1. חטיפת החיילים גולדין ושאול
מעל שולחן העבודה של משה (בוגי) יעלון, באחד מבנייני המשרדים וההיי־טק ברמת־החייל, תלויות תמונותיהם של שני חיילים צעירים: סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול, שנהרגו במבצע צוק איתן וגופותיהם נפלו בידי חמאס. יעלון, שהיה אז שר הביטחון, הכיר את הדר באופן אישי. הם היו קרובי משפחה. במהדורה המעודכנת של ספרו "דרך ארוכה קצרה", שיוצא בימים אלא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים", הוא מתאר כיצד קיבל את הבשורה על נפילתו.
ביום שישי בבוקר, 1 באוגוסט 2014, קיימתי הערכת מצב עם הרמטכ"ל בני גנץ והאלופים בעקבות כניסתה של הפסקת האש לתוקף, כשלפתע התפרץ ראש לשכת הרמטכ"ל לדיון ובידו פתק: "תקרית ברפיח. פתחו באש על כוחותינו. יש הרוגים וכנראה חטוף". פיזרתי את הדיון והרמטכ"ל ירד לבור. חיכיתי בלשכה לעדכונים.
התברר שנפתחה אש על כוח של פלס"ר גבעתי, יש לנו שני הרוגים וחטוף, מופעל נוהל "חניבעל" (נוהל תגובה לאירועי חטיפה), ומתנהלת עדיין לחימה.
ביקשתי שיעדכנו אותי כשייוודעו שמות ההרוגים והחטוף. שלושה קצינים ממשפחתי היו אז בגזרה: בן אחי, עם גדוד סיור 35, וצור והדר גולדין, בניו התאומים של בן דודי שמחה. בשלב מסוים הודיע לי הרמטכ"ל שהחייל החטוף הוא סג"ם הדר גולדין. המתנתי להשלמת הדיווח ונתתי הנחיות להמשך הפעילות.
לאחר השלמת השיחה המבצעית גיליתי לרמטכ"ל שהדר הוא בנו של בן דודי. ביקשתי שישמור זאת בסוד, כדי שלא ייוודע לחמאס שקרוב משפחתו של שר הביטחון נמצא בידיו. גנץ מיהר להגיע מהבור ללשכה. הרגעתי אותו שהכל ימשיך להתנהל כמתוכנן. הבנתי את מורכבות האירוע, הקשה גם כך, כשהחטוף הוא קרוב משפחה של שר הביטחון.
הקשר בין משפחתי למשפחת גולדין הדוק ביותר. הכרתי את צור והדר מאז ברית המילה שלהם. אירועים משפחתיים משותפים, כמו ארוחה בסוכה של משפחת גולדין, הפכו למסורת. כשצור והדר היו תלמידי י"א, הם הזמינו אותי לשיחה בכיתתם לקראת הגיוס. כשהתלבטו אם ללכת למכינה קדם־צבאית ואם לשרת בגדוד או ביחידה חטיבתית, הם התייעצו איתי. כל נפילה של חייל בשבי היא אסון, אבל בשבילי האסון הזה הפך גם לאירוע אישי־משפחתי.
ביקשתי שיעדכנו אותי אחרי שמודיעים למשפחת גולדין. לאחר שהמשפחה קיבלה את ההודעה, התקשרתי לשמחה. אמרתי לו שאנחנו מפעילים את כל האמצעים. שמחה הוא איש חזק, בעל עבר וניסיון צבאי. בשלב הזה הוא עוד לא עיכל את האסון, אבל הבין את המצב. בינתיים רעייתי עדה נסעה לבית המשפחה.
בשבת ירדתי לבקר את כוחות גבעתי ברצועה. למרות העובדה ששמחה שומר שבת, שמרנו על קשר, מתוך פיקוח נפש. בינתיים הגיעו הממצאים שהביא איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי שזינק למנהרה בעקבות המחבלים (וקיבל על כך את עיטור המופת). לקראת צאת השבת עדכנו אותי שעל פי הממצאים, ולאחר בדיקת מומחים פתולוגים, הדר גולדין ללא ספק הרוג. גם הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, אישר שעל פי הממצאים הדר הוא חלל.
