תנו לי רוקנרול

סרט | ג'ולייט, הגרסה העירומה

אינספור סרטים, ספרים וספיישלים ב־VH1 סיפרו לנו שכוכבי רוק ביום שאחרי התהילה הם עניין די עצוב. אבל מתעסקים מעט מדי בצד השני של המשוואה: המעריצים. אלו שמתאבססים על אמן, מפרשנים אותו למוות — ולעיתים קרובות מאמינים ששיריו שייכים להם יותר מאשר לו. בעידן האינטרנט התופעה הזו רק התעצמה.

מחמם לב לראות סרט בנושא כה קודר, שהיה יכול לפרנס אינספור מותחנים, נבנה דווקא כקומדיה רומנטית מקסימה וקלילה. "ג'ולייט, הגרסה העירומה" עוסק במשולש אהבה שצלעותיו הם זמר עבר שנעלם מהרדאר (איתן הוק בעוד תפקיד נפלא כילד מזדקן), מעריץ אובססיבי וקצת פתטי שלו (כריס אודוד מ"מסיבת רווקות") והאישה שביניהם (רוז בירן, גם היא מ"מסיבת רווקות" ונפלאה כתמיד). בירן מגלמת את זוגתו של המעריץ המושבע, שחיה איתו בכפר נידח בבריטניה. בשרשרת נסיבות היא נכנסת לקשר דווקא עם כוכב הרוק המסתורי שבן זוגה אוהב כל כך, ובכך שוברת את ליבו. גם נושא ההורות, ואפילו הזנחת ילדים, נמצא על הפרק, ולכן זו פחות קומדיה, ויותר דרמה חמוצה־מתוקה. היא התגנבה אליי בהפתעה כמו הקומדיה הנפלאה "לשכוח את שרה מרשל" מלפני כמה שנים.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה" מבוסס על ספרו של ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה", "אהבה על הדשא"), סופר שיודע דבר או שניים על אובססיות מוגזמות לתרבות הפופ. כמו בספריו האחרים והסרטים המבוססים עליהם, גם פה ישנם יחסי אהבה־ביקורת על מעריצים מושבעים מדי, ששוכחים את העולם האמיתי. ב"ג'ולייט, הגרסה העירומה", הביקורת והמרמור מקבלים משנה תוקף, ומצד שני הסרט מלא בחום ואהבה לדמויות שלו, בעיקר ברגעים מעוררי הרחמים ביותר שלהן.

נראה כי הבמאי ג'סי פרץ, בעצמו בסיסט עבר בלהקת אינדי־רוק נשכחת משנות ה־90 ("דה למונהדס", אם תהיתם), שם את הדגש דווקא על הדמות של הוק, מעין קלישאת גראנג' שעדיין מקסימה. הוק, עם הפרסונה הזרוקה מסרטי "לפני הזריחה", מגלם את הדמות עם טונות של חן, וכך גם הסרט כולו. הפתעה ממש נעימה.