או שהוא ימצא אחת חדשה שתעשה לו את זה. אני אומר לנשים: אם נמאס לך לעשות עבור בעלך את הדברים הקטנים, קחי בחשבון שהוא זקוק לזה ועלולה להימצא מתמודדת. ונשים, כולל נשים זקנות, עושות את זה אחת בשביל השנייה. כשהיא מאבדת את בעלה, היא עדיין לא איבדה את המקור למישהו שייתן לה את תשומת הלב הזאת, את המחשבה הטובה, את הדבר הקטן, ולכן כנראה נשים שורדות גם בלי גברים".

     

    אבל למה הן פורחות?

     

    "כי הזוגיות מדכאת את הנשמה. זה בתהליכי שינוי, אבל עוד לא השתנה. כל החיים הוא אמר לה שאין כסף, עכשיו הוא מת - והיא נוסעת לקרואטיה, קורעת את העולם! על זוגיות נשים משלמות מחיר גבוה. אתה רואה את זה באושר ובתוחלת חיים. זוגיות זה דיל מופלא לגברים. לנשים - ככה־ככה".

     

    מה עשו הרשתות החברתיות למצב האושר של בני האדם?

     

    "מבחינת ההשפעה על האושר זה מורכב. מצד אחד, הרשתות החברתיות והקלות של ההיקשרויות החברתיות, מאפשרות לך למצוא קהילות וירטואליות - שזה פתרון מאוד טוב להרבה אנשים. לאנשים עם הפרעות פסיכיאטריות, נפגעי נפש, האינטרנט זה הצלה מטורפת. וגם העניין הזה של שידוכים: אתה יכול לפגוש הרבה יותר אנשים. אבל זה בא עם תג מחיר: השטחיות של ההיקשרויות האלה, ובעיקר שאתה תמיד יכול לראות מה מצב הדשא אצל האחרים. זה מביא גם לאחת הקללות הגדולות ביותר של דור ה־Y, שזה ה־ FOMO (Fear Of Missing Out) - המסיבה תמיד במקום אחר. 'אני לא במקום השווה, החברה שלי היא לא הכי יפה, האוטו שלי לא הכי שווה'… והקנאה אוכלת אושר. ולמרבה הטרגדיה - ככל שאתה מצליח יותר, ככה אתה תראה סביבך יותר אנשים לקנא בהם. אם יש לך יאכטה - אתה מגיע למעגל היאכטות, ואתה רואה יאכטות יפות יותר".

     

    מה לגבי טכנולוגיה בכלל? היא פתרה המון אומללות.

     

    "הטכנולוגיה הביאה לנו מזון ובריאות. עד המאה הקודמת, גם בעולם הראשון, רוב החיים של בני אדם עברו עליהם בניסיון להשיג אוכל. תינוק שנולד - הסיכוי שימות לפני גיל 18 היה 50%. הטכנולוגיה עשתה את החיים שלנו נוחים. היום, משפחה רגילה בפתח־תקווה חיה ברמה יותר טובה מאשר לואי ה־16 ומארי אנטואנט. אבל האם הטכנולוגיה עשתה אותנו יותר מאושרים ב־50 השנים האחרונות? התשובה המהדהדת היא לא".

     

    אגב, מי מאושר יותר - שמאלנים או ימנים?

     

    "בכל העולם וגם בישראל באופן עקבי שמאלנים יותר מאושרים מימנים בצורה מאוד משמעותית. יש להם פחות שנאה, פחות טינה, יותר יכולת לראות את האחר. מצד שני - בימין יש יותר משפחתיות. משפחתיות זה דבר שמאוד עוזר לאושר. אבל באופן ממוצע בעולם רמת ההשכלה של השמאלנים יותר גבוהה, רמת ההכנסה שלהם יותר גבוהה, ובעיקר השקפת העולם. יותר תקווה, פחות פחד. יש תמיד את השאלה: מה ההבדל בין ימני לשמאלני? והתשובה: בתוך החדר יש זבוב. אומר השמאלני: בוא נפתח את החלון וייצא הזבוב. יענה הימני: חס וחלילה! נפתח את החלון ייכנסו עוד עשר".

