18 מיליון עצי זית מקשטים את האי כרתים. לא ספרתי ‑ ככה אומרים. כמעט כל העצים ניטעו על ידי תושבים הדואגים להשקותם, אבל בסמוך לכפר מונאסטיראקי עומד עץ זית בן 3,000 שנה, שהרשויות טרחו לגדרו בחבלים כדי להרחיק ממנו תיירים. ודווקא לעץ העתיק הזה, שאליו אסור להתקרב, מגיעה אחת לחודש התרפיסטית אביטל ציון עם קבוצה בת עשר נשים מישראל.
את מה שקורה שם, ביושבן מסביב לעץ, חמושות במחברות ובכלי כתיבה, קשה לתרגם למילים. "אתן יכולות לבקש מהעץ עצה, להביע משאלה או רק להתבונן בו ובעצמכן", אומרת ציון בקולה המלטף, "נסו להעביר לדף את מה שיוצא, בלי למחוק ובלי לתקן". ואז, בשקט־בשקט, זה קורה. זו כותבת כמה הייתה רוצה שבעלה יהווה לה משענת, וזו מספרת איך הגיעה למסקנה שרק על עצמה היא יכולה להישען. העץ הדומם הופך לעוגן שסביבו נרקמים הרהורים מהלב.
מסע נשי, הרשו לי לגלות לכם, הוא כמו כוסברה. או שאת מתלהבת, מתאהבת ומתמכרת ‑ או שאת נמלטת מעדר הקצ'קעס בצווחות. אין באמצע. מניסיון. כבר יצאתי עם "מאגמה" לג'ונגלים של קוסטה־ריקה, דהרתי בדיונות המרוקאיות עם "מלכת המדבר", ועל בשרי למדתי שאין מקום להשוואות. אישה שמפלס הציניות שלה מרקיע לשחקים לא תתחבר לטרנד הזה - חבל על הזמן, הכסף והתקוות.
"ההחלטות הטובות ביותר שעשיתי בחיי לא נבעו מתכנון ומחשבה, ובטח שלא מהיגיון", סיפרה לי ציון כשנפגשנו ערב הטיסה בקליניקה שלה בווילה קסומה בפרדס חנה. "בגיל 35 הודעתי לבן זוגי שאני הולכת לטפל באנשים וקיבלתי אומץ דווקא מפני שהוא שאל אותי 'מה פתאום?'. ליום הולדתי ה־40 הוא לקח אותי לכרתים, שתינו יין בטברנה מול הים והודעתי לו שבמקום הזה אני אקנה בית גדול, שבו אקיים סדנאות. בדיעבד, הבנתי שהייתי זקוקה להתנגדות שלו כדי לגלות את עצמי. ככל שהוא פיקפק ביכולת שלי לקנות ולשפץ ולהפיק ולארגן, גבר בי הדחף לעשות".
ציון (בת 52 עם גזרה נערית, אם לארבעה וסבתא לשניים), מעלה בסדנאות רק הבזקים קצרים מסיפור חייה, למרות שאין כמוהו כדי להדגים למשתתפות מה זה ליפול ולקום, ומה זה לבנות את עצמך בעשר אצבעות. היא גדלה בחיפה, בגיל 6 החלה לנהל שיחות נפש עם אלוהים, צפתה באביה שגוזר על עצמו ויפאסאנה, ואחרי שירותה הצבאי כמד"סית התעופפה לאירופה. "חיפשתי גילויים וריגושים", היא מתארת, "ולא בחלתי בעבודות שחורות כמו ניקיון. האתגר שלי היה לחסוך מספיק כסף כדי לטוס למזרח הרחוק. בספרד הצטרפתי לקהילות של חבר'ה צעירים שפלשו לבתים נטושים, באמסטרדם התיידדתי עם אשת הרב והפכתי לנהגת הקבועה שלה. בכל פעם שהיא רצתה לבקר בבתי חולים נהגתי בוואן, עם חנוכייה על הגג. היה לי רע והיה לי טוב, טעמתי מהכל. בגיל 23 גיליתי שאני בהיריון. לא רציתי להיות אמא כל כך צעירה, אבל אהבתי מאוד את בעלי הראשון".
עלייה רוחנית
הם חזרו ארצה, התחתנו כדת וכדין, היא ילדה את איתמר (בן 28, עו"ד, נשוי לאבוסנט, סטייליסטית אתיופית, ואב לשניים), ואת אביב (בת 24, צורפת) והתגרשה. "הוא נפרד ממני", היא מודה. "חשבתי שזה סוף העולם, אבל בדיעבד אני מודה לו על הצעד שעשה. עברתי לבנימינה עם שני ילדים קטנים ואני לא מתביישת לגלות שזה היה קשה מאוד. היו ימים שלא היה לנו מה לאכול. גם זה שלב חשוב בחיים. את מצליחה להתרומם ולהמריא רק אחרי שאת נוגעת בקרקעית. פתחתי עסק קטן לשילוט ופרסום".