לאחר שהרב הצבאי הראשי וראש אכ"א בישרו למשפחת גולדין שהדר הוכרז חלל, הגעתי לביתם ותיארתי את תמונת המצב. הצעתי לקבור את מה שיש, לקיים הלוויה ולשבת שבעה, ובמקביל להמשיך במאמצים להביא את שאר הגופה. טוב שיהיה קבר, אמרתי. הצלחתי לשכנע אותם. חלק מבני המשפחה כעסו עליי לאחר מכן.
הלחימה נמשכה. חמאס גילה את נקודת התורפה שלנו: כיפת ברזל אפקטיבית נגד הרקטות, אך אינה יעילה מול מרגמות לַטווח הקצר. חמאס הבין שהיישובים בקו הראשון לא מוגנים וכיוון את האש לשם. הילד דניאל טרגרמן ז"ל בן הארבע וחצי מקיבוץ נחל עוז נהרג, וממש לפני כניסת הפסקת האש לתוקף נהרגו בנירים שני אזרחים, זאב עציון ושחר מלמד ז"ל.
אחד הדברים שקוממו אותי לאורך כל הלחימה הייתה התנהלותו של השר נפתלי בנט. הוא ירד לשטח והעלה לפייסבוק תמונות שלו עם חיילים בשטחי כינוס. בדיעבד נודע לי שניסה ליצור קשר עם אל"מ (וכיום תא"ל) אליעזר טולדנו, מח"ט 35, עם אל"מ (מיל') ארז וינר, שהיה בצוות התכנון בפיקוד הדרום, ועם קצינים נוספים מהמגזר הדתי. בישיבת הקבינט גילה בנט בקיאות במתרחש בחטיבת גבעתי והטיח ברמטכ"ל שכוחות גבעתי מוכנים ללחימה ושהוא (גנץ) "סוס עצל” משום שאינו מורה להם לתקוף את המנהרות.
בעיניי זו התנהגות בלתי אחראית של שר. המידע שאסף היה לא מעובד, ואף שלדעתי התנהלותו אינה הולמת חבר קבינט הוא זכה למחיאות כפיים במגזר שלו על שלכאורה הציל את המדינה מהמנהרות, והוא מנצל את זה לצרכים פוליטיים עד עצם היום הזה.
חשוב להדגיש: שרי קבינט שביקשו לבקר בשטח קיבלו אישור וגם קיבלו סקירות ביחידות שביקרו בהן. כך מתנהגים שרים אחראים, כאלה שלא ראו במערכה הזדמנות פוליטית לקידום האינטרסים האישיים שלהם על חשבון האינטרסים הלאומיים.
בסופו של המבצע היו לנו 74 הרוגים, מתוכם 68 חיילים. המערכה לא הייתה פשוטה והמחיר היה כבד, אבל אחרי 51 יום, ובניגוד להערכתו של חאלד משעל שאנחנו נישבר ראשונים, חמאס היה זה שנשבר.
2. חיסול אבו ג'יהאד
ב־16 באפריל 1988 נחת בחופי תוניס כוח משולב של לוחמי סיירת מטכ"ל ושייטת 13. היעד היה וילה במרחק של כחמישה קילומטרים מהחוף. לדייר קראו חליל אל־ווזיר, אך הוא היה מוכר יותר בכינוי אבו ג’יהאד, סגנו של ערפאת ומחבל שידיו מגואלות בדם.
