ד"ש מתאילנד
עם פתיחת מעבר כרם שלום שלשום, התכנס הקבינט לדיון נוסף על הסכם ההסדרה עם חמאס, שבסופו הייתה אמורה להתקיים הצבעה. אז זהו, שלא הייתה הצבעה. ויותר מזה: אם להבין בין השורות מהדיון ביום רביעי – גם אין הסדרה. עדיין אין.
במקום פרטים על הסכם הסדרה, קיבלנו סקירה על "תפיסת הביטחון 2030" של ראש הממשלה, כאילו אין דברים בוערים יותר על הפרק. או שמא מתוך רצון לכסות על הדברים הבוערים שעל הפרק.
הראשון לאשר שאין הסכם הסדרה עם חמאס הוא שר הביטחון. ליברמן מדבר על יוזמות והצעות למכביר, מההצעה של האו"ם ועד להצעה המצרית, שכנראה בגללה הגיע לארץ לביקור באותו יום עבאס כמאל, ראש המודיעין המצרי. אבל מה שמטריד אותי, אומר ליברמן, הם שני דברים בלבד: המציאות בשטח, ומה המטרה של ישראל.
אנחנו לא רוצים לכבוש, לבנות יישובים, ואנחנו גם לא מאמינים בהכרעה עכשיו - מבהיר מי שעד לפני שנתיים היה ראשון הדוחפים למיטוט שלטון החמאס ברצועה.
המלחמה הכי ארוכה בהיסטוריה העכשווית, אומר ליברמן, הייתה המלחמה הקרה, והיא נמשכה כ־45 שנה. מה היה הרעיון של המלחמה הזאת? צ'רצ'יל וטרומן הבינו שאי־אפשר להפיל את השלטון הקומוניסטי בכוח הזרוע. שחייבים להביא את תושבי הגוש המזרחי להפיל אותו. והנה, אומר ליברמן, תראי את משטר צ'אושסקו שהופל על ידי העם, את חומת ברלין, את מה שקרה בברית־המועצות. וכל זה קרה כי שליטי המערב הבינו שרק כשבמזרח יראו את ההבדל בין החיים אצלם לבין אלו שבמערב, כשיראו מה הם מפסידים תחת משטר קומוניסטי - הם ימוטטו אותו.
האם זה מה שמציע עכשיו שר הביטחון? מלחמה קרה בינינו לבין חמאס? מתברר שכן. וכפי שניתן היה לראות השבוע, ליברמן מעביר מסרים ברוח זו לאוכלוסייה בעזה. הוא מספר שכבר שנתיים הוא מתכתב עם תושבי הרצועה מעל ראשו של חמאס, באתר "אלמונסק", עמוד הפייסבוק של מתאם פעולות הממשלה בשטחים.
ביום רביעי בבוקר פנה אליהם ליברמן בטקסט בערבית ובין היתר כתב כי הוא מבדיל בין הנהגת חמאס לבין התושבים. לכן החליט לפתוח את מעבר כרם שלום ולהגדיל את מרחב הדיג ל־9 מייל. "שקט משתלם ואלימות לא משתלמת", כתב ליברמן. "לתושבי עזה יש מה להרוויח כשאזרחי ישראל נהנים משקט וביטחון, ומה להפסיד כשהשקט מופר".
אני מנסה לנהל דיאלוג אישי מול תושבי עזה, הוא מסביר. צריך להכניס טריז בינם לבין ההנהגה שלהם. האתר שלנו הופך ליותר ויותר פופולרי ברצועה. אני מקבל סקירה מה קורה ברשתות החברתיות. שם רואים שיש ירידה דרמטית בתמיכה בחמאס. ארבעת הימים האחרונים היו השקטים ביותר מאז ה־30 במארס, מועד תחילת הצעדות מהרצועה.
