-- ירון --

אני בן הזקונים. קוראים לי ירון כי שני האחים הגדולים שלי החליטו. אמא שלי בכלל לא רצתה את ההיריון שלי. אבל זה מעודד לדעת שההורים שלי שכבו באותה תקופה. כי אם היו אומרים לי, אין מצב, הם לא היו ביחסים מספיק טובים. אולי רבו, והיה איזה מייק־אפ סקס. אין לי כינויים אחרים. רק אבא שלי היה לפעמים מכנה אותי "טלמאכוס". במיתולוגיה, טלמאכוס עזר לאבא שלו, אודיסאוס, לרצוח את המאהבים של אמא שלו, פנלופה. (צוחק) אולי הפתרון היה מונח פה לפניי, כל השנים.

-- אבא --

אבא נולד בחרבין, סין, למשפחה יהודית רוסית. דובר סינית, רוסית ואנגלית. הגיעו לארץ ב־49' למעברת עתלית, ומשם לרמת־גן. היה כנר מחונן מגיל ארבע, וניגן בפילהרמונית. היינו בקשר מצוין. הוא לימד אותי בארבעה חודשים צרפתית, ביחד עם השירים של ז'אק ברל.

בא לי פנסיה. הערב יהיו כאן

הוא נפטר בדצמבר האחרון. היה לו כבר פרקינסון, לא היה בריא – אבל זה עדיין נורא. יום אחד הוא נפל בסלון, ואז סטרוק קטן, אשפוז ברביעי. ביום שישי ידענו שזה סופי, כך שהיה זמן להיפרד. רק לא ידענו אם עוד יומיים או שנתיים. ביום ראשון הוא נפטר. אולי אפשר לומר שהתמזלנו. אבל לא הייתי שלֵו. אני לא קול, בכלל. געשתי וסערתי בגלי הים של תל השומר. והאובדן, מורגש אבל בעצם לא. כי זה לא ייאמן שהוא איננו.

-- אמא --

אמא נולדה בצרפת למשפחה מסנט־פטרבורג. מיליונרים, אצולה רוסית, אבא של סבתא עזר לז'בוטינסקי לעלות ארצה, סבא היה גזבר הסוכנות היהודית העולמית. עברו לפריז בתקופת המהפכה והכסף הלך לאיבוד. הוריי נפגשו אחרי שמישהו היה מאוהב באמא ברמת־גן. היא לא רצתה אותו. אז הוא הכיר לה את אבא שלי. לימים החבר, הארי טריגובוף, נעשה איל נדל"ן באוסטרליה, מולטי־מיליארדר. היה יכול להיות אבא שלי. אבל אז לא הייתי יוצא כזה חמוד.

אמא עבדה במשרד של שמואל צמח. אנשים מכל העולם הסתובבו אצלנו בבית, הזמרת ברברה, הגששים, שייקה אופיר, חיים טופול, שלמה בר־שביט, בלה אלמוג, עמוס אטינגר. היה ברור לי שאהיה משהו כזה. כשהתחלתי להופיע בטלוויזיה, לאבא נראה מפגר לגמרי מה שאני עושה. הדבר היחיד שאהב זה 'לעוף על המיליון', לסדרות ולריאליטי הוא לא התחבר. אמא שלי רואה הכל. היא מעריצה אותי. נגמרת הצגה והיא אומרת, "לא בגלל שאני אמא שלך: אתה הכי טוב!" אבל את אמא שלי. ואז אחותה מצטרפת: "למה, גם אני אומרת!" עם שני האחים שלי זה אחרת. גלעד, גיגי, רואה אותי בקאמרי, יוצא עם האדרנלין של ההצגה. "משעמם", הוא חותך, "תגיד, מאיפה הנעליים של השחקן ההוא?"

צייד הסטלנים. ברובינסקי בצבא

-- ילדות --

נראה לי שהייתי אמור להיות גיי. אני גם הבת שמעולם לא הייתה לאמא, וגם החברה הכי טובה שלה, וגם אוהב מיוזיקלס. איך הבנאדם לא גיי, אתה שואל את עצמך. כבר בגן הייתי חבר רק של הבנות. זה לא שאין לי טסטוסטרון, יש לי גם ערב פוקר פעם בשבוע, אהההה, בנים מטומטמים.