שנה לאחר מכן הגיע אליה עו"ד מיכאל דן, בנו של השופט ראובן דן, שלמד באנגליה וחזר ארצה כגרוש ללא ילדים. הוא פתח משרד בפרדס חנה והזמין אצלה שלט. "חשבתי שהוא הגיע במקרה", היא מחייכת, "אבל הייתה שם יד מכוונת. חבר משותף. הכנתי לו שלט, ואחרי שבוע הוא חזר ואמר שהשלט נשבר וצריך חדש".
סיפור האהבה שלהם הביא לעולם שני ילדים: אמיר (20, שלומד טיפול באמצעות כלבים) ועדן (18, שעומדת לצאת לשנת שירות). "שנינו היינו גרושים שלא רצו לחזור לרבנות", היא מנמקת, "עד שהרגשתי שאני רוצה לבצע עלייה רוחנית והצעתי לו נישואים. בחתונה שלנו מיכאל סיפר שבביקורו הראשון בעסק שלי, שהתנהל מהבית, הוא ראה אופניים של ילדים, הרגיש שהוא רוצה משפחה ‑ ותוך שנייה הוא קיבל".
ואת מרגישה שהנישואים באמת העלו אותך בסולם הרוחניות?
"כן, מפני שבמקור אנחנו שונים מאוד זה מזו. מיכאל יגדיר את עצמו כפחות רוחניקי ממני. אני חושבת שהבורא קיים בכל אחת ואחד מאיתנו ואני מנסה להקשיב למקום שלו בתוכי".
אגב, מה עם החלום להגיע למזרח הרחוק?
היא מנידה בראשה לשלילה. "כנראה שלא הייתי אמורה להגיע לשם".
המשפט הזה חזר להדהד באוזניי במעגל הפתיחה של הסדנה, כשכל אישה התבקשה לנקוב במהות שלה, בתדר שהיא נושאת עימה וגם למחרת, בשפת הים, כשכל אחת השליכה לגלי הטורקיז את הרגש השלילי שמלווה אותה. תזכרו את הכוסברה. זכותכן לא להתחבר לטקסים, אבל כל המשתתפות הרגישו הקלה כשהמנטרה השלילית שהן רגילות לשמוע או לומר לעצמן צללה לים. ואל תשאלו מה השלכתי. מה שקורה בכרתים נשאר בכרתים.
בגיל 35 מכרה ציון את עסק השילוט, נרשמה למכללת רידמן ולמדה אירידיולוגיה (אבחון דרך קשתית העין), דיקור סיני, ריברסינג (חזרה למצב העוברי באמצעות נשימה), פרחי באך, תזונה ועוד. "לא למדתי תקשור", היא מודה, "אבל יש משהו שעובר דרכי, שעוזר לי בחיי הפרטיים וגם מסייע לי להקשיב לסימנים של אחרים. תראי את תור", היא מצביעה על הכלב הדני הענק שרובץ למראשותיה, "הוא אח שלי. בכל פעם שאני טסה ליוון אני מסבירה לו את מטרת הנסיעה. ביום האחרון שלי שם אני מדברת אל תור מרחוק, מודיעה לו שאני כבר בדרך לשדה התעופה, ומי ששומר עליו בבית מעיד שתור חוזר לחיים, הוא מבין שהגעגוע עומד להסתיים".
ה"משהו" הזה שקיים בה גרם לה להרגיש בביקורה הראשון באי היווני כמי שחזרה הביתה. "כרתים חייכה אליי, מצאתי בה אנשים טובים, התאהבתי בטבע, ועל המקום קניתי חירבה בהרים. הקול הפנימי אמר לי 'מגיע לך להצליח', ומיקי עזר לי כלכלית, למרות שעוד לא היינו נשואים. אחרי השיפוצים התחלנו לטוס לבית היווני שלנו עם הילדים ועם חברים, ובכל ביקור חוויתי את ההקלה הרגשית שנשים חוות בסדנאות שלי. לפני שש שנים, כשהתכוננתי לסדנה הראשונה, הוצפתי בחששות, מפחד טיסה ועד פחד קהל, והם עדיין איתי, אבל למדתי לקבל אותם כמכרים שלא מתכננים לעזוב. כבר העברתי יותר מ־40 סדנאות בכרתים ואני עדיין משלשלת מלחץ לפני כל סדנה. אין לי היכרות מוקדמת עם המשתתפות, הלוגיסטיקה מדאיגה אותי וגם הציפיות".
