שאלה: מה זיכרון הילדות הראשון שלכם? מה הדבר הראשון שאתם זוכרים מעצמכם? קחו כמה דקות לשחזר. נחזור לזה בסוף.
לפני כשבועיים הייתי במלון באילת והלכתי לספא. בשלב מסוים אפרת נעלמה לי, אז החלטתי להמתין לה על נדנדה שהייתה שם ליד הבריכה החיצונית. התיישבתי וחיי השתנו. כך לפחות הרגשתי. סימסתי לאפרת: בואי מהר אני יושב על הדבר הכי נוח שישבתי עליו מימיי. אפרת לא התרגשה, אבל החלטתי שאני חייב לרכוש לעצמי בדיוק נדנדה כזו. חיפשתי את שם היצרן על הנדנדה, וראיתי שיש איזה טלפון עם קידומת 04. צילצלתי למספר וענה לי אדם מבוגר וחביב מחיפה. שאלתי אם הם מוכרים את סוג הנדנדה הזו שעליה אני יושב כעת וציינתי את שם המלון. הוא אמר שאפשר לעשות זאת. שאלתי באיזה חנויות אפשר להתרשם מהסוגים הנוספים שיש, והוא ענה שאין חנויות כאלה וגם אין אפשרות לרכוש באינטרנט. אנחנו עסק משפחתי, הוא הסביר, יש לנו מסגרייה שעושה בעיקר גדרות ומעקות, וכשיש זמן אנחנו עושים גם נדנדות לרשת המלונות הספציפית שבה אתה נמצא. מדי פעם אנשים כמוך מבקשים שנעשה להם בפרטי, אבל אנחנו לא משווקים את זה. חבל שאתם לא משווקים את זה, אמרתי, זה הדבר הכי נוח שיש. זה גם יציב וגם מתנדנד וגם נייד וגם אסתטי, וזה יורד לשכיבה. מדובר בפיסת גן עדן. האיש הודה לי, רשם את כתובתי ולאחר שבוע הגיע אחיין שלו עם משאית והביא לי את הקסם הביתה. "ריחופית", הם קוראים לזה, ובגלל ששילמתי מחיר מלא (זה לא מוצר זול), אין צורך בגילוי נאות.
כאן המקום לציין שאפרת הזהירה אותי מהאפשרות שמה שנוח מאוד בזמן חופשה באילת יהיה אפרורי יותר כשיגיע לביתנו, אבל אזהרותיה התבדו. התיישבתי על הנדנדה ורווח ליבי. אני באמת לא מבין מה יותר חשוב בעולם הזה מכורסאות טלוויזיה נוחות לבית וערסלים ונדנדות לחצר. האם יש דבר מה עם משמעות גדולה משיהיה לנו היכן לשבת כמלכים? והיופי הוא שטייקונים ובני עניים שווים בנושא הזה: ערסל שקשור נכון, גם אם הוא עלה מאתיים שקלים, מייצר תחושה עילאית ומושלמת. ולמי שלא השקיע בכורסה נוחה אחת לפחות לבית ועוד נדנדה לחצר אני רוצה לומר: כל היום אנחנו מתרוצצים ככלבים, האם לא מגיע לנו בסוף היום לחוש בנוח באמת?
זה בסדר. אני מודע לבעיה. אני מכיר בכך שיש לי חולשה קצת מוגזמת לנדנדות וערסלים. שיש פה משהו מעט לא נורמלי. בהחלט שמתי לב לכך שמדובר בסטייה מסוימת, כי כרגע יש לי בגינה ערסל שכיבה, שני ערסלי ישיבה שקשורים לפרגולה, שני כיסאות ים נשכבים, מעין קונכייה עגולה עם מזרן שניתן לשכב בה, סוג של נדנדה כזו שתלויה על ברזל, הנדנדה החדשה שקניתי מהמסגרייה בצפון ועוד שני כיסאות נוח. זה הרבה. ויש גם רוטציה והתעסקויות. אני מחליף בין הערסלים כל הזמן, משנה מיקומים וגם מרבה לדבר עליהם. זה אשכרה נושא שיחה מבחינתי: אני מסביר לילדיי מה הסגולות ומה החולשות של כל מוצר. זה הכי נוח לטווח קצר, בזה הכי כיף להתנדנד, בהוא אפשר לקרוא וזה מושלם כדי לנמנם עליו. קצת מביך להודות בכך, אבל אפילו שמות נתתי להם. לקונכייה אנחנו קוראים "קונסוליה", יש נדנדה שמכונה ״השגרירות״ אפשר ללכת לשבת ב"קיבוצים" (הערסלים) ועוד כהנה כינויים עונתיים.