השנה מלאו 30 שנה לחיסול אבו ג'יהאד, אבל רק לפני שש שנים הודתה ישראל לראשונה שהיא עומדת מאחורי ההתנקשות. את המבצע הנועז שבו השתתפו גם לוחמי המוסד, מטוסי חיל האוויר וכלי שיט של חיל הים, הוביל מפקד סיירת מטכ"ל דאז, סא"ל משה (בוגי) יעלון. בספר הוא מתאר לראשונה, במגבלות הצנזורה, את ההכנות למבצע "הצגת תכלית" מנקודת מבטו של המפקד בשטח.
כשאני נשאל מה היה התפקיד היפה ביותר בשירותי הצבאי, אני עונה ללא היסוס: מפקד סיירת מטכ"ל. בחירתי נובעת מן האתגרים המבצעיים הייחודיים שעל מפקד "היחידה" להתמודד עימם, על היכולות האדירות — מיטב הנוער ומיטב האמצעים — שעומדות לרשותו, ועל העצמאות בתפקיד. בשום תפקיד, אף לא כרמטכ"ל, לא הייתה לי עצמאות גדולה כל כך. התפקיד מאפשר להביא לידי ביטוי יצירתיות, יכולת תכנון, יכולת ביצוע, ומעל לכל — העזה, המשתקפת היטב בסיסמת סיירת מטכ"ל: "המעז — מנצח".
אחד המבצעים מאותה תקופה, שנחשף לימים, היה "הצגת תכלית" — חיסולו בביתו בתוניס של רב־המחבלים אבו ג'יהאד, שהיה אחראי לשורה של פיגועים ולרציחתם של ישראלים רבים.
המבצע הותנע ב"יחידה" לאחר שראש אמ"ן, האלוף אמנון ליפקין־שחק, אמר לי באחת מפגישות העבודה כי משימת חיסולו של אבו ג'יהאד הוטלה על המוסד, אך הוא מתקשה לבצע אותה.
התחלתי את בחינת היתכנות הביצוע בכך שהנחיתי את קמ"ן היחידה, אייל רגוניס, להשיג ולהציג את כל החומר המודיעיני שהיה ברשותנו על האיש. לאחר ניתוח החומר הבנו שיש סיכוי לבצע את המשימה בתוניס, מקום מגוריו ומוקד פעילותו.
מיניתי את נחום לב למצביא המבצע ונכנסנו לתכנון מתקדם, שיבוץ הכוח הלוחם, הכנות מבצעיות ואימונים — קרי נוהל קרב.
המבצע הציב אתגרים רבים לנוכח המרחק הרב ואי־הוודאות לגבי היכולת לעקוב אחר היעד ולהביא את הכוח בעיתוי המדויק, כשהאיש נמצא בביתו. כל אלה חייבו השתתפות של חיל הים, חיל האוויר, יחידות אמ"ן והמוסד.
ברובם המכריע של המבצעים, מפקד היחידה מפקד על המבצע מהחפ"ק, משום ששם מרוכזת תמונת המצב המדויקת ביותר לצורך קבלת החלטות. במקרה זה, בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן.
לאחר הכנות מדוקדקות, בלוח זמנים קצר יחסית, המבצע בוצע בהצלחה.
3. נזק לטווח ארוך
פרשת אלאור אזריה, לוחם כפיר שירה למוות במחבל פצוע ומנוטרל, הייתה אחת מנקודות השבר שהובילו בסופו של דבר להתפטרותו של יעלון מהממשלה.
האירוע התרחש ביום חמישי, 24 במארס 2016, בשמונה ורבע בבוקר. מיד לאחר שהסתיים קיבלתי דיווח מבצעי קצר: היה ניסיון של שני מחבלים לפגוע בחיילים בחברון. יש לנו פצוע קל ושני מחבלים הרוגים, מנוטרלים. מאוחר יותר התבררו לי פרטים נוספים: מעורב באירוע חייל שככל הנראה ירה שלא בהתאם להוראות הפתיחה באש, שלא מטעמי סכנת חיים. מפקד פיקוד המרכז, אלוף רוני נומה, הורה למח"ט כפיר אל"מ (וכיום תא"ל) גיא חזות, לתחקר את האירוע.
