תנו להם שאנז
העולים דוברי הצרפתית מסתערים על הרשויות המקומיות, ולא, לא רק בנתניה | בעברית משובחת, לפעמים אפילו בלי מבטא, מסבירים ארבעה מהמועמדים למה הם רצים בשם הקהילה, למרות שהם מרגישים ישראלים לכל דבר | "אנשים אומרים: אין לכם בכלל צרכים. אתם עשירים, הקפצתם את מחירי הבתים'", אומר המתמודד רפאל אמזלג, "אבל גם הילדים שלנו לא יכולים לקנות דירה. אם אנחנו רוצים שקולנו יישמע, צריך לתפוס מקום בשולחן מקבלי ההחלטות"
"לכל עולה חדש יש בכניסה לבית את הפינה ההיא שמתרחקים ממנה", מספר יוסף סאלאמה. "הפינה שבה מונחים כל המכתבים בעברית שאין לך מושג מה כתוב בהם. זה יכול להיות חוב בארנונה או דוח חניה. הם נערמים שם וממתינים לימים טובים יותר. אני לא רואה סיבה למה מכתבים רשמיים או למשל אתר האינטרנט של הרשות המקומית, לא יכולים להיות בשפות נוספות. ברעננה למשל עשו לאתר העירייה גוגל טרנסלייט לצרפתית. זה מאוד משעשע לקרוא את כל הטעויות".
זו דוגמה פשוטה לקשיים בחיי היום־יום בהם נתקלים עולים דוברי צרפתית, רגע אחרי שעזבו מאחור את חיי הנוחות בפריז או במרסיי. יוסף מרעננה הגיע לכאן דווקא מספרד, אבל פה בארץ הוא משתלב בקהילת הפרנקופונים. יחד עם מוריה מגבעת־שמואל (במקור מבלגיה), רפאל מנתניה (ומצרפת) ודן מירושלים (ומקנדה) הוא מסתער על לב ליבה של הפוליטיקה הישראלית. הצעד הראשון: הרשויות המקומיות. זאת כחלק מתנועת "עָלֵינוּ" שמריצה למועצות המקומיות נציגים שהם עולים דוברי צרפתית, כדי להגביר את הייצוג של אחת הקהילות החשובות בארץ.
"אני מרגישה שאנחנו לפעמים מתנהגים בארץ כמו אורחים מבוישים ומנומסים", אומרת מוריה רודריג־חדד. "כשעליתי לבד בגיל 18 בחרתי ללמוד במכללה בגבעת וושינגטון בתוכנית רגילה של ישראליות. לא רציתי תוכנית של חו"לנקיות. אבל כעולה אני יודעת לזהות את הבעיות שהעולים נתקלים בהן, ויודעת עד כמה חשוב שיהיה שם מישהו בתחילת הדרך שדובר את השפה, מכיר את המנטליות ויכול לסייע".
אם עליתם לארץ במטרה להשתלב בה ולהפוך לישראלים, בשביל מה צריך את כל הפרנקופוניה הזו?
השאלה מצליחה להקפיץ אותם סוף־סוף. לרגע קל הם זונחים את הגינונים האירופיים ומתפרצים אחד לדברי השני. "לעשות את מה שאנחנו עושים זה בדיוק להיות ישראלים", קובע רפאל אמזלג הנתנייתי שעלה ארצה לפני 16 שנה מצרפת. "אם אנחנו רוצים שקולנו יישמע, הוא צריך להישמע סביב השולחן של מקבלי ההחלטות. ככה זה בחברה הישראלית".
חבר מביא חבר
כשזה מגיע לשאלה איזו זהות דומיננטית יותר אצלם, הישראלית או זו מהארץ שממנה באו, נראה כי כולם משלימים עם העובדה שמדובר בעניין מורכב. "אני באמת לא יודעת אם אני יותר ישראלית או יותר בלגית. אני גם וגם", מבהירה מוריה.
"כשחייתי בחו"ל התעניינתי מאוד בכל מה שקורה בישראל. זה עניין אותי יותר ממה שקורה בספרד או בצרפת", אומר יוסף שעלה לפני שש שנים ממדריד היישר לרעננה. "כשעזבתי את ספרד אמרתי לעצמי שזהו, מעכשיו אני רק ישראלי. זה לא קרה. אי־אפשר להוציא ממני את הזהות הספרדית. ואני מחובר לעולים מצרפת מפני שלמדתי בבית ספר דובר צרפתית ובהמשך גרתי שלוש שנים בצרפת. גם התחתנתי שם. כל נושא הדרכונים מאוד מבלבל אצלנו בבית. יש לנו שני ילדים שנולדו בצרפת, אחד שנולד בספרד והאחרון שנולד בישראל".
