שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 21.08.2018
    "אני כבר יודע: לא אמות בשיבה טובה"
    כבר 20 שנה שמשה דץ לא יכול לישון יותר מ–12 דקות רצוף. מתרגלים. אבל יום אחד הוא גילה במקרה שיש לו סוכרת שיכולה להרוג אותו. ועם הורים שדעכו בגיל צעיר, זה כבר ממש מפחיד. אבל כוכב הילדים והמפקד של 'היחידה' לא מפחד, אחרי הכל את העינוי של ירון ברלד, דורון מירן וחובי סטאר הוא כבר שרד
    רז שכניק | צילום: יונתן בלום

    למשה דץ, עם עשרות שירים משמחי לבב וקריירה ארוכה בשירות הורים מותשים לילדים, יש תדמית מתקתקה וטובת לב. יום אחד הוא גילה שמתוק לו גם בעורקים, עד כדי סכנת מוות.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "שנים יש לי דום נשימתי ואני ישן כמו קקה. יש לי גם ורטיגו", הוא מספר. "ידעתי בשנים האחרונות שיש לי סוכר ברמה גבוהה, אבל לא ידעתי עד כמה. חשבתי שזה מספיק שאני לוקח כדור, אבל התברר שלא. הסוכר בגופי היה ברמה הרבה יותר גבוהה מהרצוי וכבר הייתי אמור להזריק לעצמי אינסולין, מה שלא קרה".

     

    איך גילית?

     

    "לא התייחסתי לסימנים של עייפות ולא דאגתי לעצמי בריאותית, עד שעברתי במקרה בדיקה שבכלל לא קשורה לסוכר, אלא לגסטרו. התוצאות גילו שזו לא רמת סוכר שאפשר להסתובב איתה ולהישאר בחיים. אחרי הסוכר גילינו שהכבד מוגדל והלבלב נפגע, שהריריות של הקיבה שלי לא בסדר. נכנסתי לטיפולים דחופים".

     

    הבנת שהמוות היה קרוב?

     

    "כן, המוות היה קרוב מאוד. זה היה ברמה מסוכנת שצריך להיות מטופל במכון סוכר ולדקור את עצמי שש פעמים ביום. עברתי טיפולים ואני היום במצב בריאותי יותר טוב. זה לא אומר שאני מסתובב הכי בריא בעולם".

     

    פחדת שאתה הולך למות?

     

    "לא מפחיד אותי למות. המוות יכול להגיע מחר או כל שנייה, ואני יודע את זה בגלל שאבא שלי נפטר מהרגע להרגע, 20 דקות אחרי שהוא ואני דיברנו. זה קרה לו בגיל 64, לפני 12 שנה בערך. הוא עבר אירוע מוחי אחרי שסבל מהתקף לב בגיל יותר מוקדם, 40 ומשהו. אמא שלי קיבלה אירוע מוחי חצי שנה אחר כך, בגיל 63. אחרי זה התחילה הדמנציה. אני יודע שאצלנו במשפחה הסוף נוטה להגיע בגיל צעיר, 60 ומשהו".

     

    התאהב בשי חי, נגעל מחובי. היחידה
    התאהב בשי חי, נגעל מחובי. היחידה

     

    זה נשמע נורא.

     

    "אני כבר יודע את זה הרבה שנים: לא אמות בשיבה טובה. מחכה לי אלצהיימר או התקף לב או אירוע מוחי. שני ההורים קיבלו סוכרת ואירוע מוחי. לא מחכה לי משהו טוב. אז אני לא מבזבז על הדברים הלא־נכונים את הזמן שלי".

     

    כלומר?

     

    "מאוד חשוב לי לשאול את השאלות החשובות, ברמה של מה הם החיים בשבילי, ברמה הפרקטית: אני מתייחס לחיים שלי כאילו הם נגמרים מחר, כאילו הרופא אמר שיש לי שבוע לחיות".

