אבל עם כל הצער עליה, אני כותב את הטור הזה על תאילנד כי הכל החל במשפט שמישהי מהמשפחה שלנו זרקה מולי בערגה לא מוסתרת: "בא לך חופש?"
וכשעניתי, "איפה ובאיזה ארץ? כי אני לא מוכן בימים צפופים אלה להיכנס לשדה התעופה ולעבור את כל הביטחון והדיוטי ולטוס תשע שעות בשביל לתקוע בלו־טקילה על איזה חוף ים עם משרתים מקומיים", היא ענתה: "בא לך על תאילנד?"
טראחח. מזה הכי חששתי, מהתאילנד הזאת. לא יודע למה. לא מבין אפילו את עצמי. כי מכל הארצות שבעולם, תאילנד הכי לא נראתה לי.
"שמעי, אלפי ישראלים מממשים את הזכות להיעלם לזמן מה בתאילנד", אמרתי, "אבל לי לא בא עליה.
"מה לעשות שהישראלים נמצאים בכל מקום", ענתה.
"אז אני לא רוצה שמישהו יצלם אותי מוציא את הראש כשאני שוחה ולוקח אוויר בבריכה".
"רוצה אולי חופשה בקרחוני איסלנד עם מזחלות? כי לשם נוסעים רק ישראלים מעטים", הציעה.
"אני לא סובל קור בחום", עניתי .
"אז תאילנד. זה החלום שלנו", אמרה, "ואם בא לך תצטרף גם".
שתיקת הברזים / השיחה הזאת התקיימה לפני כמה חודשים ובינתיים, בחלוף הזמן, התפנינו לחיינו הקטנים.
אבל אז הגיע אוגוסט והרחובות התרוקנו בערים ובכבישים ולרגע נהיה פה שקט, וחשתי אפילו משהו מיסטי באוויר הדחוס שלנו.
אבל אז ההצעה שוב עלתה: "אנחנו קונים כרטיסים ומזמינים מלון. וכמה מהילדים ואפילו החברים הסכימו לבוא. אז מה איתך? שינית במקרה את דעתך?"
"והשכנים? הם לא יבואו?" שאלתי בסרקזם. "הרי הם נחמדים כשאני פוגש אותם לפעמים ליד פחי הזבל או בשדרה הירוקה שלנו בשכונה".
"גם הם מן הסתם ייסעו לחופשה בתאילנד, אבל לא איתנו", צחקו הצוחקים.
אחר כך השתררה בחדר שתיקה שאני מכנה אותה שתיקת הברזים. ובעודי מתבצר בעמדתי הנוקשה לא לנסוע, ראיתי אותם מתחילים בהכנות. כלומר, רוכשים כרטיסים, מזמינים מלונות וכולי וכולי.
ואז לילה אחד, פשוט כדי "להכיר את האויב", נכנסתי לוויקיפדיה וגיליתי שהיא מכונה בעצם ממלכת תאילנד (בתרגום: מדינת החופשיים) והיא מדינה בדרום־מזרח אסיה, שידועה גם בשמה הקודם, סיאם (זוכרים את המחזמר הישן "המלך ואני" על מלך סיאם עם השחקן יול ברינר שהמורה המערבית של ילדיו מלמדת אותו לרקוד ומתאהבת בו?) ותושבי תאילנד נקראים "תאים".
סלעים ירקרקים / הבטתי בתמונות המרהיבות של תאילנד וביני לבין עצמי אכן הודיתי שהיא יפהפייה, אבל גם שמתי לב שהתמונה הכי פופולרית שלה היא של איי סלעי אדמה ירקרקים בלב ים וסירות במבוק חותרות ביניהם. בתור חשדן כרוני היה נדמה לי שאת האיים האלה בדיוק ראיתי כבר בסדרה "הישרדות – הפיליפינים" והמצאתי לי תיאוריה שכדי למשוך אותך למקומות אקזוטיים מעבירים את האיים האלה מארץ לארץ.
"אתה מה זה חשדן אטומי", אמר לי אלעדיק שמצא את עצמו מטייל בממלכת תאילנד לפני כמה שנים למשך שלושה שבועות, "זו באמת ארץ יפה מאוד", אמר.
"ונהנית שם?" שאלתי.
"אה, טוב תראה... זה לא בשבילי לרכוב על פילים", ענה. וכך הבנתי שהוא לא.
קדחת תאילנד / התחלתי לראיין אנשים שפגשתי ולשאול אם גם הם נדבקו בקדחת תאילנד (כן), וכמובן נחשפתי לפועלים התאילנדים שעבדו מיוזעים וקרועי תחת בשדות מול המשרד שלנו בחצי הדרך להרצליה בזמן שאנחנו השקפנו עליהם מתוך חדרים ממוזגים. כן, תאילנד הפכה לקודש הקודשים של החופש הישראלי. כמעט כמו יוון וטורקיה בזמנו. בטח יותר (לצערי) מהצימרים בעוטף עזה.
"אין עדיין שיר של הסטטיקים על תענוגות בנגקוק?" שאלתי והתברר שלא.
"הם חייבים לכתוב שיר כזה כדי למלא עוד נוקיה תאילנדית", לחשתי.
הצעה להופעה / כשהבטתי בתמונות שהתפרסמו לפני שבוע, אחרי הופעת בריכה של ליאור נרקיס בבוקרשט שהסתיימה בקטטה אלימה בין ישראלים לערבים, נזכרתי שלפני שנה, באחד הרגעים הכי מביכים בקריירה שלי, שמעתי אמרגנון אחד לוחש לי: "בא לך להופיע בפוקט?"
