"עכברת שמכברת, תראו איזו שממה"

לפני שעלינו לנחלי רמת הגולן עברנו דרך קיבוץ מורן בגליל, במשרד של ד"ר עמית דולב, האקולוג של רשות הטבע והגנים בצפון. דולב שלף מכוננית הספרים מגדיר בעלי חיים שדפיו הצהיבו וחיפש את הקוצן. זה עכבר שעל פניו, בתמונה לפחות, נראה חמוד ביותר ולא מזיק. יש לו מגרעת אחת: פרוותו לא נעימה למגע אלא קוצנית, בעיקר בגב. מהקוצן המשיך דולב אל היערון, שלהבדיל מהקוצן הוא נעים למגע עם זנב ארוך וחלק משערות, שמיטיב לטפס על עצים וניזון מבלוטים. שני עכברי הבר האלה, שמסתובבים חופשי־חופשי בשטחים הפתוחים ברמת הגולן, אחראים כנראה להיסטריה התורנית של קיץ 2018: העכברת.

מי בכלל שמע על לפטוספירוזיס עד ראשית השבוע? בעיקר בוקרים קשוחים מרמת הגולן הכירו את המחלה הזיהומית הזו לאחר שפרות בעדריהם חלו בה. פרות נוטות לחטוף את המחלה מליחוך עשב שעליו השתינו עכברי הבר. עכברי הבר, להלן המכרסמים, לא חיים בקרבת הנחלים ומקורות המים, אבל הפרות שמלחכות את העשב הנגוע מסתובבות ליד הנחלים והמעיינות, ועוד איך. לא רק שהן שותות מהנחל, הן גם עושות שם את הצרכים שלהן. וככה מגיעים למכה אפידמיולוגית, בטח עם החורף המגוחך שהיה פה השנה.

"כמות המשקעים הנמוכה היא צרה צרורה", אומר ד"ר דולב, "מפלס מי התהום נמצא בירידה בגלל מיעוט הגשמים וניצול אינטנסיבי של מי התהום בידי בני האדם. זה יוצר שפיעה נמוכה במעיינות ובנחלים, תחלופה לא מספקת של מים, מצב שמאפשר התפתחות חיידקים. המים שם כמעט עומדים. אם היה לנו חורף נורמלי הייתה זרימה גבוהה יותר של מים והחיידקים היו מתקשים להתרבות. הכל היה נשטף".

בכניסה לזוויתן הציבה רשות הטבע והגנים שלט אזהרה מאיר עיניים, ובו נכתב שהמים אסורים לרחצה בהוראת משרד הבריאות. אם ביום הראשון אחרי גילוי העכברת במי הזוויתן עוד הגיעו לכאן מטיילים ספקנים, אז ביום רביעי בבוקר לא היה פה אפילו כלב.

מטיילים בשמורת הבניאס. "בדרך כלל מפוצץ פה עכשיו כמו בטיילת בתל־אביב"

משם ירדנו למפל הבניאס לפגוש את נעמה מנספלד, מנהלת מרכז חינוך והסברה גולן ברשות הטבע, ואת סגניתה שמרית מילר. ישבנו בצילו של איקליפטוס ענק, בירידה למסלול ההליכה המוביל למים. מיעוט הרכבים במגרש החניה העיד על הפחד של המטיילים. אין שום בעיה לטבול בבניאס, הוא חף מכולירה ומרעין בישין, מה גם שבשמורת המפל אסור לטבול במים בשל הרצון לשמור על האיזון האקולוגי בשמורה, ועדיין המטיילים לא באים.

מנספלד אומרת שקיץ כזה עם כל כך מעט תיירים היא עוד לא ראתה, והיא עובדת כאן כבר שש שנים. "זה יולי־אוגוסט מהגיהינום. זה התחיל בתחילת יולי עם כמה רעידות אדמה, אנחנו כאן לא הרגשנו כלום, אבל אנשים פחדו לבוא. חששו מרעש אדמה גדול. עברנו את רעידות האדמה והתחילה התחממות בגבול הסורי עם זליגות, אזעקות ויירוטים. אנשים חששו לבוא בגלל המצב. במקביל אנחנו עורכים בדיקות שגרתיות של המים.