ב־12:30 בצהריים סיכם המח"ט את התחקיר. הוא דיווח לפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל (כיום אלוף) שרון אפק, כי מדובר באירוע חריג, והפצ"ר הורה על פתיחת חקירת מצ"ח.
ב־13:30 בצהריים, בטרם נפתחה החקירה, קיבלתי דיווח מהרמטכ"ל, גדי איזנקוט, שכמדי יום חמישי בשעה הזאת היה בלשכתי להערכת מצב. בשלב הזה הבנו שמופץ סרטון שמעורר הרבה רעש: חייל צה"ל מוציא להורג פלסטיני. סרט כזה משתלב היטב בעלילת הדם הפלסטינית, שלפיה אנחנו מוציאים להורג ללא משפט. והנה, עכשיו גם יש להם הוכחה מצולמת. הרמטכ"ל ואני עצרנו את הערכת המצב כדי לקבל את הדיווח המלא על התחקיר ולראות את הסרטון. הגענו יחד למסקנה שצריך להוציא כמה שיותר מהר הודעה חד־משמעית שמסתייגת מהמקרה, כדי למנוע התלקחות פלסטינית בשטח. ידענו שאם לא נסתייג במהירות מהאירוע, גם בעולם עלולים להשתמש בו נגד ישראל.
הוריתי למזכיר הצבאי שלי לדווח למזכיר הצבאי של ראש הממשלה ולהמליץ גם לו להוציא הודעה מסתייגת. ואכן, שלושתנו — הרמטכ"ל, נתניהו ואני — הוצאנו הודעה המגנה את האירוע וקובעת שמדובר במעשה שלא ייעשה. אמנם עשינו זאת לפני שנפתחה חקירת מצ"ח, אך מלוא התמונה כבר הייתה בידינו.
באותו יום חמישי, חג הפורים, לא יכולתי להעלות בדעתי שאירוע ברור כל כך יהפוך לקמפיין פוליטי, לזירת התכתשות ביני לבין ראש הממשלה, למאבק על הערכים שלנו ועל דמותה של המדינה, ויהיה בסופו של דבר הזרז לכתיבת מכתב ההתפטרות שלי. הרגע שבו כבר לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה ולהמשיך לשבת בממשלה הזאת ולהגן עליה הלך והתקרב.
ביום שישי בבוקר הגעתי לקריה וראיתי שהייתה מוקפת בכרזות שבהן הוצג הרמטכ"ל איזנקוט כאחשוורוש ולראשו תרבוש אדום, ונכתב עליהן: "איזנקוט תתפטר וקח איתך את ביבי ובוגי". הקמפיין הפוליטי נפתח והחל לצבור תאוצה.
ביום שני הגעתי לכנסת ללא כוונה לדבר על האירוע, אבל חברי כנסת מישראל ביתנו ומהבית היהודי דיברו בנאומיהם על "החייל הגיבור שהופקר על ידי מפקדיו". באופן ספונטני עליתי לדוכן כדי להגיב. זה לא חייל גיבור, אמרתי, זה חייל שסרח. היה תחקיר מבצעי שאני לא יכול לפרט את ממצאיו. אל תעשו מזה עניין פוליטי, ביקשתי. חשבתי שבזה ייגמר העניין. טעיתי.
באותו שבוע הובא אזריה להארכת מעצר, הפעם לא ביפו אלא במחנה צבאי סגור בקסטינה. ומי הגיע לבית הדין? ח”כ ליברמן עם ח”כ אורן חזן, בנצי גופשטיין, ברוך מרזל, משה פייגלין ופעילי ארגון להב"ה. גדודי תומכים הובאו לשם באוטובוסים. ברקע נשמעו קריאות "הוא זכאי", "החייל הגיבור" וכו'.