למדתי ביסודי בבית ספר 'ארנון', צפון תל־אביב. החתיך של הכיתה. וגם החלש. לאו דווקא חטפתי מכות, אבל בכיתה ה' ארז וטל הכריחו אותי להגיד לענת שאני לא אוהב אותה. אף פעם לא שיחקתי כדורגל. מתבודד, או עם הבנות. תיכון, 'גימנסיה הרצליה'. תלמיד גרוע. בלי בגרות. מפריע. הורס שיעור. רוב הזמן הייתי בצופים, שם היו קוראים לי, "ירון מנהיג החבר'ה". בגיל 15 התחלתי לעשן. במלחמת המפרץ נידבו את הכיתה לאיכילוב למקרה של התקפה כימית. חודש וחצי ישבנו במשמרות. ושם כבר עישנתי כל הזמן.

חברה, מכיתה א'. נשיקה ראשונה, כיתה ט', עם הלשון, בתוך הים בחוף הרצליה. לא זוכר את שמה. את הראשונה ששכבתי איתה, מ', אני דווקא כן זוכר. כיתה י'. לפני חודשיים התראינו בכנס בית ספר. אהלן־אהלן, ילדים, עניינים. לא יודע מה היא עושה.

קירסטן דאנסט מעריצה. עם מירב שירום

-- צבא --

לשמחתי, מצאו לי רשרוש בלב. פרופיל 64, פסול ליחידות שדה. אבל לא הייתי הולך בכל מקרה. אני פשוט לא יכול. לא מסוגל. שירתתי בחיל האוויר, ביטחון שדה, שנאתי כל רגע. הייתי הולך ברגל לקריה עם סנדוויצ'ים מאמא ופטור משמירות. הייתי חוקר חיילים על סמים. מראיין מלש"בים לשיחה על החיים, 19 עמודים, ואם הייתי עולה על משהו - "עישנת, כמה, עם מי" – מעביר הלאה, ואנשים מפשפשים ומחליטים. נכון, זה לדפוק מישהו. נכון, זה מחריד. אבל אתה חייל, נו. ובכל זאת הייתי חייל מצטיין, עם אות כזה. נו, כי אני אוהב לספק אחרים.

כשהייתי מילואימניק המודעות צנחה עליי. נוסע באופניים לשדה דב, פעם בחודש לתחקר אנשים, יודע עבור מה אני נוסע, וזה כבר עיצבן אותי.

-- יופי --

תמיד הייתי הכי יפה. היחיד שיש לו עיניים כחולות במשפחה. תמיד רזה, לא יכול להשמין. לא הבנתי מה זה להסתכל במראה ולא למצוא חן בעיני עצמי. כי אני נראה לי נאה, וכולם אומרים לי שאני חתיך, ותמיד חשוב לי להיות חתיך. רק בגיל 20 בערך נחת עליי, שבעצם יש אנשים שלא אוהבים את איך שהם נראים!

רציתי להיות דוגמן מגניב, אליל בנות. קינאתי באלון ריינהורן, בליאור מילר. אמא שלי חברה מאוד טובה של לביאה הון, הסוכנת. הלכתי אליה עם בוק, עירום, מבטים כאלה גרועים שזה לא להאמין. רוצה להיות דוגמן. "בסדר, לך תהיה ניצב". אז הייתי ניצב שלושה חודשים ב'צה"ל 1'. חזרתי. רוצה משהו עם מילים קצת. "אז לך תלמד בבית צבי". דוגמנות? לא קרה. אז אולי אני לא מספיק יפה.

-- הטרדות --

בגלל שהייתי יפיופון ועדין, מלא גייז הרשו לעצמם לחשוב שאני גיי. לשדל אותי. להתחיל איתי מגעיל. במושגי היום, יש לפחות שלושה אירועים שאני זוכר, שהם MenToo. הטרדה מינית. חושב שהיו יותר, אבל שלושה אני זוכר היטב.

אני תלמיד שנה א' בבית צבי. מהר מאוד הייתי מוצלח וקיבלתי תפקידון בהפקה של שנה ג', משרת באיזו הצגה. ואחד השחקנים, היה הארד־קור כזה, פשוט הצמיד אותי לקיר. הצמיד־הצמיד! ואני כזה עדין. עד ששחקנית אחרת בשנה ג', ואני מודה לך על כך, היא זו שהצילה אותי. אמרה לו, "די, תעזוב אותו, בחייך!" ככה! יצאתי בהלם. אבל לא עשיתי כלום. היו לי עוד 30 הצגות איתו. ממש קורבן אמיתי, עם השתיקה הזו.

