קצת יותר משעה נמשך התשאול שערך רכז השב"כ לפיטר ביינרט, 47, אמריקאי, יהודי, שמאלן – ועיתונאי בולט ורב־השפעה. זה קרה ביום ראשון לפנות ערב, בנתב"ג. ביינרט סיפר על האירוע בטור בעיתון היהודי "פורוורד", ומשם הסיפור התגלגל. נתניהו התנצל באנגלית – רק באנגלית. "הייתה טעות אדמיניסטרטיבית", כתב. "הייתה טעות בשיקול דעת של האיש במקום", הסביר השב"כ.
מה הייתה הטעות, שאלתי גורמים מוסמכים בשב"כ. התשובה הייתה שתיקה; חזרתי ושאלתי: מה הייתה הטעות. נעניתי בשתיקה אדיבה, אך רועמת. לא נותר לי אלא לפרש באוזני בני שיחי את מה שאני הבנתי: לא הייתה טעות. לטוב או לרע, הכל קרה בהתאם להנחיות, בהתאם למדיניות. ההודאה בטעות לא הייתה אלא שקר לצורך הסברה.
את התקרית בנתב"ג אפשר לתאר כסיפור מוסר. היֹה הייתה לנו דמוקרטיה, אור לגויים. לנגד עינינו היא הופכת למשטר אפל; ואפשר לתאר אותה גם כסיפור הרואי: לא ינום ולא יישן שומר ישראל. כל קורא מוזמן לפרש את הסיפור על פי הדעה הקדומה שלו.
נפתח בסיפור ההרואי. ישראל נחשפת בשנים האחרונות לאיומי טרור שמקורם במדינות זרות. האגף לישראל ולזרים בשב"כ אחראי לסיכול האיומים האלה. אנשיו פועלים בין השאר במעברי הגבול. הם מתמודדים עם אנשי דאעש ואל־קאעידה, חיזבאללה, חמאס ואיראן, שמבקשים להיכנס לישראל ולשטחים. הדרכונים שלהם אירופיים או אמריקאיים, חלקם אמיתיים, חלקם מזויפים.
מתברר שביקור בהר הבית הוא שלב מקובל בתהליך הבשלתו של טרוריסט בארגוני הג'יהאד העולמי. שניים שנכנסו לישראל ועלו לרגל לאל־אקצה השתתפו אחר כך בפיגועים המוניים, אחד בטולוז שבצרפת ואחר באורלנדו, פלורידה. הם יכלו לבצע פיגועים בעודם בישראל.
שירותי ביטחון במדינות זרות אוספים מידע על חשודים בחברות בארגוני טרור ומפיצים אותו לארגונים מקבילים בעולם. כאשר מישהו ששמו מופיע ברשימות, צץ באחד ממעברי הגבול, או מעורר חשד מסיבות אחרות, רכז השב"כ לוקח אותו לחדר צדדי, לתשאול. למפגש יש שלוש תוצאות אפשריות: מתירים את כניסתו לישראל, או שולחים אותו חזרה, או עוצרים אותו לחקירה. בשנה האחרונה מנע שב"כ את כניסתם של כ־240 איש.
יש עוד קבוצה שהשב"כ מונע את כניסתה: פעילים שבהגדרת השב"כ מסיתים פלסטינים למחאה אלימה – זריקת בקת"בים, למשל, ויידוי אבנים. בשנה רגילה המספר מגיע לחמישה. בשנה שעברה הוא הגיע ל־17. לטענת השב"כ, הם לא נשאלים על דעותיהם הפוליטיות.