"בסוף יולי סגרנו את הזאכי, אתר מאוד פופולרי, בגלל זיהום של חיידקי קולי צואתיים. שמנו שלטים והצבנו פקח בכניסה שהסביר לבאים שאסור להיכנס למים מפני שהם מזוהמים, אבל אנשים בחרו להיכנס בכל זאת. היו כאלו שהתווכחו עם הפקח, לא האמינו שיש באמת זיהום. 'אתם סתם סוגרים בלי סיבה', הטיחו בו, פשוט בזו להנחיות המפורשות של משרד הבריאות לא להיכנס למים. כל יום עמד שם פקח משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ולמרות שהוא הסביר והתריע חלפו על פניו עשרות מטיילים שנכנסו למים".

איך את מסבירה את ההתעלמות מהאזהרות המפורשות?

עדי, גל, יהב ושירה בנחל. "אנחנו בכלל לא לחוצות, אבל בטוח שאין פה כלום?"

"לא יודעת להסביר. דווקא המטייל הישראלי, ובייחוד בחורי הישיבה שיוצאים לטייל בחופשת בין הזמנים, מאוד השתפרו. הם מצטיידים במים, בנעלי הליכה, במפות, נזהרים לא להיתקע. אולי הציבור לא הפנים את הקשר בין הירידה במשקעים וההתחממות למצב המים. חיידקי קולי זה משהו שמוצאים פה בכל קיץ בחמש השנים השחונות האחרונות. בגלל הזרימה החלשה בנחלים המים מתחממים, והחיידקים חוגגים. שמח להם במים.

"אחרי שהזאכי נסגר בהוראה של משרד הבריאות הגיע אוגוסט, וביצענו דיגום של המים בזוויתן. עוד פעם, מדובר בדיגום שגרתי. הדיגום הזה הראה תוצאה חריגה של חיידקי קולי צואתיים במים ולמחרת ביצענו שוב פעם דיגום, שהעלה את אותה התוצאה, ומשרד הבריאות הורה לסגור גם את הזוויתן. היהודייה והמשושים נותרו פתוחים ופקחים שלנו הפנו אליהם מטיילים שהגיעו לזוויתן. המים שם פשוט היו תקינים. אבל אז התחילו להגיע אנשים לבתי החולים עם חום גבוה ומשרד הבריאות ערך חקירה אפידמיולוגית, שהעלתה שכל החולים שהגיעו לבתי חולים לאשפוז עם אותם הסימפטומים ביקרו באותם הנחלים והבריכות – הזאכי, הזוויתן, היהודייה והמשושים".

במקרה, באותו הרגע נכנסה משפחה של מטיילים והחלה לרדת בשביל העפר אל מפל הבניאס. האב, דניאל גלבוע ממודיעין, שמע את השיחה ומיהר להתערב. "יוגב, הבן הגדול שלי, חלה בעכברת לפני כעשרה ימים", אמר ועצר לידינו. גלבוע הגיע עם אשתו, אחד מילדיו וכמה מנכדיו, לחופשה של שלושה ימים בצפון. הם ישנים בקמפינג בקיבוץ מעין ברוך וכל יום יוצאים למסלול הליכה אחר. "בקיצור, יוגב גר בדרום הרמה ולפני כשבועיים הוא הלך עם הילדים שלו לטבול ביהודייה. כעבור כמה ימים צצו לו סימפטומים של מה שנראה כמו שפעת: כאב ראש, חולשה, חום. הבחור חשב שזה יעבור אבל החום עלה ועלה, עד שהגיע ל־39.5 מעלות. ביום חמישי שעבר הוא כבר לא היה יכול יותר ונסע לבית חולים פוריה, שם החליטו להשאיר אותו להשגחה.