כשר הביטחון נאלצתי להגיב; מישהו היה צריך להגן על המערכת הצבאית מפני הכנופיות הללו. לכן הגבתי שוב ואמרתי כי מי שיקבע את הוראות הפתיחה באש הוא הרמטכ"ל, ולא ראשי הכנופיות. יותר לא התבטאתי בעניין עד להכרעת הדין. הרמטכ"ל נאלץ להתבטא שוב חמישה שבועות לאחר המקרה, כשגם ראש הממשלה הצטרף לכנופיות.
נתניהו התקשר אליי כבר בשבוע הראשון ותהה באוזניי למה התבטאנו כפי שהתבטאנו. הוא אמר שאולי כדאי שיזמין את ההורים של אלאור לביתו, לרחוב בלפור. אמרתי לו שאסור לו לעשות זאת בשום פנים ואופן. "אתה מתלונן על אבו מאזן שמנחם משפחות טרוריסטים", אמרתי. "אם תיתן גיבוי למעשה כזה, תבלבל את הצבא". ראש הממשלה שמע אז בקולי, אבל אמר שכדאי שלא נתבטא שוב בנושא.
שבוע וחצי לאחר מכן הוא החליט בכל זאת לצלצל למשפחת אזריה. ידעתי שכבר אין דרך לעצור אותו. הוא שמע את התנגדותי ואת התנגדות הרמטכ"ל והחליט בכל זאת לעבור צד.
הלילות בשלהי תקופתי כשר ביטחון היו לילות ללא מנוחה. לא בגלל סוריה, לא בגלל איראן ולא בגלל עזה, אלא בגלל דברים מסוג זה. התחלתי להתלבט איפה אועיל יותר — בתוך המערכת או מחוצה לה? הבנתי שאני במסלול התנגשות עם ראש הממשלה על נושאים שהם מבחינתי קווים אדומים ברורים. הנזק שנעשה בפרשה הזאת הוא לא רק לטווח המיידי, כפי שהדבר בא לביטוי בתחושות שעלו בצבא, אלא לטווח הארוך, לדמותה של המדינה.
כמדינאי אני לא יכול להסכים שככה תיראה המדינה שלי.
4. שמאלן, אני?
עוד כשר ביטחון החלו בליכוד לתייג את יעלון כ"שמאלני". התייצבותו לצד שלטון החוק והעמדות המוסריות הברורות שהביע בפרשת אלאור אזריה רק חיזקו את התדמית הזו. אפשר להגיד הרבה דברים על יעלון, אבל שמאלני הוא לא, והדבר בא לביטוי בתפיסת העולם המדינית־ביטחונית שהוא מפרט בספרו.
רבים שואלים אותי: איך ייתכן שכאשר היית שר הביטחון הכל היה כל כך טוב ולא היו לך טענות על תפקוד הממשלה, ואחרי שהתפטרת הכל כל כך רע ואתה ביקורתי כלפי הממשלה?
הטענה אינה מדויקת.
אני מסכים עם דברים רבים שהממשלה הזו עושה בתחום המדיני־ביטחוני. ברוב המקרים עֶמְדתי בנושא זה התקבלה ואומצה, וגם הסכמתי עם ראש הממשלה. ככלל, מדיניותנו מול מה שקורה באזור — מול איראן, סוריה ועזה — נכונה. כך הייתה גם ההתמודדות עם טרור הסכינאות. ביני לבין ראש הממשלה נתניהו הייתה שפה משותפת בתחום הזה.
המדינה מתנהלת היטב גם בתחום המקרו־כלכלה, ורושמת הישגים יפים. יש לי ביקורת על המדיניות החברתית־כלכלית והבעתי אותה גם בשבתי בממשלה.
העימותים ביני לבין נתניהו וחלק מחבריי לתנועת הליכוד ולממשלה התגלעו בעיקר לאחר הבחירות ב־2015. חשתי שראש הממשלה מתייחס לכל אחד מאיתנו כמי שחייב לו את הניצחון בבחירות, לכן הוא יכול לדרוש מאיתנו דברים שקודם לא דרש. ראיתי איך המדד העיקרי מבחינתו להערכת אנשים בתפקידים שונים הוא מידת הנאמנות שלהם אליו.
