איציק קלה עמד בפתח הבית שבו ישב השר משה כחלון שבעה על אמו. רגע לפני שנכנס לנחם את האבלים, הוא קיבל טלפון שלו הוא חיכה שנים. על הקו: המכון האונקולוגי בבית החולים הדסה, שם הוא מטופל במחלת הסרטן. "הגידול הצטמצם ולמעשה נמצא בנסיגה מלאה", נאמר לו. רועד, הוא נכנס אל הבית. מולו ישבו פוליטיקאים בכירים, הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ ו"מי לא", לדבריו.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"מלכתחילה אני אדם שלא נדחף ובאותו רגע בכלל הייתי מבולבל ונסער ופתאום בא מישהו ואומר לי, 'משה אמר שתבוא לשבת לידו' ולקח לי את היד מול כולם ופילס לי את הדרך עד אליו. משה קם ורואה אותי ככה רועד. שואל אותי, 'מה קרה?' ואני מתקרב לאוזן שלו ואומר לו איזה בשורות טובות קיבלתי לפני דקה. שנינו היינו המומים ואני מתחיל לבכות והוא בוכה יחד איתי. כולם מסתכלים וחושבים שאנחנו בוכים על אמא שלו, אבל כל כך שמחנו באותו רגע על הבשורה שקיבלתי. אמרתי לו שזה רק בזכות התפילות של אמא שלו הצדיקה שכל הזמן בירכה אותי. ככה יצא שכחלון גילה ראשון שאני בדרך החוצה מהסיוט שעברתי בארבע השנים האחרונות, כשהוא בכלל באבל".
ארבע שנים קשות עבר קלה. זמר הנשמה שהפך במרוצת השנים למוסד תרבותי בזמר הים־תיכוני חטף בזו אחר זו מכה אחרי מכה. זה התחיל בזמן מבצע צוק איתן. ציונה אשתו, שיושבת לצידנו ליד השולחן בביתם, משחזרת: "הלכתי עם הבת שלי לקניות. בדרך חזרה לביתה בצור הדסה נער ערבי זרק עלינו אבן וקיבלתי בומבה בראש. היה בלגן ועד שפינו אותי שכבתי חצי שעה על הידיים של הבת שלי כולי שותתת דם. הילדה עד עכשיו בטראומה. היא לא הפסיקה לצעוק, המחבל נבהל ולא הצליח לעשות וידוא הריגה כמו שרצה. חודש שכבתי בטיפול נמרץ וכבר אמרו למשפחה להיפרד ממני. קרה נס והצלחתי לצאת מזה. הייתי מאושפזת שנה, כולל השיקום. עד היום אין לי תחושה בחלק השמאלי של הפנים שלי".
לפני מספר שבועות פקד קלה בעצמו את בית הדין למעמד מתן גזר הדין של אותו נער. "אבא של אשתי היה המוכתר של האזור והיה טוב עם הערבים. ההורים שלו אמרו שהם מתביישים שככה הבן שלהם עשה לבת של אבו־יהודה ואם היו יודעים היו קוברים את עצמם. זה פיצץ אותי לשמוע את זה. הוא קיבל 15 שנה. אגב, זה לא עשה אותי קיצוני כי יש הרבה ערבים טובים ואנשי שלום ואסור להכליל. אני שנים מופיע אצלם ומקבל מהם כבוד ואהבה".
בעוד הם מנסים להתאושש מהפציעה הקשה של ציונה, קלה חטף את מה שהוא מכנה "המחלה". "יום אחד הרגשתי בליטה בצד שמאל של הצוואר. אמרתי אולי זה עקיצה. ומחכה שיעבור ומופיע כל הזמן ובינתיים זה גדל. לקחתי תרופות סבתא כמו שמן זית אבל עברו חודשים נוספים וזה רק מחמיר. הלכתי לפרופסור רפי פיינמסר שאני מכיר טוב כי היינו שכנים בירושלים. הוא נגע בזה ואמר לעשות ביופסיה דחוף. מיד לקחו ואמרו הכל נקי, אבל שצריך לעשות גם בצד השני. ואני אומר ריבונו של עולם למה לא מההתחלה לעשות בשני הצדדים כי זו בדיקה לא נעימה. עשו לי שוב ביופסיה ופט סי־טי שזה תהליך קשה מאוד ובאתי אליו עם הדיסק לשמוע מה יש. הוא יצא מהחדר שלו ב'בילינסון', חיבק אותי והכניס אותי לחדר. חיכתה שם אישה נחמדה והוא הציג אותה כפסיכולוגית שעובדת איתו. רק אמר פסיכולוגית וקפאתי במקום. לא יכול לזוז, לבכות, לצחוק. כלום. וככה בישרו לי בשורת איוב שיש לי גידול שלב 4 במערות האף בפנים לאורך הצוואר עד לגרון. המקום הכי קריטי לזמר. נס שזה לא הגיע למיתרי הקול".