     

     

    מה זה אומר בפועל?

     

    "האם חשוב לי לראות עולם? לא. חשוב לי להרוויח את המשפחה שלי, בשבילי זה לא עול, למשל, לגדל את הילדים שלי, עומר ויועד (בני 25 ו־21 בהתאמה), ולהיות איתם כמה שאני יכול. זה לא לחסוך כסף אלא לבלות איתם עם הכסף. זה לפחות פעם בשנה לעשות איתם נסיעה שמרוקנת לי את החשבון בנק, אבל ממלאת את הלב. נגיד, חודש בארצות־הברית בשנה שעברה. זה לא בונדינג של פעם בשנה, יש לנו את החיבוק כל יום. אני רואה סביבי אבות שמתלוננים על הילדים, שקשה להם בחופש הגדול. אני בחיים לא. גם לא אתלונן על זה שהם לא יוצאים מהבית, ושניהם גרים איתי עדיין".

     

    איך הגיבו הילדים כשסיפרת מה מצאו אצלך?

     

    "הם חששו. הם עטפו אותי ודאגו לי והיו איתי וליוו אותי בכל התהליך, עדיין מלווים. הם מהממים. הם לא אמרו לי ישירות אם הם לחוצים או לא, אבל ברור שהיו קצת לחוצים".

     

    מה שינית כדי לשפר את המצב?

     

    "התזונה שלי השתנתה, אני מחפש בארוחה איפה יש את החלבון כדי להוריד שומנים ולא להוריד ממסת שריר. במקום איפה־איפה־איפה העוגה, אני שואל איפה־איפה־איפה החלבון. הורדתי בצקים ומתוקים ופעם הייתי אוכל מהם הרבה. קרטיב לפני שינה אני עדיין אוכל. מותר לי לחלוק כדור גלידה ביום. אני משלב בהרבה הליכה. הורדתי 15 קילו. אלכוהול לא שתיתי גם קודם".

     

    סיגריות?

     

    "לפני שינה אני מעשן שתיים־שלוש סיגריות כדי שתהיה לי סחרחורת".

     

    מה?

     

    "זו סחרחורת שעוזרת לי להיכנס למיטה ולישון. הסברתי לך שיש לי דום נשימתי. אני לא ישן יותר מ־12 דקות ברציפות בכל שש שעות שינה. ככה זה כבר 20 שנה ואני על כדורי שינה בכל השנים האלה".

     

    בשנים האחרונות הוא מטפל במסירות באמו החולה. "היא מגיעה עם המטפלת פעם בשמונה ימים למשך ארבעה ימים רצופים. זה קשה, כי כל הבית עובר להתנהלות אחרת. היא הולכת לישון בשעה מסוימת והיא כמו ילדה קטנה, יכולה להתעורר - והלך הלילה. אבל זו אמא שלי, ואני מצדיע לילדים שלי שמבינים את החשיבות שלה בחיי. בהתחלה היה להם קשה. הם מאבדים את הפרטיות שלהם בבית לארבעה ימים. אני רוצה להרוויח את אמא שלי כמה שאני יכול עד שהזיכרון שלה ייסגר לגמרי".

     

    היא מזהה אותך?

     

    "אני חושב שכן, היא רק לא זוכרת את השם. אבל אתה צריך לראות את הפנים שלה כשהיא רואה אותי. העיניים, שבדרך כלל מתות וחשוכות, פתאום שמחות. היא כאילו מתייפה לכבודי. קשה לי לראות את אמא שלי ככה, אבל יש משהו מרגש: הדבר היחידי שהיא זוכרת זה שירים. אני שר איתה ומחזיק לה את הידיים ומסתכל לה בעיניים והיא יכולה לשיר הכל. היא בת 76. לא הייתי רוצה להיות במצבה, המוח שלך פירה, צריך ללבוש טיטול. זה לא חיים. לכן אני מתעקש להביא אותה אליי כי אצלי יש משפחה והנכדים שלה ואנחנו הולכים לסרטים, הצגות ובתי קפה. גם היא, גם אני וגם הילדים מרוויחים".