ולמה? שואל ליברמן ועונה מיד: כי ביום חמישי האחרון מחקנו את בניין ביטחון הפנים שלהם. חמש קומות. בשישי היו להם שלושה הרוגים ועשרות פצועים. ובשבת הם כבר הבינו שאם זה לא נפסק - אנחנו הולכים למבצע צבאי רציני. ליברמן בטוח שעם האוכל יבוא התיאבון, וככל שתושבי עזה יראו שהשקט משתלם - כך הם ירצו יותר להפיל את המשטר שמונע את זה מהם. בינתיים לא מדובר על הסדרה, הוא אומר, אלא על מציאות בשטח. ואנחנו נעקוב אחריה.
אם יחזרו לאלימות, לבלוני תבערה, הם יקבלו מכה הרבה יותר קשה מכפי שקיבלו. יש הצעות לכולם, ואנחנו לא דוחים אף אחד. למה להיות לא מנומסים? כל אחד שיכול לתרום לרגיעה – בבקשה.
מי שמאוד לא אהב את המכתב האישי של ליברמן לתושבי עזה, היה השר בנט, שרואה בהקלות לפלסטינים פרס לטרור. בכלל, יש לו הרבה מה להגיד על תפיסת ההכלה וההבלגה של ליברמן וההקלות שלו. לדעתו, ככה אפשר לקנות עוד שבועיים, עוד חודש של שקט. אבל בסופה של ההבלגה הזאת נפגוש חמאס עם 100 אלף רקטות, כמו בלבנון.
בנט רואה רק שחורות בהתנהלות הממשלה. או כדבריו: שידור חוזר של צוק איתן. אז היה איום של המנהרות החודרות שישראל התעלמה מהן כדי לקנות עוד כמה שבועות של שקט. היום, כשהאיום הזה מאחורינו, אנחנו שוב טומנים את הראש בחול, מזניחים ומזניחים וסופנו שנפגוש שריפה ענקית.
לפני כחודשיים וחצי הניח בנט תוכנית על שולחן הקבינט. לא ניתן לדבר על התוכנית הזו שהוצגה, אפשר רק להגיד שהיא לא מדברת על מיטוט החמאס, שלא מדובר בכניסה קרקעית לרצועה, אלא על כתישה מסיבית מהאוויר, עם פעולות אזרחיות וביטחוניות שנועדו להגן באותו זמן על תושבי העוטף. הקבינט התנגד לתוכנית. היום בנט בטוח שההתנגדות להצעה שלו הרבה יותר קטנה, ושאם הוא ימשיך להתעקש על עמדתו – היא תתקבל בסוף.
בנט כמובן מתנגד לכל הסדרה עם חמאס. אבל בקבינט ביום רביעי, שהיה אמור להצביע על תוכנית הסדרה - בנט לא השתתף. לדבריו, הוא נאלץ לנסוע לצפון כדי להיערך לתחילת שנת הלימודים. גם שרת המשפטים שמתנגדת להסדרה עם חמאס, נעדרה. היא נמצאת בתאילנד.
ככה מתנהג מי שמתנגד להסדרה בכל נימי נפשו? תהה אחד משרי הקבינט. אדם שהנושא בוער בעצמותיו ושרוצה לקדם את התוכנית שלו, נוסע לצפון כדי "להיערך לשנת הלימודים"?
העניין הוא, אומר אותו שר, שבנט כבר עשה את הסיבוב שלו על שר הביטחון. הוא כבר הציג בפני הציבור שלו את העמדות שהם רוצים לשמוע. ההתקפה שלו על ליברמן בנושא פתיחת כרם שלום וההקלות ההומניטריות, עשתה לשר הביטחון את הנזק שבנט רצה לעשות.
הבעיה, אומר אותו שר, שהמנדטים של בנט חונים לא אצל ליברמן, אלא אצל נתניהו.
דירות ובחירות
אין הסדרה, אומר השבוע שר בכיר. יש הפסקת ירי. יש ניסיון להיכנס להרגעה מתוך רצון שזה יהיה מבוא למשהו אחר. נתניהו לא עושה דברים מאחורי גבם של השרים, הוא קובע, ואין שום דבר ששרי הקבינט לא יודעים. מה שיש, זה את המשחק הפנים־ישראלי. הקרבות הרגילים בין שרי הקבינט, שפונים אל הבוחרים שלהם.