ומה הרגשת באותם רגעים?
"הרגשתי שחרב עליי עולמי. מאדם בריא שמעולם לא חלה הייתי פתאום בחוסר אונים גדול מאוד. אתה לא יודע לאן פניך מועדות ומה יקרה לך. הוא הורה לי להפסיק להופיע באופן מיידי כדי שאתחיל עם כימותרפיה והקרנות כי אסור לבזבז זמן. לנתח אי אפשר היה בגלל המיקום של הגידול. ביקשתי מהאמרגן שלי לבטל את ההופעות ולא להגיד למה. הייתה הופעה אחת שלא יכולתי לבטל בתיאטרון ירושלים. כל הכרטיסים נמכרו, ומה אני אגיד? שחליתי, ואז שכולם יידעו? התביישתי ולא רציתי שאף אחד ידע, אז הרופא נתן לי אישור לקיים רק את ההופעה הזו".
איך מצליחים לשמח מאות אנשים כשבפנים אתה מרוסק?
"חששתי מאוד והייתי לחוץ. הלכתי לקבר של שמואל הנביא, השתטחתי ובכיתי וביקשתי מאלוהים שייתן לי את הכוחות לעמוד על הבמה ולא ליפול. שום נגן ושום בנאדם בקהל לא ידע מה עובר עליי חוץ מהבת שלי שרק ישבה וגיג'דרה כל המופע מבכי. זו הייתה ההופעה הכי מוצלחת שהייתה לי בכל הקריירה".
איך אתה מסביר את זה?
"הייתי בטוח שזו ההופעה האחרונה שלי אי פעם. חזרתי הביתה ובכיתי עד הבוקר. למחרת כבר התחלתי את הטיפול בהדסה. המלאך שלי לאורך כל התקופה היה פרופסור אבי ריבקינד שגר ארבע קומות מתחתיי ולא עזב אותי, יחד עם פרופסור עמיחי מאירוביץ. המזל שלי שזכיתי להיות מלווה על ידי שלושה רופאים מעולים שרק נתנו לי תקווה ועודדו אותי שאנצח את המחלה".
ואז מתחילה השגרה הסיזיפית של חולה אונקולוגי.
"התחלתי לקבל כימותרפיה ופתאום השתתקתי. לא יצאו לי מילים. אני אדם חם ופתאום לא יכולתי לדבר עם אף אחד. הטיפולים הכימותרפיים זה רעל עכברים שהורס כל חלקה טובה בגוף. גם קיבלתי 32 הקרנות. נהייתי חלש, ירדתי קרוב ל־40 קילו, איבדתי את השיער וכולי נשרפתי מההקרנות. הראש, הצוואר. הכל היה דם. פרופ' ריבקינד היה עולה אליי לבית וחובש אותי כל יום. אלו היו ימים מאוד קשים".
מה נחרט לך מהתקופה הזו?
