אנדראס הרצוג, מאמנה הטרי של נבחרת ישראל בכדורגל, לא ניסה אפילו להסתיר את אכזבתו. מי שנחשב לאחד השחקנים הגדולים באוסטריה קיווה שלקראת יום הולדתו ה־50 יזכה סוף־סוף במינוי שהוא חותר אליו כבר שנים ‑ המאמן הלאומי. גם בעיתונות המקומית היו שותפים לאופטימיות שלו לגבי עתידו המקצועי. עוד לפני שהתברר שהחוזה של מרסל קולר, מאמנה הקודם של הנבחרת האוסטרית, לא יוארך ‑ כבר צץ שמו של הרצוג בכל מקום כמי שצפוי להחליפו. כשלבסוף מונה פרנקו פודה לתפקיד ‑ הרצוג זעם. “אני קורא לעיתים קרובות שאין לי מספיק ניסיון כמאמן”, כתב בטור למגזין “דייכשְטוּבֶּה”. “באמת, אני כבר לא יכול לשמוע את הקשקושים האלה”. לרשת סקיי ספורט גם הוסיף שנשיא הנבחרת ואנשיו “לא צריכים לפנות אליי יותר. לשחק משחקים אני יכול גם עם עצמי”.
הפיצוי הגיע מכיוון בלתי צפוי. בתחילת החודש הוכרז המינוי שהיכה בתדהמה את עולם הספורט המקומי. אנדראס (אנדי) הרצוג, קפטן נבחרת אוסטריה לשעבר ומי שאחראי לאחד משברונות הלב הזכורים בספורט הישראלי, כמי שכבש את השער הגורלי ב־2001 וסתם את הגולל על התקווה הישראלית להעפיל למונדיאל ‑ מונה למאמן נבחרת ישראל. למרות שמעולם לא אימן נבחרת לאומית, נבחר הרצוג לחלץ אותנו מהבור העמוק שאליו נקלענו – המקום ה־93 בדירוג הנבחרות העולמי, מתחת ל”אימפריות” כמו טרינידד וטובגו, איי פארו, עיראק ובנין.
התגובות הקשות למינוי לא איחרו להגיע. “איך יכול להיות שאנשים שנתנו להם לבחור במאמן לאומי שמייצג את העם, הדגל והלאום בוחרים בשונאי ישראל? אחד שלפני עשר שנים ויותר לא רצה להגיע עם נבחרתו בהיותו קפטן נבחרת אוסטריה לארצנו”, תהה איל ברקוביץ’, מי ששיחק מול הרצוג במדים הכחולים־לבנים באותו משחק בלתי נשכח. בסגנונו המעודן, הוא גם סיים בהמלצה: “מי שקיבל את ההחלטה הזאת זקוק לפסיכיאטר דחוף”.
אייקון לאומי
תזכורת קצרה: ב־27 באוקטובר 2001 הגיעה נבחרת אוסטריה, עם הקפטן אנדראס הרצוג, לאצטדיון רמת־גן, לקרב על הכרטיס למונדיאל 2002. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, והמתיחות הספורטיבית התערבבה בהלך הרוח הכללי ויצרה תערובת של אמוציות, שלובתה בשורת התבטאויות קשות של הרצוג עצמו.
"אני מעדיף שלא להגיע לישראל, אבל אם פיפ"א תחליט לא תהיה ברירה", הצהיר הכוכב האוסטרי ואף הביע תקווה שהפלסטינים יבואו לעודד את נבחרתו. כל זה רק הלהיט את האווירה באצטדיון רמת־גן, ואת 42 אלף האוהדים שמילאו את היציעים. גם שריקות הבוז שנשמעו במהלך השמעת ההמנון האוסטרי לא הפריעו להרצוג לעצום עיניים ולשיר את המילים ברגש.
בתחילת המחצית השנייה הגיע הרגע שכל המדינה חיכתה לו. אבי נימני הוכשל ברחבה וסחט פנדל, שמעון גרשון שלח את הכדור פנימה מ־11 מטרים והרעיד את האצטדיון. אבל אז, בדקה ה־91, בתוספת הזמן, הגיע גם הרגע שכל המדינה חששה ממנו. בבעיטה חופשית שלח הרצוג כדור שטוח שעבר בין רגליו של נימני, וניפץ את התקווה להעפלה למונדיאל ברגע אחד אכזרי. המשחק הסתיים ב־1:1, והרצוג סיפר שכ־2,000 אוהדים ישראלים חיכו לחבריו בנתב"ג כדי להפגיז אותם בעגבניות ובביצים. אגב, גם אוסטריה לא עלתה למונדיאל בסופו של דבר, אחרי שהפסידה לטורקיה 6:0 בסיכום שני המשחקים מולה בשלב הפלייאוף.