עוד מקרה אחד שם, עם תלמיד אחר משנה ג'. ועוד מקרה אחר, שאני מעדיף בכלל לא לדבר עליו, שנשאר צרוב. שנים אחרי הבנתי שיש פה איזה משהו. איך אני לא קם ומספר לחבר הכי טוב שלי, למרות שאני לא ביישן ומסתיר מטבעי. והיום, כשיש לי ילד, אני חושב, וואו, איך גורמים לבן שלך מגיל קטן לדבר, להיות מודע, לדעת מה הגבולות, מה זה הזולת? זה הורג אותי.

-- משחק --

לי, בניגוד לרבים שנושאים צלקות, היה אדיר ב'בית צבי'. אהובו של גרי בילו. ואני מכיר את הסיפורים עליו, ומכיר מקרוב את מי שנפגעו ממנו, ומאמין להם, וזה מאוד־מאוד מבאס אותי. אבל אני אהבתי אותו מאוד, כאיש חינוך וכחבר, וגם אחרי בית צבי היינו ביחסים. בכלל היה לי שם מדהים מהשנייה הראשונה. מקבל מחמאות אחרי התרגיל הראשון אצל רפי ניב, וזה רגע שאתה מבין שזהו, זה הדבר.

ובדיוק שנייה אחרי 'בית צבי' החלטתי שאני לא רוצה להיות שחקן. כי התחלתי לשחק בהצגות ילדים. עץ ב'דפנה ודודידו', כאלה מין. אחרי חצי שנה הבנתי, זה לא בשבילי. למשל, הצגה חינוכית לנוער, על סמים. אולם התעמלות בבאר־שבע, ניאונים, תשע בבוקר, יום ראשון. ארבעה שחקנים עם הגברה שלא עובדת, ומלא תלמידים על הרצפה, לא מקשיבים, מפריעים. אז כוס אומו, לא רוצה! לא באתי להיות מחנך! בדיוק יצא אז שער גדול של 'פנאי פלוס', עם יהודה לוי. הסתכלתי ואמרתי: או שאני יהודה לוי – או כלום. לא רוצה את המרמור, לא רוצה לקנא. שלום־שלום.

-- פריז --

אז נסעתי ללמוד ספרות צרפתית בפריז. להתפייט על בודלר, לחוות את הסתיו הפריזאי, מסוגף ומיוסר. קלישאה עד הסוף. אבא נתן 2,000 יורו, וזהו. עני מרוד. גרתי בדירת סטודנטים, לימדתי עברית ולמדתי באוניברסיטת נאנטר, בפרבר של העיר, 33 אלף תלמידים, 30 אלף מוסלמים. כשהיו התפרצויות אלימות, זה היה שם. קצת פחדתי. אז אתה אומר, "אני מתל־אביב", זה נשמע מגניב.

והייתי בודד ברמות. שנתיים לא שכבתי עם אישה. פעם אחת עם איטלקייה במסיבה, וזהו. קונה בסופר פסטה הכי זולה, אוקיי, זה 40 סנט. מלא מיגרנות וכדורים. יושב לבד בחדר, מעשן דראם מגולגלות, נכנס לתפקיד שלי בסרט. למשל, קראתי את הביוגרפיה של ואן גוך. הולך לרו לפיק, איפה שאח שלו תיאו גר, יושב מול הדירה וקורא את הפרק. במעותיי האחרונות נוסע לאמסטרדם לבד, שותה אבסינת איפשהו, מוצא את עצמי שוכב על ספסל בבוקר, אבוד. קלישאה.

וכתבתי המון. הולך לבית הקברות פר לשז וכותב, כמו גיבור ברומן. בעיקר שירים. מגיל 15 אני כותב, כל יום שיר, שירי אהבה שותתי דם. הנה שיר מגיל עשר שאני זוכר בעל פה. "בחיים אין חוק ואין צדק, אך יש בהם משהו מועיל. והכל כתוב על פתק, בתוך כיס קטן של מעיל. ובכיס הקטן יש חור, והפתק ממנו נפל. לכן דבר אחד צריך לזכור, שאם לא תופרים חור במעיל אז חבל".