"הכי כואב לי זה שאיכזבתי את אהובה עוזרי שהייתה חברה טובה שלי המון שנים. בזמנו, חידשתי את 'קול קורא לי במדבר' שלה והיא אמרה שזה הביצוע הכי טוב ששמעה לשיר. היא שמעה שחליתי ופנתה לחבר משותף ומכובד: 'אתה יודע כמה אני אוהבת את איציק. קח אותי לראות אותו ולעודד אותו'. אמרתי לו שאני כל כך רוצה לראות אותה אבל אחרי שאתחזק טיפה. פחדתי לעשות לה רע על הנשמה שתראה אותי במצבי. אחרי חודשיים התקשרתי לחבר ואמרתי לו, 'תביא אותה'. הוא אמר לי שזה מאוחר מדי כי היא כבר במצב קשה בעצמה. בכיתי נורא כששמעתי שהיא נפטרה. גם לא יכולתי ללכת ללוויה. זמן קצר אחר כך גם אחי נפטר וגם ללוויה שלו לא יכולתי ללכת. בא רב ועשה לי קריעה בבית וישבתי כאן לבד שבעה. חודש אחריו, חמותי שהייתה כמו אמא שלי נפטרה ושוב לא יכולתי ללכת ללוויה ולשבת שבעה. שכבנו חדר ליד חדר בהדסה והיא ראתה אותי במצב שלי ולקחה את זה מאוד ללב. כמה שבועות אחר כך היא הידרדרה והצלחתי להגיע להיפרד ממנה שלוש שעות לפני שמסרה את נשמתה לבורא. שנים של גיהינום".
ובינתיים הגוף מתייסר.
"הייתי סיעודי תקופה ארוכה. לא האמנתי שהגעתי למצב כזה. לא עישנתי בחיים, לא שותה אלכוהול, עושה ספורט, אוכל בריא. ומצאתי את עצמי לא יוצא מהמיטה חודשים. לא זז ולא יכול לראות שום דבר. הראייה נפגעת, אתה מתנדנד ולא יציב. התעלפתי המון. בבית ובבית חולים. לוקח את הכדורים הכי קשים עם תופעות לוואי חמורות של דיכאון נפשי עמוק. לא יכולתי להכניס כלום לפה אז חצי שנה חייתי רק על גלידות. מריח אוכל ולא יכול לגעת. הפכתי לשבר כלי".
אם בכלל אפשר להפריד – מה היה קשה יותר, הפיזי או הנפשי?
"שמע, לא יצאתי מהבית בכלל, מלבד לטיפולים ולמרות ששמתי כובע, כולם זיהו אותי והתביישתי שיראו אותי ככה. הדבר הכי קשה זה הרחמים. אבל אי־אפשר להימנע מזה עד כמה שניסיתי. המבטים של אנשים שכן ראו אותי במחלה אמרו הכל".
לא מעט חולים מתייאשים ומפסיקים את הטיפולים.
"ובגלל זה אני מתראיין. עוברים את זה המון אנשים. ראיתי שניים שהרימו ידיים באמצע הטיפולים ואמרתי להם - ואומר עכשיו לכל מי שקורא אותי - שאסור להתייאש. אדם בכל מצב חייב להיות עם אמונה ותקווה כי בלי אמונה לא יוצאים מזה. עם כל הקושי, היה לי ביטחון מלא שאלוהים יושיע אותי".
אתה לא אומר סרטן.
"חשבתי שלא תעלה על זה. כן, קשה לי להוציא את המילה הזו מהפה. בחיים לא אמרתי. עד עכשיו. גם בבית לא אומרים את זה. אני אומר חליתי במחלה הקשה. גם לא הכנתי צוואה ולא כלום. לא לפתוח פה. באחת הפעמים שהמתנתי לטיפולים באה אליי האחות ואמרה לי להמתין קצת כי יש חולה בפנים. ואני יש לי סבלנות מברזל. בזווית העין ראיתי שהחולה זה ילדה בת ארבע ששוכבת בלול ומחוברת לכל הצינורות. זה גמר אותי. התחלתי לבכות ואמרתי איך אפשר לבוא בשאלות לאלוהים כשאתה רואה תינוקת שלא עשתה כלום וסובלת ככה", מספר קלה ומתחיל לבכות, "אי־אפשר לעמוד במראות של האונקולוגיה".
ובאותה תקופה החלה מסתובבת שמועה שנפטרת.
"התקשרו כל העולם. אמרתי להם שיהיה בריא זה שכתב. לא התייחסתי לזה".
נגעת במוזיקה בזמן הזה?
"האהבה למוזיקה הצילה אותי. פעם אחת יצאתי למרפסת עם בוזוקי, ניגנתי ולא הפסקתי לבכות. מנגן וצועק לאלוהים מול נופי עיר הקודש שיעשה איתי חסד. התחננתי שייתן לי לחזור לקהל ולשיר לו שוב".