     

    הדור שבנה את המדינה לא התעסק בשאלת האושר. מה השתנה?

     

    "הם חיו חיים שבהם המשמעות הייתה נתונה להם. קשה לדעת אם הם היו יותר מאושרים מאיתנו. לפני 50 שנה המרדף אחרי אושר לא היה קיים כי לאנשים לא היו את הכלים וכי הם היו עסוקים במשהו. אתה יודע שישראל היא אחת המדינות המאושרות בעולם? מקום 11. ההישג הזה מטורף יותר כשאתה חושב מי העשר שלפנינו - חמש ארצות סקנדינביה, הולנד, שווייץ, קנדה, אוסטרליה, ניו־זילנד - ואז ישראל. יותר מארצות־הברית, יותר מגרמניה, יותר מאוסטריה".

     

    למה הישראלים כל כך מאושרים?

     

    "אני חושב שבגלל הלכידות המשפחתית ותחושת המשמעות. המשפחתיות פה היא חזקה. בארץ אתה לא יכול לברוח מאמא, בארצות־הברית אתה עובר למדינה אחרת וגמרנו. זאת גם תחושת אחדות הגורל, אני אפול ברחוב - יעזרו לי. ובארץ הזאת יש שלושה מגזרים עיקריים, שבשביל שלושתם המגזרים האלה - הישיבה בארץ מאוד חשובה. המגזר הראשון זה החילוני והדתי לאומי שעצם החיים בארץ זה ערך עבורו. להיות עם חופשי בארצנו, זה חשוב לנו, אנחנו נלחמים על זה. אבל יש בארץ גם מעל מיליון חרדים, שהם רוצים שמישהו אחר ייתן את נפשו, ומדינת ישראל - לא אכפת להם, היא פרה חולבת. אבל גם בשבילם עצם החיים בארץ זה דבר נורא חשוב כי יש המון מצוות שתלויות בארץ. ויש גם שני מיליון ערבים - לא יהודים ולא ציונים - אבל גם בשבילם החיים בארץ זה ערך גדול".

     

     

    × × ×

     

    עם סבו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ
    עם סבו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ
     

    הפסיכיאטר הכי מוכר במדינה שעסק שנים רבות באומללות של אנשים הוא איש עסוק, עסוק מדי, "עומס, לחץ, הרגשה מתמדת של כמעט אי־ספיקה". אבל כשהמלצרית בבית הקפה במבשרת ציון שואלת אותנו אם הכל טעים, יובל עונה לה, "הכל דבש וסוכר ענבים. לי בכל אופן". הוא רגיל להיות האיש שמקשיב לכולם, אבל כשמדובר בו הוא מוכן לפתוח צוהר קטן מאוד לחייו ("אם תכבה את מכשיר ההקלטה אני אספר לך מה שתרצה").

     

    אז מה איתך, אתה מאושר?

     

    "כן. וזה לא היה תמיד נכון".

     

    מתי זה קרה?

     

    "לי אישית זה קרה בסוף ההתבגרות. הילדות שלי לא הייתה מאושרת. אבא שלי מת כשהייתי בן 14. נורא אהבתי אותו, זה הטיל לי צל כבד על החיים. הייתי מהילדים שהיום היו קוראים להם 'גיקים', אבל כשאני גדלתי זה לא היה משהו. היום הגיקים כבשו את העולם. אני חושב שבחרתי בחירות נכונות. זה שבחרתי ללמוד רפואה, זו החלטה טובה בדיעבד, כי זה מקצוע של אינסטנט משמעות. אתה קם בבוקר ואתה יודע בדיוק למה קמת בבוקר. אתה יכול להיות אומלל, אבל אתה חוזר הביתה בסוף יום עבודה ואתה יודע שעשית משהו. ואני חושב שאהבה זה נורא חשוב, רוב חיי חייתי בזוגיות מאושרת".

     

    השתתפת כקצין תותחנים במלחמת לבנון הראשונה. יש רגעים מאושרים במלחמה?