"אני באופן אישי מרגיש הרבה יותר ישראלי", אומר דן אילוז הירושלמי שעלה לפני תשע שנים ממונטריאול. "ברור שאני גם קנדי, וגם השורשים המרוקאיים נוכחים בזהות שלי. כל עולה בא לארץ עם המטען התרבותי שלו. זה היופי של ישראל.
"בסוף ברור שכולנו רוצים להיות ישראלים, אבל אנחנו מבינים שלקהילות דוברות הצרפתית יש צרכים ואתגרים מיוחדים. אין דרך להשמיע את הקשיים הללו בלי ייצוג. ולכן צריך אנשים שחוו על בשרם את חוויית הקליטה, השתלבו, וכעת הם יכולים לסייע לעולים טריים. 'עלינו' לא הוקמה מתוך תפיסה פלגנית".
"עלינו", בצירה בל', היא משחק מילים בין עלייה ארצה לבין הסלנג הישראלי כל כך "עליי", כלומר סמוך עליי יהיה טוב. ("צרפתים אוהבים משחקי מילים", הם מסבירים). הארגון מריץ תשעה נציגים דוברי צרפתית לרשויות המקומיות בירושלים, תל־אביב, רעננה, נתניה, בת־ים, אשדוד וגבעת־שמואל. הארגון החל לפעול לפני כשנה וחצי במטרה לחולל "מהפכה צרפתית" ולתרגם לכוח פוליטי את קולם של כ־100 אלף עולים בבחירות המוניציפליות הקרובות.
מייסדי הארגון הם בעצמם עולים ותיקים מצרפת, עו"ד יום־טוב כלפון ואריה אביטבול, פעיל ב"החוויה הישראלית" ולשעבר שליח הסוכנות היהודית בצרפת. השניים לא מתכננים לרוץ בעצמם, אך פועלים במרץ מאחורי הקלעים, מאתרים מועמדים פוטנציאליים, מעודדים אותם להתמודד, ומסייעים להם במציאת או הקמת הרשימה שבה ירוצו.
הישג ראשון נרשם ל"עלינו" עוד לפני הבחירות. לפני חצי שנה הצליח הארגון להכניס למועצת העיר ירושלים את עו"ד דן אילוז, 34. "חבר מועצה אחר מטעם 'התעוררות' החליט לפרוש מסיבות אישיות, ואפשר להבין את זה, זה תפקיד בהתנדבות", הוא מספר. "בסיטואציה כזו הסיעה ממליצה על מישהו אחר ואז שר הפנים ממנה אותו. כך מוניתי. מאז אני מקפיד להגיש בכל ישיבת מליאה שאילתה שקשורה לעלייה וקליטה. משום מה תמיד דנים בסעיף העלייה רק בסוף. אני שם בשביל שהנושא לא יירד מסדר היום".
אילוז השתלב כבר בעבר בעשייה ציבורית בלשכה המשפטית במשרד החוץ, כיועץ חקיקה של הליכוד, וכמנהל המטה דובר הצרפתית של קמפיין ניר ברקת. עלייתו מקנדה חריגה יחסית, ודאי לנוכח המסלול ההפוך. קנדה דווקא משמשת בשנים האחרונות יעד מועדף לישראלים יורדים וגם ליהודים מצרפת, שמהגרים אליה אחרי שמצאו אותה יותר אטרקטיבית מישראל. "אכן יש מגמה כזו בחמש השנים האחרונות", מאשר אילוז. "כשהלכתי לבקר שם, פגשתי בבית הכנסת כמה פרצופים חדשים מצרפת".
הסיבה להעדפה של יהודים מצרפת את קנדה על פני ישראל נובעת מהשפה המשותפת, אך גם מדיווחים על קשיי הקליטה בארץ. בעיני אילוז, הפתרון ברור: "הפרסום הכי טוב לעידוד עלייה, הוא קליטה מוצלחת. מי שנקלט טוב בארץ מספר את זה לחברים ולמשפחה, וכך יגיעו עוד עולים בשיטת חבר מביא חבר".