"ההלם היה מוחלט", נזכר עופר טלקר, שהשער ההוא היה גם אקורד הסיום הצורם לקריירה שלו במדי הנבחרת שהוביל אז המאמן הדני ריצ’רד נילסן. "היינו קרובים בסנטימטר מעלייה למשחקי ההצלבה, זאת הייתה נבחרת עם הדור הטוב ביותר שהיה פה, לדעתי ‑ עם יוסי בניון ואיל ברקוביץ’ ויוסי אבוקסיס וחיים רביבו ודודו אוואט. אני זוכר שאחרי הגול של הרצוג ישבתי על הדשא וכמה שניות אחר כך כבר הגיעה שריקת הסיום. גם הקהל ישב ביציעים ולא האמין למה שקורה, הרגשנו כאילו שדדו אותנו. היינו כל כך קרובים, זה באמת היה אחד הרגעים הקשים בקריירה שלי".
עם זאת, היכולות של הרצוג לא הפתיעו את הישראלים. "שמנו עליו עין כל הזמן. ידענו שהוא מסוכן. בלי שום ספק מדובר באחד השחקנים הגדולים שהיו באוסטריה, ובאחד השחקנים הגדולים שבכלל שיחקו נגד נבחרת ישראל".
גם להרצוג עצמו יש זיכרונות מתוקים מהביקור ההוא ברמת־גן. “הייתי כבר בן 33, כמעט בסוף הקריירה שלי”, סיפר למגזין האוסטרי “פרופיל” ב־2014. “אני זוכר שחשבתי לעצמי, ‘אוקיי, אני הולך לתקוע את הכדור הזה פנימה, גם אם זו תהיה הפעם האחרונה שיהיה לי מזל בקריירה’. ובאמת, בסוף זה באמת היה ככה, במשך שנתיים אחר כך בקושי היה לי מזל. כנראה ביזבזתי את כולו על הבעיטה ההיא”.
הרצוג ‑ נשוי לקאתי ואב לשני בנים, לוקה בן השמונה ולואיס בן העשר ‑ הוא בנו של אנטון הרצוג, שהיה גם הוא כדורגלן מקצועי בקבוצת אדמירה וינה (שלא קיימת היום). “מגיל צעיר הסתובבתי באצטדיונים ובאימונים, כך שכבר כצוציק נדבקתי בחיידק הכדורגל”, אמר בראיון למגזין של קבוצת הכדורגל ראפיד וינה ב־2009. “אני לא בטוח שאפשר לדבר על גנטיקה, אבל הבן שלי בן 19 חודשים ומשחק כל היום בכדור. גם אשתי לא האמינה בזה, אבל נראה שזה אמיתי”.
הקריירה המפוארת שלו התחילה בקבוצת ראפיד וינה בגיל 18, ונמשכה 18 שנה, שבמהלכן כבש 104 שערים. מי שכונה “מוצרט של הכדורגל” שיחק גם בקבוצת ורדר ברמן הגרמנית, שם זכה באליפות ובגביע (באותה עונה) וגם לעקיצות מהמאמן אוטו ריהאגל. “הוא תמיד אומר לי, ‘שמעתי שאתה המוצרט של הכדורגל. אני מעדיף שתהיה מדי פעם גם ואגנר! קצת יותר קשוח!’” סיפר הרצוג. בקבוצת באיירן מינכן הגרמנית, לעומת זאת, היה מעורב בתקרית מתוקשרת עם השוער חמום המוח אוליבר קאן, שכעס על איבוד כדור שלו, תפס אותו בחולצה, ניער, והוסיף דחיפה. אחרי שחזר שוב לראפיד בשלהי הקריירה, עבר לארה”ב, ופרש מכדורגל במדי הלוס־אנג'לס גלאקסי.
בהתאחדות הכדורגל הישראלית מקווים מן הסתם שהרצוג יצליח להביא את נבחרת ישראל למקום שבו כבר הופיע פעמיים כשחקן - המונדיאל. כשיאן ההופעות של נבחרת אוסטריה, כקפטן שלה וכאחד מעשרת השחקנים שהבקיעו הכי הרבה שערים בתולדותיה (26) ‑ שמור לו כשחקן מעמד של אייקון לאומי. “אנדראס הוא אגדה בכדורגל האוסטרי”, אמר עליו כדורגלן העבר האוסטרי מרקוס קיזנבנר. “הוא היה גם מנהיג וגם מושלם מבחינה טכנית. כולם מדברים על הרגל השמאלית הפנטסטית שלו, אבל הייתה לו עוד תכונה מדהימה: התשוקה למשחק, וזה היה אולי אחד הנכסים הגדולים שלו".