לדברי אותו שר, בנט קלט שהציבור לא מזדהה עם פעילות הממשלה בעזה. הוא תפס את ליברמן ברגע לא טוב מבחינת עמדת הציבור, כשהוא פותח את כרם שלום. הטענה של בנט כלפי שר הביטחון היא על כך שהוא משפר את התנאים ההומניטריים, אחרי מה שחמאס עושה לנו כבר יותר מ־130 יום.
בניגוד לדבריו של ליברמן, שטוען שסקירה של הרשתות החברתיות בעזה מעלה שיש ירידה בתמיכת תושבי הרצועה בחמאס, טוען השר שהציבור בעזה מלוכד סביב התנועה, רואה בו את מי שנלחם את מלחמתו במצור, ומאשים את ישראל ואת אבו־מאזן. הרושם בקבינט, כך נראה, הוא שליברמן לא מעוניין במהלכים אסטרטגיים, אלא לייצב את השקט ולשמר את המצב. עובדה, שאחרי כל האלימות בחודשים האחרונים, מנסה הממשלה להגיע לאיזה מתווה שיביא בסופו של דבר להסדרה כללית.
כאמור, הצבעה בקבינט לא התקיימה. לעומת זאת הוצגה "תפיסת הביטחון 2030" של נתניהו, שכנראה רואה עצמו בתפקיד לפחות עד לאותו מועד.
שלא נתבלבל: מדובר פה בקמפיין לכל דבר, שמטרתו לייצר סדר יום חדש. ראש הממשלה מודיע על תוספת של עשרות מיליארדים לתקציב הביטחון בשנים הקרובות, בגלל "שטחנו הקטן, ריכוז האוכלוסייה וריבוי האיומים סביבנו". זה לא עניין של מה בכך.
מה אפשר להבין מזה על האפשרות לפזר את הכנסת באוקטובר וללכת לבחירות? מסתבר, שבניגוד לעמדה הרווחת, לפיה נתניהו מתכנן בחירות בתחילת השנה הבאה - יש גם דעות אחרות. השבוע טען באוזניי מקור בכיר שנתניהו בכלל לא רוצה בחירות בתחילת השנה. הוא אמנם מתחרט שלא החליט לקיים אותן ביולי, אז מצבו בסקרים היה בשיא, אבל עכשיו זה סיפור אחר. היום, יום שישי, אמור נתניהו להיחקר שוב, ככל הנראה החקירה האחרונה בתיק 4000. אחרי החקירה הזו, ואחרי שהוטחו בפני נתניהו העדויות של ניר חפץ, פרקליטיו ויועציו אמורים לאמוד את מצבו המשפטי. על פי אותו מקור, לא בטוח שהמסקנה תהיה להקדים את הבחירות.
בשיחות פרטיות נתניהו מדבר על בחירות במועדן, כלומר בנובמבר 2019, או לכל הפחות בספטמבר אותה שנה. מה שנתניהו רוצה עכשיו זו יציבות. בשביל מה הוא צריך שהמשטרה תודיע על אישום בשוחד תוך כדי מערכת בחירות. מה עוד שגם אם ייבחר, הוא ימצא עצמו אחרי בדיוק עם אותה קואליציה ועם יועץ משפטי שימשיך מאותה נקודה שבה הפסיק.
אם נתניהו היה רוצה בחירות עכשיו, אומר אותו גורם, כל עניין חוק הגיוס היה אמור לתת לו אליבי למשבר. עובדה שזה לא קרה. כנראה שנתניהו רוצה להגיע להמלצות המשטרה כשהוא עם הידיים על ההגה.