הוא עלה אחרי שסיים לימודי משפטים בקנדה והתגייס לצה"ל. את היום הראשון הוא זוכר היטב. "חלום חיי היה להתגייס. אני יושב באוטובוס וכולי מחייך. כל ישראלי יודע שהמפקד על האוטובוס תמיד מחפש מישהו שאפשר לצעוק עליו, כדי להכניס את כולם לאווירה של משמעת. המפקדת התחילה לצעוק עליי — ' למה אתה מחייך?' ואני רק מחייך עוד יותר והיא צועקת עוד יותר. מה לעשות, אני בן אדם אופטימי". ואכן, החיוך אף פעם לא יורד מפניו, גם לא נקודת המבט הערכית־חיובית אותה הוא מבטא בעברית משובחת.
לפעמים עושה רושם שאפשר להסתדר די טוב בארץ רק עם צרפתית.
"לא, ממש לא", הוא צוחק. "זה אחד האתגרים. מאוד חשוב ללמוד עברית ועדיף לפני העלייה. אני למדתי במונטריאול בבית ספר שהיו בו הרבה יורדים ישראלים, אז העברית שלי הייתה ברמה גבוהה. ביקרתי בפעם הראשונה בארץ בגיל 17 ופשוט התאהבתי במקום הזה. קורים פה דברים גדולים".
כל הלילה בתחנה
עד היום אילוז מתרגש כשהוא נזכר בביקור הראשון שלו כאן. "קשה לתאר את ההרגשה של ילד שכל השנים ראה עברית רק בספרים ופתאום רואה אותה ברחוב. אחת מהמזכרות שהבאתי איתי למשפחה בקנדה מהטיול ההוא היה בקבוק קולה עם כיתוב בעברית. מבחינתנו זה מסמל שהעברית לא שייכת רק לספר היסטוריה אלא שהיא שפה חיה. זה מה שהביא אותי לישראל, הרצון להיות חלק מהפרק החדש בתנ"ך שנכתב פה.
"לפני יומיים חגגתי תשע שנים בארץ. בכל שנה אני עושה סעודת הודיה על זה שאני פה. אני מודה לקב"ה על מה שקרה בתשע השנים האחרונות. השנה פעם ראשונה שחגגתי את זה כחבר מועצה. לא הייתי רוצה לשנות שום דבר בקליטה שלי. רק דבר אחד הייתי בכל זאת משנה, את סטטוס הרווק".
אין בעיה, בשביל זה אנחנו כאן. מה לכתוב מתחת לתמונה? מה אתה מחפש?
"לא, לא. יש כבר חברה", הוא מסמיק.
"ישראלית?" מוודאת רודריג־חדד.
"ישראלית", מאשר אילוז בעיניים נוצצות וצחוק מתגלגל.
"יופי. מניסיון אין קליטה טובה יותר מזה", אומרת רודריג־חדד, 30, עו"ד ששובצה במקום הרביעי ברשימת הבית היהודי בגבעת־שמואל. היא עלתה לבד בגיל 18. משפחתה עדיין בבלגיה. בארץ נישאה לצבר וכיום שני ילדיה מסרבים לדבר איתה בצרפתית.
חדד הוא שם נעוריה. היא החלה להשתמש בו שוב לאחרונה, אולי כדי להבליט את שורשיה התוניסאיים ולמתג את עצמה כפמיניסטית ומזרחית. "אני גאה בשני השמות", היא אומרת. היו לה דרישות לפני שהחליטה לרוץ. "היה לי חשוב לייצג את כל העולים בגבעת־שמואל, לאו דווקא את דוברי צרפתית".
העברית שלה מעולה, חפה ממבטא זר. שפת אמה צרפתית, אך שפת אביה שירד מישראל היא עברית. למרות ידיעת השפה צברה חוויות לא פשוטות כעולה. היום היא נזכרת בהן וצוחקת. "בשבת הראשונה שנסעתי לבקר את סבתא שלי ברמת־גן, הגעתי לתחנה המרכזית בתל־אביב. פיספסתי את האוטובוס האחרון. לא ידעתי מה לעשות. נשארתי שם כל הלילה. לא נעים, אבל עבר בשלום. בבוקר חייל אחד שאל אותי 'לאן את צריכה' והסביר לי איך להגיע וכמה קרוב זה".
בתום שנת לימוד במדרשה, רודריג־חדד חלמה להתגייס, אך לא קיבלה צו גיוס. "לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט הלכתי לתל השומר ואמרתי שאני רוצה להתגייס. הש"ג ביקש שאראה לו צו גיוס. לא היה לי. הוא צחק עליי וגירש אותי משם. כנראה חשב שאני משוגעת".
