שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 20.08.2018
    למרות שלא רצה – יהודי
    יועז הנדל

    ג’יי אוסטין ולורן גאוגאגן היו אנשי שלום, זוג בחיים וגם רוכבי אופניים. לפני שנה הם פרשו מהמשרות שלהם בוושינגטון ויצאו למסע רכיבה סביב העולם, אותו תיעדו בבלוג ובצילומים באינסטגרם. המטרה: לגלות פתיחות ונחמדוּת. “אנשים מחזיקים בנרטיב שיש לגלות פחד וחוסר אמון כלפי זרים. אני לא קונה זאת. הפחד הוא תירוץ למנוע התמודדות עם ערכים ואמונות שונים מאלה שלנו”’, כתבו.

     

    לפני חודש הם נרצחו בטג’יקיסטן, על גבול אפגניסטן, בידי קבוצה של דאעש שהצטלמה עם גופותיהם והסבירה שזה סופם של כל הכופרים. לא נחמדוּת ולא דעות שונות. כששמעתי על מותו של אורי אבנרי נזכרתי במסע שלהם ובסופו הטרגי. באמונה בכך שאין מה שמפריד בין בני אדם, ואם יש – זו אשמת המדינה החזקה שמפעילה כוח וחלילה לא אשמת תרבות המעודדת שפיכות דמים.

     

    אורי אבנרי עליו השלום היה אחת מנקודות הייחוס שלי בכתיבה. איש האצ”ל לשעבר ולוחם אמיץ ב”שועלי שמשון”, אבל גם פרובוקטור שמאלני בחסד עליון. כל מאמר שלו בשנים האחרונות נועד להרגיז אנשים כמוני, לפגוע בכל מה שמקודש עבורי. אחריו באו חקיינים, אבל הוא היה הראשון.

     

    אבנרי הקדים את זמנו בתחומים רבים: הוא היה הראשון להיתמם בנוגע לאינטרסים ולמלחמת התרבויות במזרח התיכון. הראשון לזהות שקיצוניות בכתיבה גוררת עניין. הראשון לדבר עם רב־המרצחים ערפאת (רק אחריו הגיעו פרס, רבין, נתניהו ואחרים). הוא גם היה יכול להיות הראשון לדבר עם חמאס, הרבה לפני שממשלת הימין הנוכחית עשתה זאת בעסקת שליט או מול עפיפונים בוערים.

     

    אין לי כבוד רב לדעות שהציג במאמריו האחרונים. מי שהיה לוחם אמיץ במלחמת העצמאות, שבה ברחו, נהרגו והוברחו מאות אלפי פלסטינים כדי שנוכל להקים פה מדינה, ודאי לא חשב באמת שהצלפים של צה”ל על הגדר הם “רוצחים”, כפי שכתב על רקע אירועי חודש הנכבה ברצועה. ובכל זאת, יש לי כבוד רב לאתגר שהציב אבנרי, לדבקות האידיאולוגית שלו, לאמונתו (המוטעית בעיניי) בכך שהיהודי יכול להשתלב בסביבה של המזרח התיכון, לוויכוח שהעמיד סביב אותה פיסת אדמה שעליה נלחם וסביב אותה פיסת רעיון.

     

    וכך, מטעמים של כבוד אחרון, אני מבקש להתייחס למילים האחרונות שפירסם ב”הארץ”, על ההבדל בין ישראליוּת ליהדות. בעיניי, כבוד של פולמוס טוב יותר מכבוד של צביעות שבו הוויכוחים וחילוקי הדעות מתגמדים.

     

    על רקע חוק הלאום, טען אבנרי שאפשר להיות או יהודי או ישראלי. אי אפשר להיות שניהם. הציונות הקימה, לדבריו, את האומה העברית בניגוד לעם היהודי. הטעות היחידה של דור המייסדים הייתה מגילת העצמאות, שבה הוגדרה המדינה “יהודית” בשל החלטת האו”ם ולא בשל עניין אידיאולוגי. מתוך כך ראה אבנרי בחוק הלאום ניסיון להחזיר אותנו להיות “יהודים” במקום “ישראלים”.

     

    אבנרי כבר לא יקרא ולא יענה, אבל נדמה לי שלמען קוראיו וממשיכי דרכו כדאי להזכיר שהמושג שהציונות אימצה בחום – “עברי” – עתיק יותר מ”יהודי”. אברהם היה עברי כי בא מעבר, ובני ישראל במצרים היו עבריים, ועבד עברי ומיילדות עבריות מוזכרים בתנ”ך, וגם ארץ העברים.

     

    המושג “מדינה עברית”, שאבנרי אהב, ובצדק, הוא מושג לאומי נוקשה לא פחות ואפילו יותר מהמושג “מדינה יהודית”. כשאנשי הציונות שאבנרי הכיר דיברו על “עבודה עברית”, הם אמרו שהם נותנים עבודה רק ליהודים. וכשאבנרי וחבריו, לפי עדותו, צעקו “מדינה עברית”, התכוונו לאותו מושג שנקרא “מדינה יהודית”.

     

    האמת שממנה אבנרי לא התמוגג היא שמדינת ישראל שאותה סייע להקים נועדה בעיקר כדי לאפשר בית לאומי לעם היהודי. כי “נפש יהודי הומייה”, כפי שכתב נפתלי הרץ אימבר, ויכול להיות שהיה כותב “נפש עברי הומייה”. בסופו של דבר, זה לא משנה דבר. לא הקימו כאן מרחב שמי דמיוני, שבו אפשר לשכוח מהבדלי תרבויות ודתות, אלא מדינת לאום שבה יש עדיפות לרוב יהודי, לשפה העברית, ליישוב יהודי, תוך מתן כבוד ושוויון למיעוטים. הישראליות היא חיה שמורכבת מכל אלה – היא לא הסיבה ולא התחליף לזהות יהודית או עברית. √

     


    פרסום ראשון: 20.08.18 , 23:02