     

     

    × × ×

     

    סדר היום של דץ עמוס כשל שור עבודה בריא בהחלט. הוא קם בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר כדי להגיע לפאנל תוכנית הבוקר של קשת 12, ושאר היום מוקדש לפגישות, חזרות ומופעים, כשהחודשים קדימה מלאים. בחנוכה, למשל, הוא ישתתף במחזמר 'קסם של משחק' לצד גרושתו אורנה, יובל המבולבל ודוד חיים בהיכלי תרבות ברחבי הארץ. ב־2 בספטמבר הוא יעלה עם הדוקו־ריאליטי 'היחידה' של HOT, שם יהיה דומיננטי מאוד כמפקד הלהקה, הכוללת דמויות כמו ירון ברלד, שי חי, חובי סטאר, טילטיל, דורון מירן וסטלוס, מושיק עפיה, צמד האולטראס והיוטיובר מישל טרוני, לשעבר מר ישראל.

     

    למה הלכת לשם בעצם?

     

    "שאלה טובה. אני נגד ריאליטי ממש, זה לא עושה לי את זה, אבל היום אני כבר לא יודע מה נחשב ריאליטי. 'אתגר הנינג'ה' זה ריאליטי? כי למשל אם היו לי יכולות, הייתי רץ לנינג'ה. אבל איפה, אין לי יכולת להוריד חולצה. את המכשולים אני בטוח אוכל לעבור. חולצה? אין סיכוי".

     

    למה?

     

    "כי זה פורנוגרפי אם אני מוריד חולצה. מכנסיים כן. אני לא בנוי לתפארת בחלק העליון".

     

    ובחלק התחתון?

     

    "יותר טוב. הרבה יותר טוב".

     

    אוקיי.

     

    "אז אני תמיד אומר לא לריאליטי, כולם הציעו, 'האח הגדול', 'הישרדות VIP', 'המירוץ למיליון' הציעו לי לבוא עם עומר. לקראת 'היחידה' באתי משועשע לפגישה עם המפיקים, כי בדמיון שלי זה היה לחזור ללהקה צבאית. ככה מכרו לי את זה: 'תקשיב, דץ, זה נחמד, זה לא ריאליטי קשה, זה הפורטה שלך, זה בעצם שרים, קצת חזרות ומשימות, ריאליטי מחבק וטוב. אין פה אחד נגד השני. יהיה לך כיף, אתה תחזור לנוסטלגיה'. הילדים היו בעד וגם הציעו סכום יפה. אמרתי, כמה רע זה יכול להיות?"

     

    חיבוק יומיומי. עם הבן עומר
    חיבוק יומיומי. עם הבן עומר

    ומה גילית בשטח?

     

    "זה היה יותר טירונות מאשר להקה צבאית. אני חושב שלא ישנתי אף יום יותר משעתיים וחצי במקסימום, וכאמור, אני יודע מה זה לא לישון. כל הימים היו דחוסים, כולל שישי־שבת. אתה לא יוצא הביתה ולא רואה את המשפחה".

     

    סבלת?

     

    "לא סבלתי, אבל היה קשה. זה לא היה הפוסטר שמכרו לי ואני היחיד שהגיע בתול ריאליטי. טילטיל זה הריאליטי אני לא יודע כמה שלו, ככה גם ברלד וכולם. אנשים הגיעו מוכנים. ברלד הגיע עם נייר טואלט בגודל של בניין וכבר בפריים הראשון דורון מירן קפץ על המיקרופון והצהיר שהעונה הולכת להיות 'עונת לבלבט' כדי לקדם שיר שלו, דחף את השיר כל החודש, 50 פעם ביום".

     

    מעצבן?