בשבת האחרונה ישבתי באחד ה״קיבוצים״ בחצר (ערסל אדום שמתאים למחשבות של בוקר) וניסיתי להבין מה הסיפור בעצם. מה פשר אובססיית הנדנדות והערסלים. על איזה חסך זה יושב אצלי. האנליזה העצמית לא הייתה מסובכת במיוחד: מיד הבנתי שזה קשור לעובדה שאני כל הזמן מתנדנד. חלק מהפרעות הקשב וההיפראקטיביות שלי מתבטא בכך שכשאני יושב לכתוב, וגם בפגישות, אני נוטה להתנדנד, לנוע כל הזמן קדימה ואחורה, ואם זה לא היה מוזר בהגזמה, הייתי ממש מתנדנד כמו בתפילה. אפילו כשאני נוהג אני מוצא את עצמי לא מעט פעמים מתנדנד בכיסא הנהג. הייתה תקופה, כשהייתי נפגש עם קובי אריאלי בבתי קפה, שנהגנו לפתוח את הפגישה בהתנדנדות ממושכת. אנשים כנראה חשבו שאנחנו מברכים על המזון או משהו, אבל סתם רצינו להירגע.
כאשר המשכתי באנליזה והלכתי אחורה בזמן, הבנתי שבגלל שמגיל צעיר הייתי בבתי מדרש (אבא שלי לימד בישיבות והייתי מבקר אותו בהן ואחר כך למדתי בעצמי בישיבה), זה אף פעם לא היה נראה מוזר. ההתנדנדות שלי ישבה בול על אורח החיים בישיבה. יותר מזה: כשראיתי אנשים קוראים ספר בספרייה רגילה, והם סתם כך יושבים וקוראים ללא ניע, זה היה נראה לי משונה. איך הם מסוגלים לשבת ככה בלי לזוז, תהיתי. מה הם, פסיכופתים?
המשכתי לחזור לאחור ונזכרתי שאני עם הנדנודים התחלתי הרבה לפני שהגעתי לבית המדרש. הייתי מתנדנד גם כשהייתי רואה טלוויזיה אצל השכנים בגיל שש. וכשאני מנסה להבין מדוע, נדמה לי שבמובן מסוים כשאני מתנדנד אני מרגיש שהדברים מתנהלים טוב, שאם אני בתנועה אז הכל בשליטה. אמנם מדובר בבזבוז אנרגיה, זה קצת כמו לשבת באוטובוס ולדחוף את המושב שלפניך כדי שהאוטובוס יגיע יותר מהר לתחנה; אבל את הנפש, התנועה הזו של הגוף תמיד הרגיעה. אז כן, כשאני מביט בעיניים אובייקטיביות על תסמונת הנדנדת הזו שאני לוקה בה, אין ספק שאני קצת ווירדו בקטע הזה, ויש לי מזל שקצת הצלחתי בחיים, כי כרגע אנשים רואים בזה משהו חינני. אם לא הייתי מוכּר, יש מצב שאנשים היו חושבים שאני על הרצף או משהו מסוג זה (לא שזה רע ולא שלא כולנו על הרצף, אבל אתם מבינים מה אני אומר).
זיכרון הילדות הראשון שלכם - הצלחתם להיזכר מהו? כי יש האומרים שהוא חשוב ומכונן. שיש סיבה שבגללה אנחנו זוכרים דווקא אותו. העמיקו בזיכרון הראשון שלכם: במקרים רבים הוא אוצר בלום ופתח להבנת נפשנו. הזיכרון הראשון שלי, על כל פנים וכמה לא מפתיע, הוא שאני עומד בתוך הלול הפעוטות שלי, אני בן שנתיים בערך, לבד בחדר (כנראה בשעת ההשכבה), ואני מנדנד את עצמי כדי להירגע. אני עומד ומחזיק בדופנותיו ומתנדנד יחד עם הלול, עד שאני נרגע ונשכב לישון. ולפעמים, כשאני כועס על אלוהים שברא אותי לא־שקט, אני זוכר להודות לו שמלבד החרדות והבלבול, הוא ברא גם את היכולת להתנדנד, כדי שתהיה לי דרך להירגע.
ועכשיו ברשותכם אני יוצא החוצה. יש שם כמה ערסלים ונדנדות שמחכים לי. שבת שלום.