במקום זאת, היא החליטה להתנדב במשך שנה. את צו הגיוס המיוחל קיבלה בגיל 22 אחרי שכבר נישאה. "שאלתי את עצמי מה אני עושה עם זה בדיוק עכשיו, אז הלכתי להצהיר. זה סתם דוגמה למשהו ביורוקרטי שכדאי שמישהו יהיה שם כדי להסביר לי מה עושים. ואני עוד עליתי לבד וידעתי כבר עברית.
"קשיי הקליטה הגדולים ביותר הם של משפחות שבאות עם ילדים. לעיתים האב ממשיך לעבוד בצרפת ולא נמצא כדי לסייע בקליטה של הילדים. הילדים וההורים רגילים למסגרות לימוד אחרות לגמרי שמסיימים בהן לימודים בשש בערב. פתאום הילדים יותר בבית וההורים גם צריכים לסייע להם בשיעורי בית. איך אפשר לעזור לילדים כשלא מבינים את השפה? לא מדברים על זה, אבל לצערי יש גם חיכוכים, משברים וגירושים. אנשים הולכים לאיבוד בתוך הקושי". אל העשייה הציבורית הגיעה כיו"ר ארגון יוצאי בלגיה בישראל, תפקיד שאותו היא ממלאת בהתנדבות. "בבלגיה אין אפילו משרד קבוע של הסוכנות. אני מוצאת את עצמי שעות בטלפון עם עולים שבדרך או עולים שכבר כאן. השבוע למשל במשך 45 דקות הסברתי לרופא מנתח בכיר מבלגיה, אלו טפסים הוא צריך להשיג כדי לקבל רישיון לעבוד בישראל כרופא. שמעתי את התסכול בקול שלו. לפעמים זו שיחה עם עולה טרי שלא יודע איך משיגים תו חניה או איך משלמים ארנונה".
סאלאמה, 42, שני ברשימה עצמאית של "עלינו" ברעננה. בשונה מהמתמודדים האחרים, עלה ארצה כבר כבעל משפחה. בספרד סיים תואר ראשון בפיזיקה. "תמיד הייתי מחובר למסורת, אבל אחרי הלימודים נכנסתי ללימוד תורה. הכרתי עולם חדש. אחרי שלמדתי בישיבה בצרפת, חזרתי לספרד כדי להחזיר לקהילה שגדלתי בה ושתמכה בי. שבע שנים הייתי מורה מחנך ומנהל מחלקת יהדות בבית הספר.
"בשלב מסוים אמרתי לאשתי שאני מוכן לעלייה, ושתודיע לי מתי היא מוכנה. זו החלטה קשה. אתה לא יודע מה יהיה מחר. אתה לא יודע אם נכון לעזוב את המקום הבטוח שבו אתה נמצא. בסוף קיבלנו אומץ. היום אני עובד כמעצב גרפי ומעביר שיעורי תורה בספרדית ובצרפתית".
השפה התלמודית ליוותה אותו בצעדיו הראשונים בארץ וסיפקה רגע משעשע. "רציתי לקנות כרטיס סים לטלפון. המוכר בחנות שאל אותי איזה חברה אני רוצה, אורנג', סלקום, פלאפון. רציתי להבין מה ההבדלים אז שאלתי אותו: 'מַאי נַפְקָא מִנַּהּ?' לא הבנתי למה הוא מתגלגל מצחוק".
די לקיבוץ
בנתניה הצליח הארגון לשבץ שני מועמדים ברשימה של ראשת העיר מרים פיירברג־איכר. רפאל אמזלג, 34, הייטקיסט במקצועו, שובץ לקראת סוף העשירייה הראשונה, במקום מתנדנד.
"הקול הצרפתי הוא קול חשוב, בוודאי בעיר הזאת שהדימוי שלה קשור לנושא הזה", הוא אומר. "ברמה הארצית מוקצבים על הנייר די משאבים לקליטה. הבעיה היא שאין מי שמושך בעירייה את התקציבים ממשרד הקליטה או מי שמקשר ומתאם בין העולים לבין המועצה. ישנן 42 עמותות פעילות בנתניה לטובת עולים או של עולים, אבל יש אפס תיאום עם העירייה. אם בין 21 חברי המועצה היה דובר צרפתית אחד שהיה עוסק בזה, כולם היו מרווחים. יש למשל עמותה שמחלקת 8,000 ארוחות מושקעות בשנה. כבר שנה היא פונה לרווחה לקבל רשימות של נזקקים, אבל היא לא מקבלת. או שיש למשל שעות תגבור לעולים. המנהל רק צריך למלא טפסים, אבל לא כל המנהלים עושים את זה. אם יש במועצה נציג לעולים, הוא ידאג למשוך את התקציבים האלה".