האג'נדה שהנחתה את נתניהו הייתה פגיעה באיזוני הדמוקרטיה, כי "הם לא מאפשרים לשלוט". נתקלתי בה בכל אחד מהעימותים שלי איתו. העימותים הלכו והחריפו, והם נסבו סביב נושאים שונים: גל"צ, פרשת כלי השיט, פרשת אלאור אזריה. בחודשים האחרונים לכהונתי ראיתי שנתניהו מחפש נושאים שבהם יוכל להתעמת איתי. הבנתי שפנינו מועדות לדרך ללא מוצא.
ואז צצה פרשה חדשה: התבטאותו האומללה של סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, בנאומו בטקס יום השואה 2016. "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה", אמר בין השאר בנאומו, "הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז, לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב־2016".
דרשתי מהאלוף גולן לתקן את דבריו, אך עוד לפני שפניתי אליו הוא הבין בעצמו שהדברים הובנו בצורה בעייתית. כבר באותו לילה פירסם האלוף הודעת תיקון והתנצלות, והבהיר שלא התכוון להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לגרמניה של לפני 70 שנה וכי מדובר בהשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד. אבל התנצלותו לא סיפקה את הפוליטיקאים. הם דרשו שאפטר אותו. כשהגעתי לישיבת שרינו נתקלתי במקהלה, שעליה ניצח ראש הממשלה, שתהתה בקול גדול למה שר הביטחון נותן גיבוי לאלוף. הודעתי שמדובר בקצין מצוין שטעה והבהיר את דבריו, ובזה מבחינתי העניין הסתיים.
זמן קצר לאחר מכן, ביום העצמאות, נשאתי נאום שגרתי בפני קצינים בכירים, מדרגת תא"ל ומעלה, שבו אמרתי את מה שאני אומר מאז היותי ראש אמ"ן: "אל תהססו להיות ביקורתיים כלפיי, כלפי מפקדיכם וכלפי הדרג המדיני. הטילו ספק, היו ביקורתיים ובסוף הקפידו על משמעת פעולה". עוד בטרם ירדתי מהבמה הוציא ראש הממשלה הודעה שלפיה הוא מזמן אותי למחרת לשיחת נזיפה ולבירור מדוע אני מעודד את הדרג הצבאי לקרוא תיגר על הדרג המדיני.
זו טענה מגוחכת ומופרכת. במטה הכללי שלי, של גנץ ושל איזנקוט לא נשמעה בפומבי אפילו מילת ביקורת אחת על החלטה מדינית, כולל בתקופת ההתנתקות. הקפדתי על כך הקפדה יתרה. עם זאת, אני מעודד ביקורת בדיונים, גם כלפיי. אוי לנו אם אנשים ישמיעו בדיונים רק את מה שהם חושבים שאדוניהם רוצים לשמוע. את כל זה אמרתי לנתניהו בשיחה שנקראתי אליה, שלא הייתה בסופו של דבר שיחת נזיפה. עם זאת, היה ברור שאנחנו נמצאים במסלול התנגשות.
אחרי הפרשה הזו גיליתי שראש הממשלה מנסה למכור את תפקיד שר הביטחון ליצחק (בוז'י) הרצוג במסגרת ניסיון להרחיב את הממשלה. למיטב ידיעתי השיב הרצוג לנתניהו ששר הביטחון הנוכחי מצוין וכי הוא מעדיף להיות שר החוץ. הבנתי שראש הממשלה רוצה להיפטר ממני. כשהתפקיד הוצע לליברמן, כבר היה לי ברור שזה עניין של ימים, אולי שעות, עד שזה יקרה. החלטתי להקדים תרופה למכה ולהודיע על התפטרותי.