הסיוט האמריקאי
למרות שאיש אינו מערער על כך שהרצוג נמנה עם רשימת הכדורגלנים האוסטרים הגדולים בכל הזמנים ‑ קריירת המשחק העשירה שלו לא תורגמה למשרות אימון משמעותיות. הוא שימש כעוזר המאמן של נבחרת אוסטריה עד שנת 2009, ואז אימן את הנבחרת האוסטרית הצעירה, עד גיל 21, שלא הצליחה להעפיל בתקופתו ליורו הצעירות. "הרצוג עבד עם כמה דמויות מעניינות כעוזר, מה שתרם לו ניסיון טוב. היה לו גם תפקיד בבניית הנבחרת הבוגרת שעלתה ליורו 2016 ונחשבה להצלחה גדולה", קובע העיתונאי האוסטרי פליקס האסלשטיינר.
ב־2011 עשה שוב אותו המסלול שעבר כבר כשחקן – מאוסטריה לארה"ב. "אמנם הוא אוסטרי, אבל מבחינה מקצועית אפשר להגדיר אותו כמאמן אמריקאי־גרמני", אומר פרשן הכדורגל עמית לוינטל. "במהלך השהות בארה”ב הוא התעצב מקצועית והפך באמת לתוצר של המערכת האמריקאית".
במשך כחמש שנים שימש הרצוג כעוזר המאמן של הנבחרת האמריקאית, תחת שחקן העבר והמאמן הגרמני הנודע יורגן קלינסמן. "לשניהם יש מערכת יחסים ארוכה, שהתחילה כששניהם היו שחקנים", מסביר ראיין רוזנבלט, שהיה עורך ספורט ברשתות פוקס ו־SB Nation. "קלינסמן חיפש את הרצוג לצידו ברגע שקיבל את התפקיד, היה ברור שהוא האיש שהוא הכי סומך עליו".
יחד עם הרצוג, שעבד בצמוד לקלינסמן וגם קיבל ממנו מרחב פעולה ‑ העפילה נבחרת ארה"ב למונדיאל 2014 מהמקום הראשון בבית. במשחקים עצמם הפסידה ארה”ב בשמינית הגמר לבלגיה בהארכה, ואחריהם הוארך החוזה של הרצוג עד 2018. בראיונות שנתן אמר עוזר המאמן אז ש"הוא מאוד גאה בכך", ונראה היה שמצא לו בית מקצועי קבוע וחם.
הדברים התחילו להידרדר ב־2015, עם שרשרת הפסדים צורבים ‑ הנבחרת של הרצוג וקלינסמן לא הצליחה להגן על התואר שבו זכתה שנתיים קודם לכן, גביע הזהב, אחרי הפסד לג'מייקה בחצי הגמר. גם בקופה אמריקה 2016, שנערך בארה"ב, הביסה נבחרת ארגנטינה את המארחת 0:4 בחצי הגמר. אבל מה שהיטה את הכף מבחינת פדרציית הכדורגל של ארה"ב היה ההפסד המשפיל לקוסטה־ריקה 4:0 במוקדמות המונדיאל 2018, שבעקבותיו לא הצליחה הנבחרת להעפיל למשחקים. פחות משבוע אחרי ההתפרקות הצורבת הסתיים גם עידן קלינסמן והרצוג בנבחרת האמריקאית. השניים פוטרו מתפקידיהם.
החזית השנייה שבה הרצוג כשל בארה"ב הייתה כמאמן הנבחרת האולימפית, עד גיל 23. "הרצוג לא הצליח להביא את הנבחרת לאולימפיאדה, למרות שהייתה הרבה יותר מוכשרת מהנבחרות האחרות", מסביר רוזנבלט. "מדובר בכישלון חד־משמעי של הרצוג, של קלינסמן ושל כל התוכנית האמריקאית".
מאז שהסתיים הפרק האמריקאי בקריירה, הרצוג התרכז בעבודתו כפרשן ברשת "סקיי". “אחרי שפיטרו אותנו מנבחרת ארה”ב רציתי לבלות עוד שניים או שלושה חודשים עם המשפחה שלי, ועכשיו אני פתוח למשהו חדש”, אמר בראיון ל־ESPN באפריל שעבר. “הייתי צריך קצת הפסקה כדי להגיע למצב נפשי טוב יותר אחרי חמש השנים הקשות האלה. עכשיו אני באמת רגוע, הכל בסדר”.
פרופיל אידיאלי
לנבחרת ישראל התגלגל בעקבות העבודה המשותפה עם וילי רוטנשטיינר ‑ מי ששימש כמנהל המקצועי של ההתאחדות באוסטריה, ומונה בחודש יוני האחרון למנהל הטכני של נבחרות ישראל. "פיתחנו פרופיל של מאמן, ואנדי פגש אותו באופן אידיאלי", הסביר רוטנשטיינר לסוכנות הידיעות APA. "הוא היה ההצעה הראשונה שלי לפורום המקצועי, שאישר אותה פה אחד. אני באמת מעריך אותו".