אמזלג הוא איש היי־טק מצליח, אך הפעילות הציבורית לא זרה לו. בצרפת היה מדריך בתנועת הנוער תורה וציון. בגיל 18 עלה לבד, למד בישיבת מרכז הרב ובהמשך התגייס לצנחנים. כסטודנט במכללת נתניה סייע להקים את פרויקט "מסע" והיה פעיל ב"פול הפרנקופוני", מעין חוג שמארגן אירועים ומפגשים עם בכירים צרפתים, בהם הנשיא לשעבר סרקוזי.
כיזם ובעל חברת סטארט־אפ, הוא רואה את היתרונות של העסקת עובדים שמקורם ממדינות שונות. "יצא לי להעסיק כמה עולים חדשים. מאחורי כל עולה חדש מסתתר עושר תרבותי וחינוך תעסוקתי שיכול להצעיד קדימה כל חברה שייקלט בה. בסוף השוק המקומי קטן מכדי להכיל את החזון של רוב חברות הסטארט־אפ. עובד שמכיר תרבות עסקית אחרת ושפה אחרת הוא קלף מנצח במשא ומתן העסקי. אני מצטער על כך שאין תמריץ למעסיק שקולט עולים חדשים ומסייע להם בצעד הראשון בשוק העבודה. זה רעיון שאפשר ללחוש או לצעוק אותו למקבלי ההחלטות. עם הזמן נחליט מה יעיל יותר, ללחוש או לצעוק", הוא צוחק.
"עולה חדש צריך ליווי צמוד כדי להצליח לקבל את העבודה הראשונה שלו", מוסיף אילוז. "אנחנו יודעים איך משיגים עבודה בארץ. יש פרוטקציות. יש חברים, יש את ההוא שאני מכיר מ־8200. לעולה שמגיע אין את הרשת החברתית הזו".
אז אתה מציע שהעולים הוותיקים יעשו פרוטקציות לעולים החדשים יותר?
"לא פרוטקציה", מחדד אילוז. "יותר רשת חברתית מלאכותית, במקום הרשת החברתית הטבעית שיש לישראלים. בירושלים יש לנו שיתוף פעולה מדהים עם עמותת 'גבהים'. הארגון מציע קורס בעברית מקצועית לעולים אקדמאים, מלווה ומקשר אותם בצעדיהם הראשונים בשוק העבודה. זה מודל שאפשר להשתמש בו בכל מקום בארץ. עולה שנקלט יהפוך מנטל וחוליה חלשה, לאדם תורם למדינה ולעיר שבה הוא גר. לצד תעסוקה, אחד הדברים שהכי מטרידים אותי זה הנוער. בירושלים יש נוער עולה שהפך לנוער בסיכון. לאחרונה הקמנו להם מועדון. ביקרתי שם. פעם ראשונה הנערים תיארו תחושה של בית. מקום שהם לא מרגישים בו עוף מוזר".
אם תקימו לנוער מסגרות נפרדות, איך הם ישתלבו בחברה הישראלית?
רודריג־חדד: "עברו הימים ששלחו ילד לבד לקיבוץ ולא הייתה לו ברירה אלא להיקלט. כור ההיתוך של פעם לא עובד היום. אי־אפשר למחוק את הזהות ואת המנטליות של העולים. צריך לקלוט עולים בלי למחוק את העבר שלהם. מסגרות הלימוד הפורמליות צריכות להיות ישראליות, אבל בהחלט אפשר לתת מסגרת לא־פורמלית אחרי צהריים לנוער עולה וגם לפעילות תרבותית של מבוגרים".
אמזלג: "בנושא הזה אין נוסחה מנצחת. בנתניה ניסו לרכז את העולים בכמה בתי ספר ואז הייתה גטואיזציה, קרי חלוקה לגטאות. אז ניסו לפזר ביותר בתי ספר, אבל אז הצוות החינוכי לא הצליח להגיע אל הנוער ולהבין את השוני של האוכלוסייה הזו. הפתרון הוא חיזוק הקהילתיות. גטואיזציה זה שלילי, קהילה זה חיובי".