הלכת להופיע אצל הנשיא למרות האיסור.
"לא ויתרו לי. אמרו שהנשיא מתעקש שרק אני אשיר את 'שבחי ירושלים' באירוע אצלו לרגל יום ירושלים. הייתי בשיא המחלה. רזה מקל. איך שהגעתי הנשיא לקח אותי ללשכה שלו וישב ועודד אותי. מירי מסיקה הופיעה לצידי ואמרה לי, 'איציק איזו אהבה אתה מקבל. מה זה?' הייתה המומה. נתנה לי חיבוק מאוד חזק".
ובינתיים אתה לא מופיע. איך מסתדרים כלכלית?
"למזלי, הקפדתי לעשות ביטוח אובדן כושר עבודה. אני אומר לכל האמנים והעצמאים: אתם חייבים לעשות את זה. המחלה והטיפולים עלו לי מאתיים אלף דולר וזה עם ביטוחים והכל. הכסף הלך לחוות דעת נוספות ורופאים פרטיים, תרופות שמחוץ לסל, נסיעות ודלק ועזרה. בנאדם שאין לו, ימות. למזלי, שמרתי כסף. כבר שנתיים וחצי אני רק מוציא ואין הכנסות והכל נגמר. אבל גם את זה אני אעבור. הייתי שמח אם היו עושים קופה לאמנים שחולים וצריכים סיוע. כמו גבי שושן, שאחיו דני חבר טוב שלי. קראתי עליו והייתי המום. שבנאדם לא יחשוב שהוא ראיס".
מי היה לצידך בזמן הזה?
"המשפחה כמובן, אבל גם שלומי שבת בא לבקר אותי כל הזמן. אין שבוע שישי לוי לא מתקשר לשאול מה שלומי ומה אני צריך. חופני כהן היה בקשר כל הזמן. אבי גואטה מתקשר ומבקש חשבון בנק. אבל התמיכה הכי גדולה באה מהקהל. יוצא החוצה לרחוב וזוכה לאהבה כזו שלא הכרתי. האמת? פחדתי שאחרי שנתיים ישכחו אותי".
× × ×
סיבוב משותף בירושלים מבהיר שלקלה, 65, אין סיבות לחשש שמא יישכח. כל רגע עוצרים אותו העוברים והשבים, מצמידים נשיקות וחיבוקים. מרעיפים אהבה על הילד היחיד במשפחתו בת 12 הנפשות שנולד בישראל לאחר העלייה מכורדיסטן. אביו נפטר כשהיה בן שלוש בלבד. "הייתה לי ילדות הכי קשה בעולם ובזמן המחלה נזכרתי בכל מה שעברתי בחיים. הייתי ילד יתום ואמא שלי עבדה מצאת החמה עד שעות הלילה המאוחרות בניקיון בתים וחדרי מדרגות. כשגדלתי קצת הייתי עוזר לה אחרי הלימודים. באו מלשכת הרווחה לקחת אותי לפנימייה ואמא שלי לא הסכימה בשום פנים ואופן ונלחמה בהם שאשאר איתה. המצב הכלכלי היה מאוד קשה והיו לילות שהלכתי לישון רעב. עזרו לנו גם בבגדים ובנעליים. בחיים גם לא חגגו לי יום הולדת. זו לא בושה".
למזלו של קלה, הוא ניחן בכישרון מוזיקלי והגיע בתור ילד בן עשר ליוצר הענק רחמים עמר שחיפש כישרונות צעירים. "'כוכב נולד' של פעם", הוא מסביר על האדם שגילה וטיפח אותו.
"אם לא רחמים לך תדע איפה הייתי", הוא מספר. "הרבה כמוני שגדלו ברחוב נפלו לפשע והוא תמך בי ולא עזב אותי. בלי כסף כמובן. הוא לימד אותי את תורת המקאמים (הבסיס למוזיקה ערבית). גם דאג שלא אשיר בזמן הזה אלא רק אלמד כדי שלא יתחלף הקול בבגרות. גם עשה לי את הבר־מצווה. לא מזמן עליתי לקבר שלו".
לפעמים מספיק בנאדם אחד שאכפת לו כדי להציל ילד.
