הגוף יודע לעשות אהבה

בבית שבו גדלתי היה בסלון תנור חימום גדול. בחורף אחותי ואני היינו יוצאות מהמקלחת ומתלבשות לידו. יום אחד, בסביבות גיל 12, אמא אמרה לי: "מעכשיו את לא יוצאת להתלבש בסלון כי לאבא לא נעים", ולא הבנתי מה לא נעים. חשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר שקשור לגוף שלי. מעבר לזה, לא היו בבית גילויים פיזיים של חיבה. לא בין ההורים ולא איתנו. לא הייתה שפה פיזית. גופנית.

בגיל עשרים הכרתי את מי שהוא בן הזוג שלי עד היום. בפעם הראשונה שהגעתי אליו הביתה, ראיתי את אמא שלו ואחותו יושבות מחובקות על הספה מול הטלוויזיה. זה היה מראה מרעיש בשבילי וחשבתי "הנה, אפשר גם ככה".

במשך שש שנים קיימנו יחסי מין בלי חדירה. כאב לי. לא הבנו שיש בעיה, או שהבנו ובחרנו להתעלם. יחסי המין שלנו התקיימו עם אוננות הדדית ומין אוראלי, והאורגזמות שלי תמיד היו מופלאות אבל פחדתי לנסות דברים חדשים. הבנתי שאני לא יכולה לעשות עד הסוף את מה שצריך, אבל זה מבחינתי היה סקס. מצד אחד אורגזמות טובות ומצד שני משהו סגור בגוף ובמחשבה, שרואה במין עוד חובה של חיי הנישואים. אולי משום שפעם שמעתי את ההורים שלי מקיימים יחסים וזה היה נשמע כאילו אמא שלי נאנסת, למרות שאני יודעת שלא, אבל אלה הקולות שהלכו איתי.

אחרי עשר שנות נישואים, הוא הציע שנעשה חילופי זוגות. בהתחלה סירבתי. אחר כך חשבתי שאולי ואמרתי "ננסה". עוד לפני כן, כשהבנתי שאני רוצה ילדים, התחלנו לשכב עם חדירה. התייחסתי לזה כאל אקט טכני שאין ברירה אלא לעשות, אבל אחרי הלידה אמרתי לעצמי "טוב, אם יוצא משם תינוק, יכול להיכנס לשם איבר מין זכרי גם בלי שיכאב", והתחלנו לקיים יחסים מלאים אם כי עדיין מוגבלים, כי עוד היו לי עכבות. בעקבות חילופי הזוגות, מצאתי את עצמי נחשפת לעולם שלם של התנסויות, והאיש שלי התגלה כגבר נטול עכבות. ידעתי את זה, אבל הידיעה הזאת הייתה בשבילי עול. לפעמים אמרתי לו: "אתה יכול ללכת לאחרות". חשבתי שככה עוד נשים יתחלקו איתי בעול ובאמת מדי פעם היו לו מפגשים, ובשבילי זה היה סוג של שחרור.

בהתחלה הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים. רציתי לטעום מהכל: מין קבוצתי, עם נשים, מין בטבע, בחדר חשוך, והאיש שלי יכול היה להכיל את כל הפנטזיות למרות שחלקן הבהילו אותי ולא את כולן מימשתי. בשלב מסוים פתחנו את הקשר ליותר מחילופי זוגות והרשינו לעצמנו להתנסות בעוד סוגי יחסים. עבורי זה היה מסע גילוי שהדבר הכי מופלא בו היה הטרנספורמציה של הקול הפנימי. הקול שאומר "את זונה, את שרמוטה, מזדיינת עם כל מה שזז. נותנת את הגוף שלך לכל אחד. מופקרת". מצד שני, האיש שלי חגג איתי. הוא לא הבין את השפה הזאת. הוא אמר "מה קורה לך? תראי כמה יופי וכמה את נהנית". המילים האלה, מהגבר שאיתו אני חיה ואוהבת, היו מתנה גדולה. חמש השנים הראשונות היו סוערות. כמו זלילה. אחר כך התחלתי לברור. להבין מה אני אוהבת במין ומה לא. למדתי להגיד "לא", שזה משהו שהיה לי קשה ללמוד כי עם כל "לא" מיד צצו המחשבות שאוי, הנה שוב העכבות מהילדות. לא היה לי ברור אם ה"לא" הוא באמת שלי, או שהוא נובע מהעכבות והאיסורים, ואני עדיין מבררת עם עצמי מאיפה מגיע כל "לא". אבל היה גם תהליך הפוך. להגיד "כן" ולבדוק מאיפה הוא מגיע. האם מאותו מקום מרדני זללני שעושה אחר כך כאב בטן ומייסר אותי, כי אולי עשיתי דברים שלא הייתי צריכה לעשות, או שהוא "כן" מדויק.

עכשיו יש תקופות שבהן לא בא לי סקס. זה מתסכל את האיש שלי שמתגעגע לימים שבהם המיניות פרצה מתוכי בלי גבולות. לפעמים, כמו שהולכים לחדר כושר, אני מכריחה את עצמי לעשות כי אני יודעת שכשאני עושה סקס, עם בעלי או עם אחרים, זה עושה לי טוב בכל כך הרבה מובנים. נפשיים ופיזיים. אז לפעמים אני מכוונת את עצמי לשם ומתבאסת שזה לא בא לי כמו רעב. באופן טבעי. סקס הוא דבר בריא וטוב. ואנחנו עדיין חיות בחברה שמניחה עליו איסורים שאנחנו צריכות להילחם בהם. אני מרגישה שמדובר במאבק נשי שהוא גם המאבק הפרטי שלי. להגיד: "מותר. מותר לנו ליהנות מהדבר המשמח הזה ולהיות עם כמה אנשים שאנחנו רוצות. אני חושבת שלא סתם הלידה היא שפתחה אצלי את המקום הזה. כי כמו שהגוף יודע ללדת, הגוף יודע לעשות אהבה.

אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:

erot.woman@gmail.com