     

    "מעצבן וקשה. זה אולי יהיה שלאגר מרוב שדוחפים אותו, אבל זה לא שיר, אלא יותר גיבובי מילים וגימיק. אבל מאחל לדורון בהצלחה. וברלד הוא איש מצחיק, אבל בחיים מאוד קשה איתו".

     

    כי?

     

    "21 שעות ביום אתה מריח את הנאדים שלו, זה חלק מההומור. באמת, אמרו לי, 'בוא תשתתף בריאליטי ולא בחרא של ריאליטי'. הריריות שלי סובלות עדיין וזה לא מצחיק כי הבנאדם בדיוק פצח בדיאטה והיה תוקע כרוב לבן וזה לא ניחוחות של ורדים. כדי לגוון הוא היה דוחף טונה במים, והארומה שם לא ריחנית במיוחד. תאר לעצמך. אם זה בשטח זה לא נורא כל כך, אבל אתה סגור באוטובוס ואין לאן לברוח. הארומה נשארת בנחיריים שלך כמה ימים, בתוך השינה".

     

    לא נעים בכלל.

     

    "ומעבר לפלוצים זה תמיד תחת. הוא אוהב ללכת חשוף, אין איבר בגוף שלו שלא נחשף. הוא ילד. עכשיו, אני מבין שילדים מתים על זה אבל אותי זה לא מצחיק. הומור של פלוצים לא מצחיק אותי. זה יכול להצחיק פעם אחת. אני מעדיף הומור ורבלי, הומור של משחקי מילים, 'לך קיבינימט' שחוזר על עצמו חודש ימים או 'האבא של שושנה' שהוא קרא לי, זה הומור לא לטעמי. אני אוהב יותר מטריק אחד".

     

    אמרת לו?

     

    "ברור. אבל זה הוא. ברלד לא נעלב. בהתחלה זה הפריע לי, אפילו התלוננתי להפקה, אמרתי, 'נו מה, כל העונה נחיה בתוך ריח של חרא?' אבל בהפקה אוהבים את זה. בשלב מסוים התרגלתי".

     

    והשירה?

     

    "אני באתי בשביל זה אבל זה לא היה העיקר בסופו של דבר. מצד שני החלטתי שאני הולך להיות אני במאה אחוז אז גרונית השתתפתי בכל המאבקים ושילמתי על זה בצרידות קשה כי צרחתי כשהיה צריך וגם לא ישנתי, ואני לא בן 17".

     

    על מה צעקת?

     

    "אחת המשימות הייתה ששי חי ילמד אותנו קונג פו. דורון שמפחד מהצל של עצמו קיבל ממנו מכה. הוא התקשר כנראה לעיתונאים ופורסם באחד האתרים ששי חי סדק לו את הצלע. לא היה ולא נברא. היינו בכנרת בלי טלפונים ואז כשקיבלנו אותם, שי חי קיבל מיליון הודעות, כותרות, 'שי חי אלים ביחידה, דורון מירן לאשפוז'. עכשיו, הבנאדם, שי חי, גם ככה הלכו לו החיים, מחפש לשקם את עצמו. נפגע ברמה של מחפש להביא הביתה אוכל, אבא לשני ילדים. די, מכל מה ששי חי עושה בחרת שוב להציג אותו כאלים? כאב לי כל כך, אז כמובן שצרחתי על דורון, אמרתי לו, 'תקשיב, הבנאדם מת לצאת מהתדמית המחורבנת שיש לו, ואתה מחרבן לו את החיים בשביל חתיכת רכילות שיופיע השם שלך'. הוא אמר שזה לא הוא שהדליף אבל עשינו עליו עליהום. הידיעה ירדה".

     

    אז הפכת לחבר טוב של שי חי.

     

    "הוא היה היחיד שהחלטתי מראש לשמור ממנו מרחק כי אין סיכוי שאתחבר לטיפוס כזה. ואני מכה על חטא. כמו כולם, ניזונתי מהתקשורת, אבל התגלה לי איש מדהים, אחד האינטליגנטיים שהיו שם. הוא ידען ושרדן, לקח את עצמו בידיים במשפחה מאוד קשה. הוא ההוכחה שצריך לבוא פתוח. נקשרתי אליו, אפילו חיתנתי אותו, ואנחנו חברים גם היום".

