רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 20.08.2018
    המוכיח בשער
    רונן ברגמן

    כשהייתי בן 15 כתבתי בעיתון "העולם הזה". כדרכם של כותבים צעירים שרוצים להישמע מלאי תחכום סיימתי כתבה בשאלה דרמטית ובתשובה: "ימים יגידו". הגשתי את הכתבה בידיים רועדות לאורי אבנרי, העורך הראשי של מה שבן־גוריון כינה בבוז "השבועון המסוים". אבנרי קרא את הכתבה בחדר הקטן ששימש לו גם משרד וגם חדר פגישות וגם שולחן לעריכה גרפית. בסיום הרים את עיניו הכחולות הגדולות, שמט את המשקפיים, חייך ושאל: "יינגלע, תגיד לי, אם ימים יגידו, בשביל מה אני צריך אותך?". וכך במשפט אחד סיכם אבנרי את השקפתו באשר למהותו של עיתון: לוחם, חוקר, מדווח, ותמיד עם שורה תחתונה — "בלי מורא ובלי משוא פנים".

     

    הרבה עיתונאים בישראל יכולים להגיד על אבנרי "מורי ורבי". הרוח שלו שרתה על כולנו: הרצון להיות חלק מאותה עיתונות חזקה, עצמאית, בועטת, חוקרת ונוברת בקרביו של השלטון, באשר הוא שלטון. העולם הזה הפך את עצמו לאויב השלטון והמצדדים בדרכו. פעמיים ניסו להתנקש בחייו של אבנרי. כשקם עיתון מתחרה, גם הוא שוחר סנסציות עם תמונות עירום, אבל דל תוכן זולת האהדה לבן־גוריון, אבנרי היה משוכנע שזו קונספירציה מתוחכמת של הממסד וכי "רימון" הוא בעצם חזית של השב"כ, שאבנרי ראה בו שירות ביון פוליטי בשירותו של הזקן. שנים רבות מאוחר יותר התברר עד כמה צדק, בהכל — גם לגבי השב"כ ובעיקר לגבי רימון.

     

    אריה הדר, "פשוש" מהשב"כ, גילה לי פעם בשיחה כי השב"כ החזיק סוכן מיוחד בבית הדפוס של העיתון שהעביר אליו בואכה השולחן של בן־גוריון עותק מוקדם. "איסר היה בטוח שאורי אבנרי יהרוס את המדינה. הוא והעיתון שלו היו כל הזמן במעקב. אחר כך איסר הוציא לאור מהכסף של השב"כ עיתון מתחרה. המטרה הייתה להרוס את אבנרי, אבל העיתון ההוא פשוט לא היה מעניין ואף אחד לא קנה אותו".

     

    אבנרי לא היה חף משגיאות. הוא היה מרוחק, לא אישי ונטול כמעט יחס חם לאנשים. לאשתו אמר שהוא אוהב אותה רק כשהייתה על ערש דווי. הוא המשיך בדרכו נגד כולם, למרות הקריאות "בוגד" (אמא שלו נישלה אותו מהירושה בגלל הפגישה עם ערפאת), למרות הפגיעה האנושה במכירות "העולם הזה", והיה גם הראשון לנהל דיאלוג ישיר עם ערפאת.

     

    כוחו לא תש לרגע, תמיד זקוף, לבוש שחור, זקוף וגמיש כפנתר, צחור זקנו וכחול עיניו מבהיקים, המשיך לכתוב ולהיאבק, לפרסם ולהטיף. "מובן שהייתי רוצה להיות במוקד קבלת ההחלטות, ואני חושב שיש לי גם מה לתרום שם", אמר לי בסדרת שיחות שקיימנו לרגל יום הולדתו ה־70, "אלא שבפוליטיקה, ובכלל בחיי החברה האנושית, יש שתי פונקציות שונות וכמעט אין דוגמאות בהיסטוריה של איחוד שתיהן באדם אחד. תפקיד אחד הוא לחזות מראש את ההתפתחות בעתיד ולהגיד מה צריך לעשות - אלה המוכיחים בשער. מי שעושה את הדבר הזה יהיה תמיד בלתי פופולרי מטבע התפקיד שלו. הוא אומר לציבור כל מה שאתם חושבים שאינו נכון. צריך להיות משהו אחר. אף אחד לא אוהב לשמוע את זה. פונקציה לגמרי אחרת היא הפוליטיקאי שמגבש רוב על מנת לבצע תוכנית מסוימת וכדי לעשות זאת הוא צריך להגיד דברים המקובלים על הרוב. אני הייתי צריך לבחור, ובחרתי במודע בתפקיד הראשון".

     

    אבנרי הבטיח כי לא ימות לפני שייכון שלום שהוא היה בטוח כי הוא בלתי נמנע. את ההבטחה הזו לא הצליח לקיים, למרות שיבה טובה. עם הסתלקותו נותרנו עם השאלה — האם יקום אורי אבנרי חדש, שיידע לברוא מחדש את השמאל בישראל ולטוות דרך לשלום? ימים יגידו.

     


    פרסום ראשון: 20.08.18 , 23:27