"הרצוג חייב את הג'וב הזה ואת הצ'אנס הזה לרוטנשטיינר, שרוצה להשפיע ולהיות מעורב כמה שיותר, להיות מעין מנג'ר של הנבחרת", קובע לוינטל. "יש להם מערכת יחסים משותפת של ארבע שנים. הם עבדו יחד מ־2005 עד 2009, כשרוטנשטיינר עבד בהתאחדות האוסטרית ואימן זמנית את הנבחרת ‑ ובמסגרתה רוטנשטיינר שימש כדמות הבכירה והרצוג למד ממנו. בהתחלה רוטנשטיינר רצה את אלון חזן כמאמן ראשי, כדי שישמש בפועל כמעין עוזר שלו. בסוף הוא עשה תרגיל עוקף והביא אותו דבר – רק אוסטרי".
איך הרצוג, כשחקן עבר נערץ באוסטריה, לא הצליח להפוך למאמן הנבחרת?
"כי הוא לא הצליח להפוך למנהיג. הוא לא ניסה בכל הכוח להפוך למאמן מהטופ, ללכת ללמוד, או להתחיל בקבוצה קטנה ולהתקדם משם לאט־לאט. ההחלטה המכריעה שלו הייתה שהוא קיבל את ההצעה של קלינסמן ב־2011 ועבר לארה"ב, וקצת עשה לעצמו חיים קלים. הוא התפספס ויצא מחוץ למערכת, ועכשיו לקחת אותו כמאמן ראשי זה להמר. היום באמת לא יודעים לעומק עליו כלום, כך שמועדון גדול לא ייקח אותו".
"עושה רושם שהמנהל הטכני חיפש החתמה נוחה, מישהו שיהיה חצי 'יס־מן' שלו", מעריך עופר טלקר. "גם לא נראה שהרצוג הוא מאמן מאוד יקר בגלל שאין לו המון קבלות, אין לו המון ניסיון. צריך לבוא לפה מאמן שנשב ונגיד, 'וואו, איזה אימונים הוא מעביר', שכולנו נלמד ממנו, שנגיד, 'לא ייאמן, זה דברים שלא ראינו', אחד שיקדם אותנו קדימה. אלה דברים שאנחנו צריכים לראות".
הרצוג, מצידו, טוען אחרת. “אחרי שאימנתי את הנבחרת הצעירה של אוסטריה, רציתי להמשיך לאמן”, הוא אמר בראיון ב־2014. “אני טיפוס עם רעיונות ברורים ורוצה גם לממש אותם, אני לא יס־מן שאומר לכל דבר אמן. בשבילי חשוב להיות מסוגל להגיד מה החזון שלי וגם לתרגם אותו למציאות”.
אז מה הסיכוי של הצוות האוסטרי להביא בשורה חדשה לישראל ולהחזיר אותנו להתחכך בקצפת של הכדורגל האירופי? "בגלל שהם זרים ולא חלק מהמעגל המקומי, יש תקווה שלא יצליחו לדחוף להם אינטרסים כמו למאמן ישראלי, של סוכנים, של קבוצות, גורמים בהתאחדות והכתבות, והם כן ייצרו משהו", אומר לוינטל. "הרבה מאמנים חושבים שמאמן זר לא מכיר את המנטליות של השחקן הישראלי, שיחפף אותו וימרח אותו. אני יכול להגיד לך שרוטנשטיינר עשה שיעורי בית מדהימים, הוא איש מאוד יסודי. זה הימור גדול, אבל אני בעד לחשוב מחוץ לקופסה, בייחוד בנבחרת ישראל שכבר נחשבת לדי מתה. הרצוג שם דגש על פיתוח שחקנים, על עבודה עם צעירים, עשה סקאוטינג, ניסה לפתח שחקנים צעירים, אימן את הנבחרת הצעירה. אני חושב שזה מינוי מרתק, אפילו שאפשר להצביע בקלות על כל הבעיות ועל מה לא בסדר בו".
גם רוזנבלט מוצא סיבות לאופטימיות. "הבחירה בהרצוג היא סיכון. אחרי הכל, הוא מעולם לא הצליח בקבוצה בוגרת לפני כן. עם זאת, יש לו הרבה חברים חכמים שהוא יכול להישען עליהם והוא יחזור להתחרות באירופה, שם יותר נוח לו. בצירוף מוסר העבודה ורשימת הקשרים הארוכה שלו יש סיבה מספקת להאמין שהוא יכול להצליח בישראל".