כאמור, הגורם היחיד שמפריע לתזה הזאת, הוא כחלון. בשבועות האחרונים הוא נראה בעיצומו של קמפיין בחירות. כחלון מקיים קשר רציף עם נתניהו. הוא אמור לדעת מה נתניהו רוצה ולהתנהג בהתאם. אז מה פתאום הוא קובע שיהיו בחירות בתחילת השנה?
הסיבה, על פי אותו מקור, נחשפת עכשיו: הפרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיה מחירי הדיור זינקו בחודשים מאי־יוני. כחלון זיהה את המגמה, אומר אותו מקור, והמדד הזה הוא רק אינדיקציה למידע שהיה בידיו עוד לפני הפרסום. אם המגמה תימשך ויהיה כישלון מוכח בתחום הדיור – זו תהיה מבחינתו קטסטרופה.
כחלון מכחיש את כל התזה הזו. זה רק נתון אחד, מחודש אחד, הוא טוען בתוקף, ורוצה להזכיר שיש לו גם הרבה הצלחות. כולנו מתכוננת לבחירות, מסביר כחלון, כי אנחנו לא רואים איך נפתר משבר הגיוס.
דין מוסר
נתחיל מהסוף: האלוף יאיר גולן טעה בנאום שלו ביום השואה לפני שנתיים. נכון, יש כאן תופעות קשות של גזענות, של שנאת זרים ולאומנות, וניתן להבין למה התכוון גולן בדברים שאמר. אבל הייתה שגיאה במה שאמר, באיך שאמר ובעיקר בעיתוי שבו זה נאמר.
ובכל זאת, אי־אפשר לקחת שגיאה באמירה ולהפוך אותה לחזות הכל. יש שגיאות הרבה יותר חמורות, כאלה שאנשים נהרגים בגללן, ובאלה מחמירים עוד פחות מכפי שהחמירו השבוע עם האלוף המועמד לרמטכ"לות.
לעומת זאת, השיחה של גולן עם מתנחלים במכינה הקדם־צבאית 'מגן שאול', שהתקיימה לפני עשור ונחשפה שוב השבוע, שבה הוא מתריע מפני אובדן המוסר במהלך לחימה – מעוררת השראה. גולן דיבר שם על ריסון בשימוש בכוח ועל כך שיחידה צבאית צריכה ליטול סיכונים, גם על מנת לא לפגוע באזרחים.
"בלתי מתקבל על הדעת שבשם הימנעות מסכנה נחליט שמכסחים בית דירות, הורגים נשים, ילדים, בלתי מעורבים". כשנשאל על ידי אחד המשתתפים: אם אלה יהיו אזרחים או חיילים שלך – מה תעדיף? השיב גולן: "אזרחים. מוסרית, אתה לא תהרוג אישה בת 60, גם אם היא ערבייה. לא בכל סיטואציה קרבית מיד כולם מאוימים, כולם עומדים בפני השמדה ולא כל אישה ערבייה – מסתתר מאחוריה מחבל. אני מצפה ממפקדים להבין את הסיטואציה ולנקוט בצעדים סבירים".
להפוך את הדברים האלה למשהו אחר, כפי שעשתה השבוע תנועת "אם תרצו", כשהחתימה 100 משפחות שכולות על מכתב האומר שגולן מעדיף חיי פלסטינים על פני חיי חיילים - היא שערורייתית.
והיא בעיקר מגוחכת, כששומעים עדויות של מפקדים ופקודים של גולן, שמתארים אותו כקצין מיליטנטי, עם סכין בין השיניים. מי שהיה מפקדו של גולן סיפר לי השבוע, שלמרות שבית משפט בישראל פסל לפני כמה שנים את "נוהל שכן", גולן נתן אישור להפעיל את הנוהל כדי להגן על חייליו. על ההחלטה הזאת הוא שילם מחיר כשננזף על ידי הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, והקידום שלו עוכב. אז להגיד שחייו של הפלסטינים חשובים לו יותר משל חייליו – זה לא רק רשעות, זה גם ניתוק מהמציאות.