שיק במקום שוק
כשאני שואלת אותם אלו שאלות וסטיגמות מעצבנות אותם, רודריג־חדד מבקשת קודם כל לסייג: "יש ישראלים שמזדהים מאוד עם הערכים שלנו. הרי רוב הישראלים הם ילדים של עולים או נכדים של עולים. השאלות המעצבנות הן למה עולים צריכים בכלל ייצוג. לכולם יש ייצוג, לחרדים לדתיים לעולים מרוסיה, למה שלא יהיה לעולים מצרפת? אנשים גם אומרים לי שאני לא מכירה את העולם המלוכלך של הפוליטיקה, שאני לא אשרוד בו, שלא אצליח לעשות שינוי, ושאני תמימה".
אילוז: "יש אובר־ציניות כלפי הפוליטיקה הישראלית ולא אובר־תמימות אצל מוריה. אני פוגש אנשים מאוד טובים וערכיים בעשייה הציבורית".
אמזלג: "אנשים אומרים: אין לכם בכלל צרכים. אתם עשירים. קניתם לנו את כל הבתים והקפצתם את מחירי הדירות. היום הילדים שלנו לא יכולים לקנות דירה. יש הרבה סטיגמות. ויש תמיד את הטיפוסים שכל הזמן יוציאו דיבה רעה. מכאיב לפגוש את זה. אני לא מתלונן. אנחנו לא עליית מצוקה, וגם המדינה שקולטת אותנו לא נמצאת במצוקה. אנחנו נקלטים למדינה הרבה יותר חזקה ומפותחת, ממה שרוב העולים נקלטו בעבר".
אילוז: "יש לישראלים תחושה שלפעמים זה משחק סכום אפס. שאם נותנים לעולים אז ישראלים מקבלים פחות. קיבלנו גם תגובות כאלה. זאת חוסר הבנה שיש אתגרים מיוחדים לעולים חדשים, שאם נסייע להם, הם יוכלו להפוך לאזרחים תורמים שיטיבו עם כלל החברה הישראלית. אם לא הייתי חושב שזה טוב לחברה הישראלית לא הייתי במשחק הזה. לאחרונה, למשל, פנינו לבכירים בעיר קלגרי בקנדה, כדי ללמוד מהם איך הצליחו להפוך אותה לאחת הערים הנקיות בעולם. זה לא יזיק לירושלים. עולים מביאים איתם גם ניסיון וזווית ראייה בינלאומית".
מה עוד יש לכם לתרום לפוליטיקה הישראלית?
אמזלג: "תרבות דיון. מה שקורה בארץ זה נורא. בצרפת כמו בארצות־הברית, יושבים מועמדים שלוש שעות מול שבעה עיתונאים מומחים בתחומם ומסבירים מה המצע שלהם. בארץ אין כזה דבר. הפוליטיקאי מדבר בסיסמאות ותמיד לעיתונאי יש את אותן שאלות, כי התפקיד שלו כנראה הוא לעצבן".
סליחה שעיצבנתי אותך.
"לא". הוא צוחק במבוכה. "נו, את מבינה למה התכוונתי. אנחנו לחצנו על ראשת העיר לכתוב מצע עבור העולים. לא הצלחנו לשכנע אותה לכתוב מצע כללי לכולם. הפוליטיקאים מעדיפים להסתובב בשוק או בכיכר ולהצטלם עם בוחרים. אנחנו מעדיפים חוגי בית והקהל שלנו דורש מאיתנו מצע כתוב ומושקע".
אילוז: "אני מסתייג. בירושלים כל הקהלים אוהבים חוגי בית".
הקהילה הצרפתית בארץ שווה 2־4 מנדטים. רק בעשור האחרון עלו 30 אלף צרפתים. איך עד עכשיו אין לכם ייצוג בכנסת?
סאלאמה: "כרגע אנחנו מתמקדים במקומי, מפני ששם החיכוך האמיתי עם השטח. אנחנו לא חושבים שזה רע אם יהיה חבר כנסת דובר צרפתית, אבל חברי הכנסת פחות נגישים לציבור. חבר מועצה יכול הרבה יותר לסייע לקשיים היומיומיים של עולים חדשים".
אילוז: "העשייה המוניציפלית בשונה מהפוליטיקה הארצית מאוד מאחדת. ימין או שמאל זה לא מעניין אותנו. התרבות שממנה אנחנו באים היא תרבות יותר מכילה ורואים איך 'עלינו' הצליח לחבר בין עולים – דתיים, חילונים וחרדים. אני מתפלל שירושלים תיראה יום אחד כמו בית כנסת צרפתי, כזה שאף אחד לא בודק בפתח שלו אם אתה דתי או חילוני, או תייר לא־יהודי. כולם מוזמנים".
לפנייה לכתב/ת 