"ממש ככה, אבל אני זכיתי והרבה אנשים עזרו לי. הייתי צריך כלי נגינה אז רחמים שלח מכתב לשר הפנים דאז ד"ר יוסף בורג וכתב לו שיש ילד מוכשר ויתום שצריך עזרה. ד"ר בורג רשם לו צ'ק לקנות לי סט של מנדולינה עם מיתרים ונרתיק. נדרתי נדר שאם אני רואה אותו בחיי אני מנשק לו את היד. 40 שנה חיכיתי לזה. יום אחד, בשנות ה־90, אני רואה איש בא בימים מחוץ לבית כנסת היכל שלמה בירושלים ומזהה אותו. ניגשתי אליו, אמרתי שלום וביקשתי לנשק את ידו. הוא אמר 'חס וחלילה'. הפצרתי בו שזה נדר ושייתן לי רק ללחוץ את ידו שוב. הוא הושיט ואני תפסתי ונישקתי בכוח. הוא שאל אותי למה עשיתי זאת ואמרתי לו, 'ד"ר בורג, בזכותך אני מוזיקאי'. סיפרתי לו על הפנייה שקיבל, הוא הסתכל עליי ואמר בקול החזק שלו, 'זה אתה?' הוא לא קישר עד אז בין הילד לו עזר לבין איציק קלה הזמר ופרץ בבכי. לא פשוט לראות אדם מבוגר בוכה ומההתרגשות בכיתי יחד איתו ככה רבע שעה, והכל באמצע הרחוב. הסתכלתי עליו כשהלך עד שנעלמו עקבותיו ולא הרבה אחרי הוא הלך מהעולם".
עלה לראשונה על הבמות לפני 42 שנה, בחתונה. "אני זוכר שלא היו לי מכנסיים יפים להופעה הראשונה אז לקחתי מכנסיים של אחי שהיו גדולים עליי. לא היה כסף לחגורה אז הצמדתי אותם עם הכבל של הטלפון. מנגן ושר וכל רגע מרים את המכנס שלא ייפול". מאז הוא חתום על עשרות נכסי צאן ברזל בתולדות המוזיקה הישראלית כמו 'אבא נשמה', 'אני העבד', 'מחפש את הדרך', 'רפאני', 'עד יום מותי' ו'מאמי, מאמי'.
"אני הכי מחובר לשיר 'אבא נשמה'", הוא אומר עכשיו, "כי לא זכיתי לאבא ועד היום כשאני מבצע אותו, אני נתקע קצת. אדם שלא חווה אבא בחיים שלו מה אפשר לצפות ממנו?"
הופיע על במות מול עשרות אלפי צופים, בארץ ובעולם. מי שהתחיל כזמר חתונות ומועדונים כבש לאורך השנים את כל היכלי התרבות בארץ וגם את קיסריה. זוכה לקונצנזוס נדיר גם בתוך התעשייה פנימה ולא תמצאו מי שיגיד עליו מילה רעה. ולמרות כל האלבומים וההופעות והלהיטים, קלה לא זכה להכרה ציבורית ככוכב. גם הממסד מעולם לא הכיר בתרומתו ובהשפעתו העצומה. קלה לא מתמרמר.
"אני גאה - בטח לאור המקום ממנו באתי - שאת הכל עשיתי והשגתי לבד. אולי הייתי צריך יותר להידחף, אבל לרגע אין לי טענות".
ואולי זו הבעיה? שמעולם לא נלחמת?
"אתה צודק. אני טיפוס שמתכופף ומוריד את הראש. אומר תודה על מה שיש. לא מסתכל על מה שלא. אולי לפני 30 שנה, כשהוצאתי עוד ועוד אלבומים, יותר שאלתי למה לא משמיעים או משדרים אותי. גלגלצ למשל לא השמיעו אותי בכלל. אתה יודע למשל שהפעם הראשונה שהופעתי בטלוויזיה הייתה רק לפני 15 שנה אצל יצפאן? עד היום אגב לא עשו עליי כתבה בחדשות 2 או עשר. רק ירון אילן היקר בערוץ 24 וערוץ 20 שגם הייתי שם כמה פעמים ופעם אחת בערוץ 11. זהו. עם כל הכבוד לתקשורת, היא זו שמפספסת. העם איתי וההופעות שלי מלאות. את החשבון נפש שהם יעשו".