הכנתי את עצמי עוד קודם לרגע שבו אצטרך לפרוש, כי הבנתי שעליתי על מסלול התנגשות. מהעימות המיותר סביב דברי סגן הרמטכ"ל הבנתי שגם העימות שהתפתח סביב פרשת אלאור אזריה לא היה אקראי. חשתי שהייתה מגמה ברורה להגיע איתי לחיכוך ולעימותים ולנסות להציג אותי כ"טהרן שמאלן".
ביום שישי, 20 במאי 2016, התקשרתי לראש הממשלה ואמרתי לו שאני מתכוון להתפטר, לאחר שהגעתי לדרך ללא מוצא והבנתי שהוא רוצה להיפטר ממני. נתניהו ביקש ממני לשקול שוב את החלטתי והציע לי בשלב זה את תפקיד שר החוץ. אמרתי לו שאינני יודע להסביר את המדיניות שהוא נוקט בה ולכן החלטתי להתפטר מכל תפקידיי.
באותו יום שישי הודעתי במסיבת עיתונאים על התפטרותי מהממשלה ועל כוונתי להתמודד על ההנהגה הלאומית. הופעלו עליי לחצים להמשיך להיות חבר כנסת, אבל אני צריך להמשיך להסתכל על עצמי במראה כל יום. אם נבחרתי מטעם הליכוד ואני לא תומך בדרך שהליכוד הולך בה, אינני יכול להישאר בכנסת מטעם הליכוד. לאחר שהחלטתי על הקמת תנועה משל עצמי, הודעתי על ביטול חברותי בליכוד.
זה לא הליכוד שהצטרפתי אליו ב־2008 ולא הליכוד שהצבעתי עבורו לראשונה ב־1996. אז זו הייתה תנועה ימנית בתפיסת עולמה המדינית־ביטחונית, כמוני, אך גם ליברלית, ששלטון החוק בה הוא מובן מאליו. עם השנים עברה התנועה תהליך הקצנה. אנשים טובים נפלטו ממנה, ומי שנבחרו במקומם הובילו רטוריקה מתלהמת ובלתי מכבדת. אינני יכול לעשות שקר בנפשי ולהיות חבר בתנועה כזו, תנועה שמעודדת שיח שמסמן ערבים, אשכנזים או שמאלנים. זה לא שיח של הנהגה שאמורה לאחד; זו פוליטיקה מפלגת.
5. עם הפנים קדימה
לאחר התפטרותו מהממשלה ומהכנסת הקים יעלון את "העמותה למנהיגות אחרת" – פלטפורמה למפלגה שבמסגרתה יתמודד בבחירות הבאות. בספר הוא מסביר מדוע בחר להישאר במערכת הפוליטית ולהתמודד על הנהגת המדינה, למרות ההצעות המפתות בשוק הפרטי והסקרים שאינם מאירים לו פנים.
כשהחלטתי להתפטר מתפקידי כשר, ואחר כך גם מהכנסת, היה לי ברור מהרגע הראשון שאעשה כל מאמץ לחזור להנהגה הלאומית ואף להוביל. ההחלטה להתפטר הייתה מלווה בתחושה קשה לנוכח התופעות השליליות שהייתי עד להן מקרוב, אך איני שוכח את הניסיון הגדול שצברתי בתפקידיי הבכירים בצבא, את מעורבותי בקבינט המדיני־ביטחוני מאז 1995 ואת עבודתי עם חמישה ראשי ממשלה. מבחינתי, התופעות השליליות שזיהיתי מציבות אתגר, ויש לי הידע והניסיון הדרושים כדי להתמודד איתו. לפיכך היה לי ברור שלא אהיה שלם עם עצמי אם לא אנסה שוב להגיע לעמדה של קבלת אחריות.