העיסוק בגולן העלה שוב את השאלה האם מותר לאנשי צבא לעסוק בפוליטיקה. אלא שהמילה פוליטיקה היא רחבה. בפוליטיקה מפלגתית אין מקום שהצבא יעסוק. אבל אמירה כוללנית שאוסרת על אנשי המטה הכללי לעסוק בפוליטיקה היא לא הגיונית, שכן כל דבר כמעט נוגע בפוליטיקה.
האם אלוף פיקוד מרכז, שסבור שפעילות מסוימת של מתנחלים יכולה להביא להתפרצות אלימות לא צריך להתריע על כך? האם, לדוגמה, כשנתניהו בכהונתו הראשונה החליט לפתוח את מנהרת הכותל, לא היה מקום שהצבא יביע דעה?
לכל עניין מדיני או פוליטי יכול להיות הקשר ביטחוני דרמטי. אלוף במטה הכללי הוא לא מג"ד, הוא דרג אסטרטגי. כל דבר שקשור ליחסי צבא וחברה, מחוק הגיוס ועד החלטה על שחרור מילואים, לרבות חוקים שעולים בכנסת שיש להם השפעה עקיפה על הצבא – יש מקום לצה"ל לומר את עמדתו. בכל העולם רמטכ"לים מעורבים גם בנושאים מדיניים. ונדמה לי שמותר למטה הכללי – הרמטכ"ל והאלופים הרלוונטיים, לדבר במושגים של תפיסת עולם, לרבות מה מוסרי ומה לא. יותר מזה - לא ייתכן שלאלוף במטה הכללי לא תהיה תפיסת עולם.
ובעניין התבטאויותיו של גולן על מוסריותו של צה"ל שמשמשות את מתנגדיו: מי שרוצה להמשיך ולהתגאות שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, לא יכול להגיד את זה מבלי שהוא נלחם על הגנתם של חפים מפשע.
גם אם גולן לא ייבחר לרמטכ"ל הבא – הוא בהחלט ראוי להיות.
בוז פואה
המשבר סביב קיום האירוויזיון בישראל הוא לא יותר מסימפטום נוסף להתנהלות הממשלה בכל מה שנוגע לקבלת החלטות. על האפשרות שישראל תארח אנחנו יודעים כבר מחודש מאי, עם זכייתה של נטע ברזילי. אין כאן שום הפתעה. מיד עם הניצחון, מיהרו שרת התרבות ושר התקשורת לדרוש שמשרדיהם יהיו אחראים על האירוע. כמעט ופרצה פה מלחמת גוג ומגוג.
אבל אין כאן פסטיבל בלי סקנדל, והנה זה בא: היה צריך לשים 12 מיליון יורו ערבויות. הרבה כסף, אבל כסף שמכל היבט משתלם. אם היינו מתנהלים כמו מדינה נורמלית, כבר לפני חודשיים היה מתקיים דיון עם כל הגורמים הרלוונטיים, משרד האוצר, משרד התרבות, התאגיד, ולהחליט מאיפה מביאים את הכסף.
אבל בישראל, כמו בישראל, מחכים לדקה ה־90, ואז מוצאים את עצמנו באכסניה מעופשת ששונה בתכלית ממה שהשתקף בתמונות. ואז מתחילים לזרוק את הבעיה מאחד לשני, ובמקום דיון ענייני – הופכות ההודעות לתקשורת לחזות הכל. ואיך אפשר לוותר על עוד הזדמנות לרדות בתאגיד, להלחיץ ולאיים אפילו על קיומו אם התחרות לא תתקיים. מה שווה התאגיד אם אי־אפשר להתעלל בו עוד קצת?
אז הפעם זה רק האירוויזיון. וכמו שהיה צפוי, רגע לפני הדד־ליין, המשבר נפתר. אבל זה שוב מעלה את השאלה, אם באירוע כמו זה שעמד כאן על הפרק, מתגלה כזו חדלות אישים - איך יתקבלו כאן החלטות במצבי משבר אמיתיים.