-- מיומנה --

חזרתי ארצה וישנתי אצל חבר על הרצפה. איכשהו התגלגלתי למיומנה, ותוך שבועיים הייתי במונטה קרלו, פרודקשן מנג'ר של הלהקה. שנתיים וחצי הסתובבנו בעולם. משם התחילה האהבה שלי לטיסות ביזנס, מחזיק את כל העולם עם שני פלאפונים, מגניב זה לא מילה. מסיימים הופעה בארגנטינה, ואז ג'אם סשן ברחוב, 3,000 איש, רוקנרול, מטורף. ומיליון בחורות, כן. האם יש בחורה שלא שכבתי איתה שם? מיומנה זו הקלישאה של להקת ריקוד, כולם שוכבים עם כולם, כיף חיים. אז נגיד ככה: התאקלמתי חברתית, תרתי משמע.

ואז התחלתי לקנא בהם. כי אני רק המפיק. רגע, משהו אצלי לא מקבל תשובה. אני צריך שיאהבו אותי, שיכירו בי! אני צריך להיות החתיך שעומד באמצע, וכולם מוחאים לו כפיים, אתה מוכשר!

-- יותם בל --

הדמות של "יותם בל" נולדה בפריז. חייתי בלי טלוויזיה, רק די־וי־די של 'שידורי המהפכה' של אסי וגורי. וואו! פרודיה על החדשות, על המגישים, הכי טוב בעולם. אז התחלתי להקליט במיקרופון של ווינדוס מבזקים של חזאי, הכי לא פי־סי, סוס טרויאני במערכת. אחר כך בארץ צילמתי עשרה מבזקים כאלה ובאתי לאתר נענע. בט"ו באב גם הופעתי שם בעירום, מפוקסל, כי לא היה אכפת לי מכלום. גם אין לי ממילא בעיה להופיע בעירום.

משם לקחו אותי לערוץ 10. היו מיד תקריות. כי אנשים חשבו שזה חזאי רגיל, היה כתוב מתחת "יותם בל" – שזה טמבל, כן? – והתייחסו אליו ברצינות. פעם אחת אמרתי, "היום מלאו כך וכך שנים למותו של ביאליק", התחלתי לקרוא שיר – "אההה, לא מעניין אותי!" – והעפתי אותו. אז מנחם בן כתב למחרת, "יותם בל הוא מטומטם". מצחיק.

הייתה גם תקרית ההומואים הידועה ("מחר ייערך מצעד הגאווה בתל־אביב. היזהרו מחיידקים!") GoGay עשו עליי כתבת נאצה מטורפת, היום בכלל היו אוכלים אותי על זה. אבל זה היה בצחוק, נו באמת. הומור בוטה, לא פי־סי, שבא כמובן כדי להוציא את הדעות החשוכות החוצה. אני כמובן ההפך הגמור מהומופוב, מאוד מחובר לעניין. לי ולמירב יש כמה זוגות להט"ב חברים – אנחנו ממש בתוך זה.

-- אלכוהול --

מאוד אוהב אלכוהול. אנחנו משפחה של שותים. יום שישי, יין, וודקה, הכל. אמא, בת 82 טפו־טפו, מצב מעולה, שותה. לאבא שלי היה כיסא קבוע ב'השופטים' בת"א, רושם כל חודש צ'ק, ועוד צ'ק לטיפ. שם אני "הבן של גרי ברובינסקי", כבוד. לשבעה שלו קיבלנו מהם ארגז גינס. היו גם בקבוקי בלאק־בוש, ועוד 70 צ'ייסרים לאורחים.

היו גם תקריות כמובן. מלא הקאות, סימסתי דברים מבישים. מפלרטט חזק עם מישהי שאני בכלל לא רוצה, זה רק אני בודד, מסטול בתל־אביב. גיל 35, בין שבת לראשון, חמש לפנות בוקר, משאיות זבל, חוזר מהפיקוק. שיכור ברוטשילד, סחרחורת, עובר על מספרים בטלפון. ואז, "איפה את?" חבל שלא היה אז טינדר, אולי היה לי יותר קל בחיים. ואולי איזה מזל. כי עמוק בפנים אני חנון.