לפני כשבועיים עוכב במעבר מירדן, בערבה, הסופר האיראני־אמריקאי רזא אסלאן. אסלאן נכנס לישראל כתייר בחברת אשתו, ילדיו, חמיו וחמותו. לאחר ימים אחדים בארץ חשקה נפשם לראות את פטרה. יצאו לירדן, ולאחר 48 שעות חזרו. בני המשפחה הורשו להיכנס. אסלאן עוכב. שלוש שעות המתין; שעה אחת נחקר. הוא טוען שעבר תשאולים ביטחוניים כאשר הגיע לישראל בעבר. הפעם זה היה שונה. רכזת השב"כ שאלה אותו מה הוא חושב על טראמפ ונתניהו, הטיפה לו מוסר על דעותיו ודרשה ממנו לתת לה שמות של עיתונאים ושל פלסטינים שהוא מכיר. לא היו דברים מעולם, טוען השב"כ.
מישהו צילם אותו
ביום ראשון נחת פיטר ביינרט בארץ, בטיסה מיוון. הוא הגיע עם המשפחה המורחבת, כ־25 נפש. המשימה הייתה לחגוג בישראל בת מצווה לאחייניתו.
לאחר יומיים פגשתי אותו במלון בירושלים. ניגשו אלינו שני ילדיו, נעמי ועזרא. לשמות שאדם נותן לילדיו יש משמעות. עזרא לבש טי־שירט של ליגת הפוטבול האמריקאית, כתובה בעברית ובאנגלית. נעמי ניסתה את כוחה בעברית.
"התייצבנו בביקורת הגבולות", סיפר ביינרט. "אשתי והילדים עברו. הבקר הסתכל בדרכון שלי ופלט, אוי, שיט. הוא שאל אותי מה שמות הוריי, הרים טלפון, ואז שלח אותי לחדר צדדי. אשתי והילדים הצטרפו.
"אמרתי לעזרא, בוא נחזור על ההפטרה שלך, פרשת בוא. בינואר נחגוג לו בר מצווה, בניו־יורק. הילד העדיף לשחק בסלולרי. נכנס בחור. באדיבות רבה ביקש ממני לעבור לחדר השני. למה אתה בישראל, שאל. סיפרתי לו על הבת מצווה. באיזה ארגונים פוליטיים אתה פעיל, האם אתה חבר בהם, שאל.
"חשבתי שהשאלה מוזרה. אני כותב לעיתון 'הארץ', אמרתי. האם העיתון מהווה סכנה לביטחון המדינה? לא, השיב. לא העיתון. ואז שאל, האם היית באירוע בחברון לפני שנתיים?"
האם היית, שאלתי.
"הייתי", השיב. "יש ארגון בשם 'צעירים נגד התנחלויות'. בראשו עומד עיסא עמרו, פעיל פלסטיני שאני מכיר. הרעיון שלו היה לקחת חצר של בית בבעלות של פלסטיני ולהקרין שם סרטי קולנוע. הבית קרוב מאוד לרובע היהודי".
האם הייתה אלימות באירוע, שאלתי.
"לא", אמר, "הרעיון היה הפוך. יש ארגון אמריקאי בשם 'מרכז יהודי לאי־אלימות'. חברים מהארגון הצטרפו לאירוע, ואני הצטרפתי אליהם. גם ישראלים הגיעו. בסוף אחדים סירבו לעזוב ונעצרו. אני עזבתי מוקדם יותר. בטור שכתבתי, השוויתי את האירוע להשתתפות של היהודים במאבק למען זכויות השחורים במיסיסיפי ב־1964.
"סיפרתי לחוקר על האירוע בחברון. האם אתה מתכוון להשתתף בעוד אירוע מחאה, שאל. לא, אמרתי. אילו אני הייתי משתתף באירוע כזה באמריקה, אמר החוקר, היו מעלים אותי על המטוס הראשון.
"לא הרגשתי מפוחד. העיתונאי שבי היה סקרן לדעת מה עוד יקרה. מצד שני, חיכו לנו בארוחת ערב בירושלים. סעו, אמרתי לאשתי. אני אבוא אחר כך. אני לא זזה, אמרה. טילפנתי לעורכת דין שאני מכיר. לאחר עשר דקות שוחררתי".
איך הרגשת, שאלתי.
"זה לא היה טראומטי", אמר. "זה היה מדכא".