"למחרת הוא הרגיש יותר טוב ושיחררו אותו. בדיעבד הוא הבין שזו מחלה שיש לה עליות וירידות. איך שהוא הגיע הביתה חזרו לו התופעות של המחלה והוא חזר לבית החולים. בפוריה לא ידעו מה יש לו. הוא שלח את תוצאות בדיקות הדם שלו לגיסתו, שעובדת בתור אחות בבית חולים שערי צדק בירושלים, כדי שתברר מה יש לו. במקרה היו להם חמישה חולים עם אותן התופעות שאובחנו כחולים בעכברת. היא שאלה אותו אם הוא שחה באחד הנחלים ברמת הגולן והוא ענה שכן, וככה הוא אובחן. נתנו לו שתי אנטיביוטיקות חזקות ואחרי יומיים המצב שלו השתפר וכרגע הוא נח בבית".

דניאל גלבוע . "הבן הגדול שלי כבר חלה, אז נטייל בלי להיכנס למים"

והנה, בכל זאת באתם לטייל פה.

"למה לא, אנחנו פשוט לא נכנסים למים. נטייל בלי לטבול".

"הסופרבול של הצפון"

נפרדנו מגלבוע שמיהר להצטרף למשפחתו שנעלמה מהעין. מילר הביטה במגרש החניה הכמעט ריק ואמרה שבדרך כלל בשעה הזו באוגוסט הוא מפוצץ ברכבים. "אוגוסט זה הסופרבול של הצפון מבחינת מטיילים. המג'רסה זו שמורה שב־11 סוגרים את השער בגלל עומס מבקרים. תלכו לשם עכשיו, תראו כמה מעטים הגיעו".

מנספלד: "מתקשרים אליי אנשים ושואלים מה המצב במעיין חרוד שזה בכלל מתחת לגלבוע, מה קורה במפל התנור שזה בכלל באצבע הגליל. יש פה בהלה אבל בואו ננשום, הבעיה היא במקומות מאוד ספציפיים, רוב הנחלים בסדר גמור".

בדרך לחניון הקמפינג של יקי שמעוני משאר ישוב הרמנו טלפון לשמוליק חזן, מנהל מחלקת התיירות במועצה האזורית גולן. חזן מדבר על ירידה של עשרות אחוזים במספר המטיילים באזור מאז התגלתה העכברת. "עוד מוקדם לאמוד את הנזק הכלכלי שנגרם פה לבעלי המסעדות, הצימרים, בתי הארחה והאטרקציות", אמר, "אבל תחשבו שבעונה הזו מבקרים רק במג'רסה כמה אלפי אנשים בכל יום. היום יש לנו שם בסביבות ה־300 איש. זה משפיע על כל העסקים באזור שמתפרנסים ממטיילים. סוף־סוף נהיה לנו שקט בגבול והגיעה העכברת. זה לא ייאמן. אפשר לבוא לרמת הגולן ולא ללכת לזוויתן או היהודייה".

את שמעוני מצאנו יושב מתחת לאלה שענפיה הפרושים מטילים צל נעים. הקמפינג שלו, "חניון הבניאס", מקום מקסים לנטוע בו אוהל, יושב 250 מטר מקו המים. מצאנו אותו רגוע ובכל זאת שאלנו אם הוא לחוץ מהעכברת. עוד לפני שהספיק לענות הבן שלו יותם, שעובד איתו, ענה לטלפון. "לא, אצלנו אין עכברת", ענה בסבלנות, "כן, אני בטוח, זה בנחלים במרחק שעה נסיעה מפה".

את השיחה הבאה שמיד הגיעה הוא כבר שם על רמקול. "שלום", אמר המטלפן, "רציתי לשאול איך אתם עם כל הבאזז שיש עכשיו עם העכברת, זה גם אצלכם בבניאס?" וכך זה נמשך בשרשרת טלפונים מודאגים, כל מי שהתקשר שאל קודם כל לגבי העכברת לפני השאלה המתבקשת, אם יש אצלם בכלל מקום. "ככה זה כבר יומיים, אנשים שואלים רק על העכברת. לא כמה זה עולה, לא אם יש מקום, קודם כל העכברת, אפילו שואלים אם יש עכברת במים בברזים".