-- נשים --

לא עברתי על קטלוג שחקניות ישראל. די עם זה. אפילו ניסיתי בחיי גם כמה מערכות יחסים קצרות עם לא־שחקניות, ולא הלך. כי אני צריך שתבין אותי, שעוסקת במשהו שמעניין אותי ומושך אותי. מאותה קליקה. זה טבעי. ולמרות התדמית שלי, אף פעם לא הייתי הרווק הזיין בעיר הגדולה.

מערכות היחסים האלה נכשלו. לא בגללן, בגללי. כי הייתי במקום אחר. הכל הפריע לי. קודם כל, זה שאני לא לבד. חשבתי שאני בעצם רוצה להיות רווק, לא רוצה ילדים, טוב לי להיות לבד. הבנה שהפורמט של זוגיות הוא לא בשבילי. זה קורה לאנשים לקראת גיל 40, מתמכרים לזה, ללבד, אתה אפילו לא יכול לקבוע איתם כי הם לא יכולים לוותר על השנ"צ שלהם. ומה פתאום לחלוק בית עם מישהו?

יש מלא שיצאו פגועות ממני, ואני דווקא אדם מאוד רגיש. כי בסופו של דבר זה מעליב. וגם כי אני נוטה להיפרד כרעם ביום בהיר. פתאום. "זהו, די". ברגע שזיהיתי שאני לא שם - מיד להגיד. כי מה עדיף, לסחוב את זה בשקר עוד חודשיים? נפרד, ואז: סוף־סוף לבד! איזה כיף להיות לבד! זה היה המונולוג. הייתי מכור לזה. עד שהבנתי שזה בכלל לא נכון.

-- מירב --

אף פעם לא ננטשתי. תמיד אני סיימתי את הקשר. עד לפעם האחת שננטשתי, לשמחתי עם זוגתי ואהבת חיי מירב (שירום). בתחילת דרכנו היא לא רצתה ונפרדנו. שלושה שבועות של גיהינום אמיתי. לא האמנתי איך אפשר להמשיך לחיות.

למזלי, גיליתי שהיא הייתה באותו מצב. זכרתי איזה ספסל ברחוב בלפור, אולי תיכננתי להגיע אליו, יכול להיות, אולי היא תעבור. זה קרה, ולשמחתי גיליתי שזה היה הדדי. זה היה בשישי בצהריים. שתינו מלא בירה וקמפארי, ובערב היה ברור שזהו. אנחנו ביחד. מה שהוביל לארבע שנים של זוגיות, והורות משותפת וכיפית לבן שלנו, ליאון.

מירב שחקנית אדירה. לאחרונה, בגלל 'פאודה', היא הגיעה לאל־איי. קירסטן דאנסט מזהה אותה בלובי של המלון, "את מפאודה!" וקוראת לבעלה. מטורף. בזכות מירב הבנתי שגם אני אולי שחקן, אבל היא באמת, ה־שחקנית. תכנונים להרחבת המשפחה? לא! יש תכנונים ללא להרחיב אותה. ואולי יום אחד נתכנן כן.

-- טיפול --

הזמזום הזה בראש, "מה לא הספקתי", בינתיים נעלם. בזכות הטיפול. אינטנסיבי בטירוף. שמונה שנים אצל פסיכולוגית. 240 אלף שקל. בינתיים הורדנו את מספר הביקורים, גם את הכדורים. הייתי חמש שנים על ציפרלקס. מוריד את החשק? סקס זה אוברייטד, נו. ואותי הציפרלקס הציל. קודם הייתי בהתקפי חרדה, נפול, אין מוצא, הזעות, מה יהיה איתי, אני לא אצא מזה. שנתיים כאלה. בסופו של דבר למדתי ממה זה נבע. כי אתה חוסם רגשות. הייתי לא מחובר. היום אני מחובר בטירוף. להיות אדם שלֵו, מודע בטירוף, מחובר רגשית כל הזמן. לפעמים זה מעיב וכבד מדי, הפרטנרית שלי סובלת, אבל אין לי ברירה. זה מסע חיי. לא קריירה ולא כסף.

-- כסף --

התחלנו עכשיו שיפוצים. דירה שכורה, בטח. מי קונה בית בתל־אביב? זה לא שאין לי, רק עושים השקעות אחרות בחיים. ועכשיו הכסף שלי בטיפול. כי במשך שנים הייתי מטומטם כלכלית. התחלתי להיות טאלנט בערוץ 10, היה לי מלא כסף. כתבו "מאה אלף שקל בחודש"? יורד מס, עמלת סוכן, בעיתונים זה נראה יותר, נעזוב את זה. אבל הייתי מרוויח סבבה הרבה שנים. ולא ידעתי לאיפה הולך הכסף. ואני לא אחד שקונה מכוניות פאר, כן.