חברון הייתה הסיבה לתשאול של ביינרט. מישהו צילם אותו, מישהו רשם את שמו. התיאוריות הקונספירטיביות שצצו מאז, מפתות, אבל במקרה הזה הן מצוצות מהאצבע. המודיעין שבידי השב"כ התריע מפני אירוע אלים, עתיר אבנים ובקת"בים.
בפועל, בשטח, לא הייתה דרמה. האירוע סוכל מבעוד מועד. או שכוחותינו זכו להצלחה מסחררת, או שראו צל הרים כהרים.
בעקבות האירוע צורף שמו של פיטר ביינרט לרשימה השחורה. זה הנוהל, זאת המדיניות. העובדה שהוא יהודי לא עזרה לו: יש ברשימה יהודים נוספים. לרוע מזלם, הם לא ידועים כמו ביינרט, לא משפיעים כמוהו. לממשלת ישראל אין סיבה לחשוש מהם.
השב"כ נמנע מלטפל במטיפים לחרם על ישראל (BDS) או על מוצרים מההתנחלויות. בתפיסת השב"כ, חרם איננו איום ביטחוני. הלחצים הפוליטיים שהופעלו עליו נהדפו, נכון לעכשיו. אבל יש משרד לעניינים אסטרטגיים, ששוקד על רשימה שחורה משלו, ומשרד הפנים, ורשות שדות התעופה. לכל חוק פטריוטי שמתקבל בכנסת יש השלכות על ביקורת הגבולות בנתב"ג.
יש בישראל אובססיה בכל מה שנוגע להסברה: כל הפגנת מחאה היא איום קיומי, כל ביקורת היא מזימה אנטישמית. האובססיה מייצרת רשימות שחורות; הרשימות מייצרות תשאולים; התשאולים מייצרים נזק הסברתי, ואז כולם צועקים, מה עשיתם, הרגתם לנו את ההסברה.
חד גדיא, חד גדיא.
השב"כ כבר הודיע שאין לו כוונה לשנות את הנהלים: טעות אדמיניסטרטיבית לא הייתה כאן. ייתכן שהלקח יופק במקום אחר: בפעם הבאה שרכז השב"כ יזמן תייר לתשאול בנתב"ג, הוא יציץ קודם בגוגל. אם יש לאיש ערך בוויקיפדיה, הוא יחשוב פעמיים.
מסע רוחני
האם בעיניך אתה ציוני, שאלתי את ביינרט.
"כן", אמר. "הרבה מזה הוא עניין של רגש. בדור שלי יכולת להיות בשמאל ועדיין לומר, אני מעדיף שלא יהיו נישואי תערובת. רוב הצעירים היהודים באמריקה חושבים במונחים אחרים. הם מתנגדים לכל סימן של שבטיות; הם מתעניינים ביהדות כמסע רוחני, לא כהגדרה אתנית או דתית.
"נתניהו הפך את התמיכה בישראל לעניין רפובליקני. הוא מזוהה עם טראמפ. הצעירים היהודים שונאים את טראמפ".
נתניהו משוכנע שהוא יכול בלעדיכם, אמרתי.
"ייתכן", אמר. "הוא מסתכל על הענף השמאלי של היהודים באמריקה ואומר, הם בקושי יהודים היום, ובעוד שנות דור הם לא יהיו יהודים בכלל.
"אבל בדרך אתם מאבדים את המפלגה הדמוקרטית. שים לב לברני סנדרס. אובמה וקרי הקפידו לומר, אנחנו אוהבים את ישראל; אנחנו מבקרים את מעשיה כי אנחנו חוששים לגורלה. סנדרס אומר, חד וחלק, אני תומך בזכויות הפלסטינים. הוא מבין שיש פער בין מה שאומרים הפוליטיקאים למה שחושבים המצביעים שלהם. הבוחרים הדמוקרטים לא תומכים בישראל".
אבל הכסף לבחירות בא מיהודים, אמרתי. זה סוד כוחה של השדולה היהודית.