"לשאלתכם", ענה שמעוני, "אני רגוע ושלו ומבסוט מכל רגע. אנשים היסטריים אבל כאן אין לחץ, אני כל יום יורד לנחל לטבול כמה פעמים. היום כבר טבלתי פעמיים ועכשיו רק אחת בצהריים כך שאני ארד לשם היום עוד כמה פעמים. אין פה דרך טובה יותר להתרעננות מאשר טבילה במים".

מתחת לעץ התאספו חברים מהאזור. פדריקו ניימן, עולה חדש מארגנטינה, אמר שגם לו אין קשר לעכברת. "אני מוציא לשטח קבוצות לתצפית כוכבים עם טלסקופים. אצלנו בכוכבים אין עכברת. אבל יש לי דודה שמתה מזה לפני 20 שנה בדרום ארגנטינה. שמה יש מיליוני פרות והיא חטפה את זה ומתה, ורק אחר כך גילו מה הייתה הסיבה. שמה הורגים מיליון פרות ביום. ביום! כן, פה יש רק כמה עשרות אלפי פרות. לא צריך להיכנס לפאניקה".

מדריכת הטיולים תמרה מקיבוץ דפנה אמרה שאנשים נלחצים בלי שום סיבה. "הצעתי לחברה משאר ישוב לבוא איתי לטבילה של סוף יום בנחל פה למטה, והיא אמרה, 'אבל יש זיהום במים'. אתם מבינים איזו היסטריה יש פה, מה הקשר בין הזוויתן לבניאס? באמשלך, את באמת מפחדת, זה בנחלים בדרום הרמה, שעה נסיעה מפה".

שתינו קפה וירדנו עם יקי לנחל. הכביש היורד לשמורה למטה, מתחת למקום שבו עמד עד שנת 67' מוצב תל עזזיאת הסורי, היה ריק. שמעוני אומר שבדרך כלל בעונה ובשעה הזו הדרך העולה מהנחל מלאה באנשים, "מפוצצת כמו הטיילת של תל־אביב בשעת השקיעה, מיליון משפחות של מטיילים עם ילדים על הכתפיים".

כשהגענו למים פגשנו רק ארבע נערות שבדיוק יצאו מהמים ושמעוני סינן, "עכברת שמכברת, זה גמר את הנחל, תראו איזו שממה".

מצאנו אותן ליד התחנה ההידרומטרית של שאר ישוב, בסוף המסלול של בניאס תיכון. עדי, יהב, גל ושירה, כולן מפתח־תקווה, סיימו י"ב באולפנה ועומדות לצאת לשירות לאומי. בלילה ישנו בקיבוץ דן. שאלנו איך היה במים. "תענוג, קרים אבל מרעננים", ענו וראו שאנחנו רושמים ומצלמים, וחשש החל לקנן אצלן. "ההורים שלנו ביקשו שנברר איפה בטוח להיכנס ובדקנו באינטרנט וראינו איפה אסור להיכנס, ופה לא רשמו שאסור. המים פה בסדר?"

ענינו שפה זה בסדר גמור אבל הן לא לגמרי השתכנעו. "אנחנו בכלל לא לחוצות", צחקקו, "אבל בטוח אין פה כלום?" "פה יש רק חזרת", חייך אליהן שמעוני, "אבל עצוב פה, תראו כמה ריק".

כעבור שעות, בטרמפיאדה מחוץ לשאר ישוב עמדו שלוש מהנערות שפגשנו בבניאס קודם. כששאלנו לאן נעלמה הנערה הרביעית הן ענו, "מהבוקר היא לא מרגישה טוב, יש לה כאבים חזקים ועלה לה החום, היא חזרה הביתה לפנינו ואמא שלה כבר הזמינה לה תור דחוף לרופא".

כבר? אבל רק הבוקר הייתן שם.

"כן", הן ענו, "אבל התברר שהיא הייתה שבוע שעבר בנחל ג'ילבון".