מעגל הקשבה
הבית הנוכחי שלה שוכן בפֶרמַה, בדרום־מזרח כרתים. חירבה שהפכה לארמון. שני דונם על הים, חוף פרטי, אוהל טיפי, בקתות עץ, סאונה, גינה אורגנית, טבע פראי ומיליון יתושות. לכל סדנה מצטרפת גם השפית אורית (אורקה) ברום, שמתקינה ארוחות גורמה צמחוניות. אחד מסודות הקסם של ציון הוא לא להתחייב על לו"ז מדויק, היא זורמת עם הקצב והאווירה של המשתתפות. כשמישהי מעירה שהיא ממש לא מתגעגעת לקניון ‑ אנחנו נוסעות לקניון הררי, סארקינאס ג'ורג', ופורסות מחצלת למעגל הקשבה.
אחד ממונחי היסוד בשיחה הוא סִינַפְּסָה (בעברית ‑ מיסנף), המקום שבו תאי העצב (במוח האדם יש 100 מיליארד תאי עצב שאינם מחוברים זה לזה) מעבירים ביניהם מידע. "נניח שאישה בגיל מסוים מחפשת חבר לחיים, גבר שיישא אותה על כפיים, אבל שוב ושוב פוגשת גברים שמנמיכים אותה", ציון מדגימה. "היא יכולה לומר לעצמה שזה צירוף מקרים או חוסר מזל, ואילו אני מנסה להרחיב לה את התודעה ומכוונת אותה למידע הפנימי שאצור בתוכה. אולי אמא שלה אמרה לה 'תהיי יפה ותשתקי'? הסִינַפְּסָה המקובעת שבה, גורמת לה להתמגנט דווקא למי שלא מתאים לה ובעקבות כך היא מגיעה למסקנה ש'כל הגברים אותו הדבר', אבל זה משהו שניתן לשינוי. בדרך הזו, שמשלבת בין מדע ותודעה, אני מתייחסת גם למחלות. זה לא מוזר שהן מתפרצות למרות שהתאים בגוף האדם מתחלפים ומשתנים מדי יום ביומו? לא מזמן הייתה אצלי חולת סרטן, חיפשתי קווים קורבניים באופייה, ואחרי כמה מפגשים היא אמרה ביוזמתה, 'אם לא הייתי חולה לא היו סופרים אותי'".
ואת מרפאה אותה?
"אני לא רופאה, אבל טכניקות של הקשבה ללב, הודיה ודמיון מודרך עשויות לבצע אתחול מחדש לדיסקט שיש לה בראש. אני מאמינה בגראונדינג, כוח הריפוי של האדמה. אם תעמוד 20 דקות ביום על האדמה, ברגליים יחפות ‑ תבריא, מפני שהאדמה עושה הארקה לכל המערכת החשמלית שלך".
טברנות ציוריות, הופעה חיה של מוזיקת רמבטיקו כרתית, יין, סלטים, עוגה מחצילים, קלפים, ריקודים, והמון צחוקים של נשים שמתמודדות עם תיקים לא פשוטים ודווקא משום כך הן משתחררות ונפתחות עד הסוף ‑ לצד וידויים, דמעות ותפילות. "אני לא מגדירה את עצמי כאישה מוארת, אבל יש לי ניסיון בן 16 שנה בעבודה כתרפיסטית וכנראה שיש בי יכולת כלשהי להקשיב לחלומות ולשתיקות. מגיעות אליי נשים שעברו טיפולים ארוכים, שונים ומשונים, שחלקם כללו תרופות, ואני מציעה להן אופציה נוספת. הרפיה, ניקוי המחשבות, וחיזוק האמונה באנרגיות הפנימיות שלא מתכלות".
אחת לחודש יוצא המסע הנשי לכרתים. חמישה ימים, ארבעה לילות, 6,100 שקל כולל הכל ‑ טיסות, סדנאות, טיולים, ארוחת גורמה כל ארבע שעות, תרמיל גדוש בחוויות. בשנה האחרונה ציון החלה להוציא מסעות נשיים גם לזנזיבר.
ומה עם גברים?
"לפעמים אני מציעה לבעלי להצטרף אליי עם קבוצה גברית. 'אני אנחה את הסדנאות ואתה תוציא אותם בג'יפים בהרים', אבל האמת היא שאני פוחדת לגדול". רגע לפני העלייה למטוס כל אחת מאיתנו קיבלה בווטסאפ רשימה מפורטת של המקומות שבהם ביקרנו, טיילנו, טיפסנו, השתוללנו ומה לא. אביטל ציון קינחה אותה בברכה מהלב: "שתהיה לכן נחיתה רכה־רכה אל מציאות חייכן". כוסברה. לעולם לא אכניס את צמח התבלין הזה לגרון, אבל בנשמה הוא לי עושה רק טוב. והרבה. *
הכותבת הייתה אורחת מסעות נשיים בכרתים ובזנזיבר עם אביטל ציון http://www.avitalzion.com/
