קוצים ושושנים

שוקי ביטון, הבעלים של מסעדת "שוקי הדייג" בבת־ים, חשוד בהעלמת מיסים בהיקף של 1.2 מיליון שקלים. זהו סכום רציני עבור רוב הישראלים, אך במונחי העלמות מס - ובכן, שמענו על מספרים גבוהים יותר. ובכל זאת, הידיעה תפסה כותרות בכל מקום. הסיבה פשוטה: רעייתו של ביטון, עדן בן זקן. במקרה שלה, אין צורך לפרט מיהי ומה היא עושה בחיים.

כלומר, סביר להניח שהמשפט "שוקי ביטון חשוד בהעלמת מיסים", לא היה אומר כלום לאיש. לעומת זאת, המשפט "בעלה של עדן בן זקן חשוד בהעלמת מיסים" הוא אייטם. מכאן עולה השאלה, האם נעשה לביטון עוול? והאם הצלחתה של בן זקן מצדיקה פוקוס נרחב על חקירה שאליה היא אינה קשורה בשום צורה? "אם לא היה מדובר במישהו שהוא מפורסם, או קשור למפורסמת, לא היינו שומעים על זה בכלל", אמר עו"ד רו"ח אבי שהבזי למהדורה המרכזית של ערוץ עשר.

הנטייה הראשונית היא להזדהות עם הטיעון. ביטון הוא איש עסקים בזכות עצמו, בן זקן לא חשודה בדבר, וממילא כל הסיפור הוא לא כזה סיפור. אבל כשצופים בדיווחים ובפריימים המשותפים הרבים של השניים ומפשפשים בארכיון, מתגלה תמונה אחרת. נדמה כי עד עתה, דווקא הושקע לא מעט מאמץ כדי לגרום לציבור לדעת מיהו שוקי ביטון ומדוע הוא מזוהה עם עדן בן זקן. למעשה, אירועים חשובים מאוד מחייהם הפכו לנחלת הכלל - ולא בגלל יצר המציצנות של המדיה.

כך, למשל, היה זה המערך שסובב את בן זקן שהוציא ב־2017 הודעה לעיתונות בזו הלשון: "בהפקת שרית הפקות החליט שוקי ביטון, בן זוגה של עדן בן זקן בשנתיים האחרונות, להפתיע, לכרוע ברך ולהציע נישואים לזמרת השנה עדן בן זקן". ההמשך, אגב, כלל קרדיט לרשת מלונות ולחברת הפרחים, וכן עדכון על סינגל וקליפ חדש. סרטון ההצעה עצמו הופץ לכל דכפין.

גם החתונה, שנערכה לפני כשלושה חודשים, הייתה לסחורה מוזיקלית. זמן קצר לאחר הטקס, בן זקן שיחררה קליפ בשם "חיים שלי", שהורכב כולו מתיעוד השלבים השונים של המעמד המרגש: חתימת הכתובה, הצעידה לחופה, הריקוד הראשון, המסיבה ועוד. החומרים הללו נועדו להקנות לשיר נופך חזק יותר: אין פה תיאטרון, והמציגים אינם שחקנים. זו המציאות, ואתם מוזמנים להתרגש בעקבותיה.

אם כן, הזוגיות בין ביטון לבן זקן מהווה מרכיב פעיל למדי במנגנון שיווק יעיל ומשומן. אור הזרקורים לא היווה עול על הקשר שלהם, אלא אמצעי קידום. לכן, הפעם קשה לבוא בתלונות למי שמוצא עניין במילים "בעלה של עדן בן זקן".

בקטנה: הסיפור של "אופירה וברקוביץ'" גדול יותר מההתבטאות הדוחה והמקוממת של אייל ברקוביץ' נגד הח"כים הערבים. זה סיפור על אימוץ ביודעין של בורות וגסות בתחפושת של "אמת", ושל אקו-סיסטם שעובד בלטפח פרובוקציות ותרבות דיון נחותה למטרות רייטינג. גם בקטע המדובר, שהוקלט מראש ובכל זאת הגיע לשידור, רואים כיצד אופירה אסייג לוחצת על הכפתורים כדי לחלץ את התגובה הרצויה (העיקר שלאשר אלון היא קראה "חממן"). ברקוביץ' הוא לא האישיו, אלא המנגנון שמציב דמויות כאלה בחזית. ואת המנגנון, ספק אם שבוע של השעיה ישנה.