"גם זה משתנה", אמר. "המגמה היא לבנות קמפיינים על תרומות קטנות מהציבור. המועמדים הדמוקרטים זזים שמאלה בנושאי פנים; כשיפסיקו לפחד, הם ידברו אחרת גם על ישראל".
אבל ישראל, אמרתי, היא סיפור הצלחה גדול. רבים בעולם נמשכים אליה בגלל ההיי־טק, בלי קשר לשטחים, בלי קשר לנתניהו. האם אתה מופתע?
"אני לא מופתע", השיב. "אני עצוב, כי ההצלחה של ישראל לא באה עם יותר כבוד לזכויות אדם. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יש שתי מדינות שאני גא בהן – ארצות־הברית וישראל, מדינות נדיבות, אנושיות. לצערי זה לא קורה. ישראל מתחזקת, אבל הכוח שהיא צוברת מתנתק מהמוסר".
פגעת במלך
מעשה בקצין משטרה, שלאחר קריירה ארוכה, רבת הישגים, פשט את מדיו. מישהו זיהה אותו ברחוב. "מה עשית", הטיח בו. "פגעת במלך שלנו".
המלך שלנו הוא בנימין נתניהו. כאשר הקצין עשה את ימיו ולילותיו בחקירות, המשטר התחלף כאן, והוא לא ידע. מלך לא יכול לפשוע, לא יכול לגנוב, לא יכול לשקר. גם אם כן, מותר לו. הפושע הוא מי שחוקר במעשיו. הוא הבוגד.
תיקי החקירות שנתניהו חשוד בהם ממתינים להחלטה של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט מעדיף להגיש את כתבי האישום יחד, בחבילה אחת. הסך הכל ירשים יותר את הציבור, אולי גם את בית המשפט. בינתיים יתווספו עוד ראיות, עוד השלמות חקירה, עוד עדים.
מנדלבליט מבוהל.
רוברט מולר, החוקר המיוחד במעורבות של רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות־הברית, נהג אחרת. הוא הבין שהחקירה הנפיצה ביותר, בקשרים שטוו הרוסים עם טראמפ ואנשיו, תדרוש זמן רב. הוא החליט לטפל במקביל בדמויות משנה. נגד פול מנפורט, שהיה ראש מטה הבחירות של טראמפ, הוגש כתב אישום על הונאות מס. המשפט מתנהל בימים אלה. ניהול המשפט מבהיר למעורבים האחרים, גם לדעת הקהל, שמדובר בפרשה של ממש. אי־אפשר לומר, לא היה כלום כי אין כלום.
קציני המשטרה סברו שברגע שהסתיימה העבודה על תיק 1000, תיק המתנות, נכון להגיש כתב אישום. מנדלבליט סירב.
לדעת חלק מהחוקרים, החמור בין התיקים שנתניהו מעורב בהם הוא תיק 3000, פרשת כלי השיט, התיק היחיד שבו נתניהו לא נחקר באזהרה ולא מוזכר כחשוד. החשוד המרכזי הוא אבריאל בר־יוסף, שמונה על ידי נתניהו ליועץ לביטחון לאומי. רק התערבות של הרגע האחרון מצד המשטרה מנעה את מינויו. בר־יוסף חשוד שקשר קשר עם מיקי גנור, עבריין מורשע ועד מדינה. מדובר בסכום של מאות מיליוני שקלים, עם פוטנציאל לגניבות של מאות מיליונים נוספים בעתיד; מדובר בתקציב הביטחון; מפקד חיל הים לשעבר, האלוף מרום (צ'ייני), מעורב בפרשה; דוד שמרון, עורך דינו, מקורבו וקרובו של נתניהו, מעורב, ומעורב גם השליח המדיני של נתניהו, יצחק מולכו.
רק משפט אין.
העבודה נשלמה למעשה גם בתיקים האחרים – תיק 2000 (מוזס) ותיק 4000 (אלוביץ'). בקצב העבודה הנוכחי ספק אם תתקבל החלטה בגורלם לפני הבחירות הבאות. הבוחרים ילכו לקלפי בלי לדעת אם הם בוחרים ראש ממשלה חף או עבריין, אם הוא הולך לבלפור או למעשיהו. אין הרבה משמעות לבחירות כאלה.