לכל אורך הדרך, מאז סיימתי את תפקידי כרמטכ"ל, קיבלתי הצעות מפתות מחברות עסקיות רבות שמעוניינות באדם בעל ניסיון ושם כשלי בהתמודדות עם אתגרים ביטחוניים. לא מעט חברות היו מוכנות לשלם לי סכומים נאים עבור עצותיי בכל הקשור ללוחמה בטרור, פיתוח אמצעי לחימה והתמודדות בעידן הסייבר. בחרתי להמשיך להשקיע בדברים שנראים לי חשובים למדינת ישראל ולא למדינות אחרות, תוך התעלמות מהפיתוי הכספי. סביר להניח שמשפחתי הייתה מעדיפה שאבחר אחרת, לאחר שנים רבות שבהן הייתי רחוק מהבית בגלל שירותי הצבאי ולאחר שכבר הכירה מקרוב את העולם הפוליטי. רעייתי מיטיבה להגדיר זאת באומרה: "התחתנתי עם סמל במילואים ובסוף קיבלתי רמטכ"ל, פוליטיקאי ושר". לשירות הצבאי יש מחיר. בהיעדר אבא במשרה מלאה, כל העומס נופל על האישה והילדים. גם אני שילמתי את מחיר המרחק מהמשפחה, והיום אני מוצא פיצוי בבילוי עם נכדותיי.
מאז ומתמיד הקפדנו בביתנו להציב מחיצה ברורה בין הפעילות הציבורית לחיים המשפחתיים. רעייתי שומרת על פרטיותה וכך גם ילדינו. הגדילה לעשות אחת מבנותינו כשאימצה בזמן שירותה הצבאי, כשהייתי אלוף, את שם הנעורים של רעייתי כדי להסתיר את הקשר בינינו. כששירתה כקצינת הדרכה ואימנה גדוד מילואים, חזרה יום אחד בטרמפ עם אחד מאנשי המילואים לביתנו ביישוב רעות. בדרך שאל אותה הנהג לאיזו משפחה ברעות היא שייכת ומה עושה אביה. היא הסתבכה בסיפור הכיסוי שהמציאה כשסיפרה שאביה רפתן. לשאלת הנהג מה עושה רפתן ביישוב כמו רעות, אמרה שהוריה גרושים ואביה גר בקיבוץ. הצעתי לה שלהבא תשנה את סיפור הכיסוי שלה ותגיד שהיא יתומה...
קשה להתרגל לצדדים הרעים של המערכת הפוליטית, אבל לומדים להוריד את סף הרגישות ולהבין שזו מערכת מניפולטיבית ובעלת אינטרסים, שלא תמיד דבקה באמת. מה שראיתי בעולם הפוליטי לא ריפה את ידיי, נהפוך הוא. מה שראיתי עורר בי תחושת חירום ורצון להוביל. אצלי החיידק הוא לא פוליטי. זהו חיידק האחריות. הייתי שמח להיפטר מהתרבות הפוליטית – אני ממש לא אוהב אותה – אבל בסופו של דבר שם מתקבלות ההחלטות החשובות בחיינו בכל תחום. כשאני מסתכל על המטען בתרמילי, אינני יכול להגיד שהגיע הזמן שמישהו אחר יעשה זאת עכשיו, על אחת כמה וכמה כשאני רואה את משבר המנהיגות החמור שאיתו אנחנו מתמודדים.
המנהיגות הנוכחית מקבלת החלטות על פי לייקים בפייסבוק וסקרים. יותר מכל דוגמה זועק לשמיים מקרה אלאור אזריה: המנהיגות נסחפה אחרי התחושות הבסיסיות, המובנות, של הציבור, שמעדיף חייל ישראלי על פני מחבל. אבל תפקידה של המנהיגות להבין ולהבהיר שלא מדובר פה בחייל מול מחבל, אלא בחייל מול ערכיו של צה"ל, מול שלטון החוק, מול פקודות המפקדים. קל יותר לדבר אל מיצי הקיבה של הציבור מאשר לדבוק בעמדות ערכיות ומורכבות יותר, אבל זו אינה מנהיגות.
מול מנהיגות כזו, לא אהיה שלם עם עצמי אם לא אעמיד את עצמי לבחירת הציבור.