"איפה זה פוקט?" שאלתי.
"נו, איפה? בתאילנד, כמובן. איפה שהתרחש הצונאמי הגדול מכולם", אמר, "יש שם מלא ישראלים. אז אם תסכים, נסדר לך אמפי סטייל קיסריה. אני מבטיח לך אמפי מלא, כי כמות הישראלים שנוסעים לתאילנד מדי קיץ היא ענקית".
"תגיד, אין אזהרת מסע על תאילנד?" שאלתי.
"לא. כי גם גדולי הטרוריסטים רוצים לנפוש מהטרור לפעמים. ואם לנפוש, אז בטח בתאילנד".
סייפרוס באמצע / שתי מזוודות החליקו לסלון שלנו לפני שבועיים במפתיע, כשבאי הבית הנוסעים ערכו ניסיונות, איך דוחסים לשתיהן בגדים לשבועיים. "שמע, אתה יכול להתחרט מתי שבא לך", אמרו לי.
אבל אני שתקתי. וכהתקפת נגד ניצלתי שבוע חור בהופעות, מילאתי מזוודת טרולי בכמה בגדים וטסתי במפתיע עם שניים מילדיי האהובים לממלכת סייפרוס (קפריסין).
סייפרוס היא אי שקט ומזמין (40 דקות טיסה מתל־אביב). אין פקקים בכבישים שלה, הדרך למפרץ בצפון האי נמשכה שעה וחצי והנהג עם השם הרוסי ואסילי אמר לנו שאין על קפריסין, אם מחפשים שקט בחיים. אחר כך נחתנו באחד הריזורטים היפים באי.
השקפתי על המפרץ, ולמרות שלא העבירו אליו עדיין את האיים הירקרקים ואת סירות הבמבוק, הוא נראה מהמם ביופיו.
מה שכן, ביום למחרת קלטתי שזו לא הפעם הראשונה ושתמיד כשאני נופש בקפריסין (פעם שישית) מתחיל ירי מסיבי בדרום. וכך, בלילה כשישבנו, ילדיי ואני, על חוף הים וספרנו כוכבים (המון זמן לא הייתי ככה בקרבה אינטימית עם ילדיי האהובים וכוכבי הרקיע) ראינו לפתע גוש לבן מנצנץ וגולש אי שם בשמיים, ואני צרחתי: "זהירות, פצצות מהדרום".
"אבא, חדל היסטריה. זה רק כוכב נופל. אז בקש בקשה", הרגיעו אותי ילדיי.
ואני ביקשתי שנהיה בריאים ושמורים ואוהבים ואהובים.
חלום הבנק / אין פאנץ׳ לסיפור הזה. המלחמות גובות קורבנות בלי הבדל בין דם לדם. החופשים חולפים כלא היו ונטמעים בחיים שלנו. ורק הכוכבים נשארים על משמרותיהם עד שהם נופלים.
"אני לא חייב כלום לאף אחד", צרחתי בחלום שהתעוררתי ממנו לילה אחד בקפריסין ובו ראיתי איך פושטים עליי אנשי הבנק המרכזי עם פטישים, כי לא שילמתי דו"ח חניה עלוב שתקעו לי הפקחים האכזריים של רמת־גן ליד הבית (500 שקלים. בושה).
התעוררתי בבעתה ומיששתי את עצמי, ומשלא יכולתי להירגע יצאתי למרפסת והנחתי לרחש גלי הים הקפריסאיים להרגיע אותי. "וואו, איזה מזל שאני בקפריסין ולא בתאילנד", לחשתי לעצמי, ואחרי שבוע חזרנו אני ושני ילדיי הביתה, עמוסי אהבה.
אבא אווזה / ביום שני בלילה השבוע הם יצאו לדרך. בשיירה גדולה ובטיסה ארוכה בת 11 שעות לבנגקוק ומשם לאיים. וכשהדלת נסגרה על הבית ונשארתי לבד, מחיתי לשנייה דמעת פרידה והתפללתי שכולם יחזרו בשלום.
אחר כך נזכרתי במשהו. וכמו מוכה אמוק יצאתי החוצה ורצתי בחושך לכיוון המונית שאספה אותם ואת שלוש מזוודותיהם (הם הוסיפו מזוודה) וצרחתי: "היי, כמעט שכחתי. מה שהכי חשוב לתאילנדים זה הצייתנות והשקט הנפשי. הראש נחשב אצלם לאיבר מקודש ולכן כל ליטוף ראש, אפילו של ילד, עשוי להיחשב שם כפעולה פוגענית. וגם, פליז שלא כמו פה בארץ, תנו כבוד למבוגרים, כי זה דבר ראשון במעלה בתרבות התאית".
אני כלל לא בטוח שהם שמעו אותי, כי צעקות האזהרה שלי נבלעו בחשכת הלילה הרמת־גני כשהמונית נעלמה.
אז חזרתי לסלון, שמתי את אריתה פרנקלין, אהובתי החולה, באוזניות ונרדמתי בישיבה בכורסה (כפי שאני עושה תמיד כשנוסעים לי) ולמחרת הלכתי לבד לסרט החדש "אבא אווזה". אחר כך נכנסתי לג'ט־לג כאילו נסעתי איתם. וככה התחלתי להשתתף בחופשה שלהם בתאילנד, בלי בעצם להשתתף.