     

    "כן, בטח. צ׳רצ׳יל אמר את זה יותר יפה ממני: "אין שמחה יותר גדולה מאשר כשיורים עליך ולא פוגעים". ירו עליי ופגעו קרוב. איזו שמחה! איבדתי הרבה חברים בצבא, אני באמת הדור של לבנון. יש שיר כזה ביום הזיכרון, שהשורה האחרונה שלו היא 'המלחמה נגמרה ואנחנו עדיין חיים'. הדרך הביתה מהמילואים, אחרי לבנון, אלו הרגעים המאושרים. יש גם את אשמת השורדים - החברים הכי טובים שלי קבורים בהר הרצל. היינו בכיתה שלי בתיכון 25 בנים - שלושה בהר הרצל".

     

    כשאתה צעיר יש גם את חדוות ההרג.

     

    "זה עבר לי. אני הייתי בלבנון עוד לפני מלחמת לבנון. צה"ל החזיק נוכחות קטנה ושקטה שם, ואני הייתי חלק ממנה. הייתה וילה ממש יפה ואני הייתי מפקד הווילה. החרמון מצד אחד, הרי השוף, כל הגליל, הבופור. באותה תקופה המחבלים היו יורים על הגליל. התפקיד שלי היה לזהות את מקורות הירי ולהשמיד אותם. לכוון את הארטילריה. היה לנו זמן ושיכללנו את איך לדפוק אותם. ואתה רואה את זה, אתה מסתכל במשקפת ורואה את הג׳יפ שלהם עף באוויר. אני זוכר את השמחה ואת ההתרגשות. זה כמו משחק כדורגל. עד שהמחבלים בסוף הבינו".

     

    ואז אתה הפכת למטרה.

     

    "והם ירו טוב ופגעו טוב - חירבו לנו מגרש טניס בווילה. אז היה לי איזה רגע של הבנה, ואמרתי לעצמי: ככה הם מרגישים. זה מה שאני עושה להם. אחרי זה פחות שמחתי להרוג. אתה פתאום מבין את הפגיעות שלך - בן 22 - אתה מרגיש לא פגיע. אבל כשנגמר לילה כזה של דו־קרב ארטילרי, ואתה שלם וכל החיילים שלך בריאים - אושר גדול".

     

    מה הדבר החיובי והשלילי שעשה לך הפרסום?

     

    "כמעט רק חיובי. זה נעים לאגו. זה סיפוק כשאתה יכול להשפיע על חיים של אחרים, וזה נעים כשאוהבים אותך ומקשיבים לך. אבל אסור להתמכר לזה, כי יום אחד הכל ייגמר. זה גם עושה אותך פגיע יותר לקנאה וצרות עין. אבל מי שבוחר להתחמם לאור הזרקורים, שלא יצעק חזק מדי כשהוא חוטף כווייה פה ושם. זה חלק מהחיים".

     

    עסקת גם באושר וגם בהצלחה.

     

    "הייתה תוכנית עם מיקי רוזנטל על אושר ותוכנית עם רונאל פישר על הצלחה".

     

    מעניין לאן זה התגלגל אצל רונאל.

     

    "רונאל הגזים".

     

    רונאל הגזים. פישר | צילום: אוהד צויגנברג
    רונאל הגזים. פישר | צילום: אוהד צויגנברג
     

    למה ההגזמות הללו קורות אצל אנשים?

     

    "ויסות עצמי זה חלק מהמתכון לאושר, אנשים שלא מסוגלים לעצור את עצמם זה לא טוב".

     

    ומה היה הרגע המאושר בחייך, לא כולל לידת ילדים?

     

    "הפעם הראשונה שעשיתי אהבה. לא תיארתי לעצמי שיכול להיות כל כך טוב. אבל בלידת הילדים אתה מרגיש שאתה נוגע בנצח, איך שאתה מחזיק אותו. זה כאילו נהיה חור בקוסמוס".

     

    אתה עוסק באומללות של אנשים ובאושר של אנשים. מה יותר נחמד?

     

    "שניהם. מי שהולך להיות רופא או אחות או עובד סוציאלי או פסיכולוגית, חייב לאהוב לעזור לאחרים, אחרת זה סיוט. אני עדיין אוהב את זה. מצד שני, נעים לעבוד על האושר של אנשים".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 14.08.18 , 17:04
    yed660100