כך ייעשה לחוקר
במקביל לדיונים האינסופיים בפרקליטות, מתנהל מאבק מרתק על דעת הקהל. המטרה היא להפוך את קערת החקירה על פיה – אם חוקריו של נתניהו עבריינים, אין משקל לתוצאות החקירות שלהם. הפרי רקוב. יידעו גם יורשיהם, יידעו גם בפרקליטות, גם בלשכת היועץ – כך ייעשה למי שחוקר במעשיו של ההוא שאסור לחקור במעשיו.
חשודים מרבים להאשים את חוקריהם, לפעמים בצדק. הקמפיין הזה שונה במהותו. הוא עובד על פלטפורמה משוכללת; יש לו מנופים מפתיעים; התנועה שלו היא תנועת מלקחיים. יום אחד ילמדו אותו בבתי הספר למשפטים, אולי גם בסמינרים לתקשורת.
גיא ניר הוא תת־ניצב במשטרה, לשעבר ראש חטיבת המודיעין. מאז 2015 הוא נמצא בחופשה כפויה. הוא נאשם בבית דין משמעתי בטענה שהעביר דיווחים כוזבים, ובמקביל עובר הליך לקראת פיטורים לאחר שסירב לעבור בדיקת פוליגרף. הוא נאבק נגד שני ההליכים. בין השאר, פנה ליועץ המשפטי בדרישה לתת לו חסינות תמורת חומרים מפלילים שימסור על קציני משטרה.
בשבועות האחרונים התפרסמו בתקשורת הקלטות משיחות שקיים ניר וידיעות על חומרים שיש לו נגד קצינים. הקצינים שהוזכרו הם אלה שתרמו לסילוקו מהמשטרה – ניצב רוני ריטמן, ניצב מני יצחקי ורב־ניצב אלשיך. הידיעות הגיעו לידי עיתונאים שונים: מי שמסר אותם, בקי היטב בתחרות בין גופי התקשורת, באגו המשתלח של חלק מהעיתונאים ובצימאון הבלתי נדלה שלהם להקלטות, גם ערוכות.
לניר יש חשבונות משלו, אינטרסים משלו. קמפיין הדה־לגיטימציה מצא בו פלטפורמה. העיתונאים היו המנוף, הכלי.
הפוליטיקאים סיפקו את תנועת המלקחיים. הקלטה שקטע ממנה שודר, נגעה בחקירתו של גל הירש, שהשר ארדן ביקש למנות אותו למפכ"ל. חברה של הירש עבדה בגיאורגיה. סוכן אמריקאי שחקר שם טען שהחברה הייתה מעורבת במעשי שחיתות. התיק התגלגל לארץ, לטיפולה של הרשות לאיסור הלבנת הון. הקלטת נועדה ליצור רושם שניצב מני יצחקי, ראש אגף החקירות, ניסה לתפור להירש תיק.
אמנון אברמוביץ' (חברת החדשות) פירט בשידור את העובדות שהפריכו לחלוטין את הטענה הזאת, אבל את הפוליטיקאים זה לא עצר. יואב קיש (ליכוד), ראש ועדת הפנים, כינס דיון מיוחד. בצעד חריג, פרקליט המדינה שי ניצן הגיע לדיון. ניצן ניקה את קציני המשטרה מכל חשד, אבל זה לא עזר. חברי הכנסת מהליכוד סירבו לשמוע. קיש הודיע שיקים ועדת חקירה. זה יעזור לו בפריימריז.
ואז הגיע תורם של סריסי המלך, הריקלינים והסג"לים למיניהם. ממעוזיהם באולפני הרדיו והטלוויזיה הם חיוו את דעתם על חטאיה של המשטרה. מי שהקשיב להם, יכול היה לחשוב שמדובר בשמאלנים קיצונים, אנרכיסטים, שונאי הממסד, לא בגרופיז של ראש הממשלה.