אז איפה? בעיקר חו"ל. אוהב לנסוע הרבה וברמה מאוד גבוהה. ריזורט קבוע בכרתים. טוקיו שלושה שבועות עם הונג־קונג בדרך. טיסות ביזנס. הייתה פעם טיסה לאל־איי ביונייטד, ביזנס, 8,000 דולר. על מה? אתה לא מקבל בלואוג'וב בדרך. רק מקום לרגליים כמו בנאדם, לישון טוב. ועבור ההרגשה הזו, כשסוגרים את הווילון. מפגר, נו. אז לא חסכתי כמעט כלום.

בתקופה יותר מוקדמת בחיים הגעתי למצב של 108 אלף שקל חוב. כיכר המדינה, אותו סניף של ההורים, הבנק נתנו אשראי. אז ביום אחד אמרתי, די. עזבתי את הדירה, מסרתי את החתולה, ומשך שנה גרתי אצל אנשים כדי לסגור את הבור. ומשם התחלתי לטפס.

-- טלוויזיה --

לא רואה טלוויזיה, בכלל. שנים אין בבית טלוויזיה. זה לא מעניין אותי. לא אוהב. רואה רק כשאני נכנס לפרויקט מקצועי, אז אני יסודי בטירוף, נגיד לקראת תוכנית אירוח בערוץ 11 ראיתי ג'ימי קימל, ג'ימי פאלון, לטרמן, גורי אלפי. עוזר לדעת בהמשך מה הגבולות שלנו, "לא־לא, זה גורי אלפי, אנחנו לא בעולמות האלה". אבל לא מתעניין בכל היתר. מירב אומרת, "בוא תראה 'סיפורה של שפחה'". בא, חצי פרק, סבבה. די.

את 'דייט בחשיכה' עשיתי כי הייתי צעיר והייתי צריך את הכסף. ממש לא כוס התה שלי, אבל היה קל, לא סבלתי. אבל זה שירדתי לזנות ועשיתי פרק שאני משתתף בעצמי... הסוכן שלי היה בהלם. "בשביל מה לך? עבור עוד כמה אלפי שקלים?" חוויה שלא הייתי חוזר עליה היום.

-- לעוף על המיליון --

הגעתי לתוכנית כניסוי, פיילוט, פרצוף חדש להנחיה. ופתאום שבע עונות. מת עליה. תוכנית מצוינת. מאוד מקווה שבגלל המיזוג היא לא תיעלם. פעם גם התחריתי בעצמי, 80 אלף שקל, תרמתי אותם. אני בכלל לא רע בידע כללי. למרות שלא עברתי את המבחנים בגל"צ. מאוד מוזר. נכשלתי במבחנים. וקינאתי נורא. כי זה היה החלום. אני והחבר שלי שניידר היינו עושים בצופים תחנת רדיו, לו קראו ארז טל ולי אברי גלעד. הייתי שומע 'מה יש', וממש רציתי להיות אברי כשאהיה גדול. היום הייתי רוצה להיות ארז.

-- העתיד --

עכשיו אני מתכונן לעונה שנייה של תוכנית אירוח, 'הערב יהיו כאן', שתעלה בקרוב בתאגיד כאן 11, אחרי 27 תוכניות בראשונה. וגם שעשועון, 'הקו האדום', שיעלה שם ב־6 בספטמבר. חוץ מזה כמה חלטורות קטנות. אבל מבחינת קריירה, עצרתי. הראש שלי במוד פנסיה. רוצה לעשות קורס בישול, ולקחת את הילד לגן. אין לי שאיפות לעתיד. הייתי רוצה שייפלו עליי 30 מיליון שקל ואוכל להפסיק לעבוד. ואז אולי איזו הצגה בתיאטרון, או תוכנית בגל"צ. זה הכל. ולהיות מפורסם? מצד אחד אני אומר, רוצה שלא יזהו אותי, שיעזבו אותי, רוצה שקט. מצד שני, אם אני נכנס למקום ואף אחד לא מסתובב, אז יש לי בפנים, המממ, מה קורה? ואיזה באסה שאני בכלל מרגיש ככה. ¿