וזה לא משגע אותך?
"את החותמת אני מקבל מאחרים. מהקהל, מאמנים. יודע ששרתי עם וסיליס קראס, גדול זמרי יוון? הוא שמע אותי באולפן בסלוניקי שר את 'אינתה עומרי'. דפק על השולחן וביקש לשמוע שוב את הביצוע. בסוף הוא קם המום, חיבק ונישק והזמין אותי מיד להופיע איתו עוד באותו ערב באתונה. הופענו יחד והוא אמר לכולם שקול כמו שלי הוא לא שמע. היה מאוד מרגש. אז תגיד לי עכשיו, מה יותר שווה ומי אלו שמנותקים?"
איזה חלום מוזיקלי טרם הגשמת?
קלה חושב דקות ארוכות. "אני לא מכיר אותו אישית אבל מאוד הייתי רוצה לעשות שיר עם שלמה ארצי. בכל הצניעות, כי קטונתי. אני מאוד מכבד ומעריך אותו כמוזיקאי. הוא יוצר בשפת המקאמים ולהערכתי לא יודע מזה בכלל".
התחלתם באותה תקופה. הוא סמל לאומי ואתה הזמר של ישראל השנייה. לא מתסכל?
"אני לא גדלתי כמוהו עם כפית של זהב אלא כפית של חול אבל הוא מוזיקאי מעולה, נראה מאוד צנוע וכל כך ענו וזה מה שאני מאוד אוהב בו".
עם ההטבה במצבו הבריאותי חזרו גם חדוות היצירה והאנרגיה הדרושה. "פרופ' מאירוביץ הכניס לי צינור לפה והראה לי על מסך את מיתרי הקול ושהכל נקי שם ולא נפגע. איך שראיתי את זה, לפני בסך הכל כמה שבועות, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לאולפן". וכך התחיל לעבוד על אלבום מספר 33. ביום ראשון יצא שיר חדש שלו, הודיה לבורא עולם, בשם 'עץ שתול על מים' שכתב רמי לב ללחן של קלה עם דורון אלימלך. גם הופעה ראשונה מזה שנים כבר על האש. לא מתאים את עצמו לשום טרנד, שר מזרחית אותנטית אולד־סקול.
"אני לא יכול אחרת", הוא מסביר. "הולך עם הקו שלי ולא אשתנה לעולם. אני מסכים שהמוזיקה המזרחית נעלמה והיום זה פופ. כמו שעומר אדם, שגדל על הברכיים שלי, עושה. סבא של עומר ואני חברים 40 שנה. היה עושה משתים במשמר השבעה בבית שלו לכל אלופי צה"ל ואני הייתי זמר הבית. רבין כל הזמן היה בא ומאוד אהב לשמוע אותי. הופעתי מולו שם בלי סוף. כל הכבוד לעומר על ההצלחה שלו. אני העליתי אותו להופיע איתי בפעם הראשונה בקיסריה ובבריכת הסולטן והקלטתי איתו גם דואט. בזמן המחלה סבא שלו בא כל הזמן לבקר אותי. עומר עצמו עסוק אבל הוא כמו בן קטן שלי ואני מאוד גאה ושמח בשבילו".
לחזור להקליט זה הניצחון הגדול?
"אני עד עכשיו לא מאמין שהצלחתי להקליט שירים. כמה ימים ולילות אחרי טיפולים כשאני רבע עוף, בכיתי שלא אחזור יותר לאולפן והתפללתי בלי סוף שיגיע היום הזה. שמעתי עכשיו שדיברו עליי בתוכנית של אייל ואביב. הייתי המום איך אביב יודע עליי ומכיר. זה גם מרגש אותי ונותן לי תקווה וסיבות לקום בבוקר".
מה נאחל לך?
"מה אפשר לאחל לאדם שמתחיל לצאת מהמחלה הארורה הזו? רק בריאות. אני לוקח תרופות ביולוגיות, עשיתי עוד כמה בדיקות שעדיין לא קיבלתי תשובה סופית אבל אני מאמין שגם זה יהיה בסדר. מסתפק במה שיש לי ואומר תודה על זה שאני עדיין כאן".