     

    מספרים שלעומת זאת דווקא עם חובי סטאר, זמר ומוזיקאי, מהתחום שלך, הייתה התנגשות.

     

    "בהתחלה היה לי מאוד קל איתו. הסיפור התחיל עם זה שהחבר'ה התלוננו שבכל הופעה יש שיר של האולטראס, שאגב אני מאוד אוהב אותם. אז האולטראס אמרו, 'בואו נראה אתכם מופיעים בלעדינו', כאילו אף אחד מאיתנו לא החזיק הופעה וזה נורא קומם אותי. הייתה שם התנשאות. התקיימה הופעה לפני אלמנות ויתומי צה"ל והם החליטו לא לעלות לבמה. בצבא האמיתי הם היו יושבים בכלא".

     

    ברור.

     

    "אז אמרו לנו, 'תשירו שיר שלהם במקום'. הלו, זה לא שיר, זה 90 אחוז ראפ. מי מאיתנו יוכל לבצע את זה בלי לעשות בושות? לא הסכמתי לשיר ואמרתי לקהל שאני מתנצל. וחובי, במקום להיות איתנו, החליט באמצע המופע לרדת אליהם לשורה הראשונה ולחבק אותם. הכל כדי שהם יקליטו איתו שיר במשותף אחרי הצילומים".

     

    אז נזפת בו?

     

    "בעיניי זה היה מגעיל, אינטרסנטי, הכי שם זין עליכם ולא רואה בעיניים, מה שחשוב לי זה אני, וזה יותר גרוע ממה שעשו האולטראס כי הם לפחות לא שיחקו. כולם כעסו על חובי. אבל אני מפקד הלהקה ולקחתי עמדה ויוזמה, אמרתי לו את האמת, 'אתה אינטרסנט ובגדת בכולנו בשביל שאחרי הצילומים תקליט איתם שיר, אתה שם זין עלינו ועל הקהל בשביל האינטרס שלך'".

     

    ואז הוא ירד על הקריירה שלך.

     

    "בדיחה, הוא יכול לרדת על הקריירה שלי? לבנאדם יש שיר אחד מהאירוויזיון, והוא זכור רק מהשלוש דקות שהיה שם. לא נעלבתי כי אני חי טוב עם הקריירה שלי ולהפך, אני מאושר מדברים שקורים. אני עוד מעט 35 שנה בקריירה. אני צריך להוכיח משהו למישהו?"

     

    השלמתם?

     

    "לא. תבדוק, אף אחד לא בקשר איתו. יש לנו קבוצת ווטסאפ של 'היחידה' והוא לא שם. והאולטראס גם לא הקליטו איתו שיר אז זה לא עזר לו".

     

    וקינחת עם עוד סיבוב מול דורון מירן.

     

    "אפשר לקבל התמוטטות עצבים מדברים כאלה. בהופעה הראשונה לפני כבאים בחיפה, היו שם כאלה שחוו את השריפה בכרמל ומשפחות נספים. בשורה הראשונה ישבה אמא שאיבדה את בנה היחיד. משה קפטן ביקש ממני להנחות. הייתי עייף ומוצף רגשית ואמור להסביר שהשיר הבא מוקדש לה, 'אם יש גן עדן'".

     

    מרגש, בלי ציניות.

     

    "מאוד. עכשיו, אני אוהב את הארץ. מת על הישראלים. דיברתי אל האמא שאיבדה את הדבר הכי יקר בחיים ומאחוריי דורון מירן מדבר עם מישהו. הוא הרגיז אותי, משהו. בעיניי במה זה קודש הקודשים ואתה לא יושב ומקשקש, בטח לא ברגע כזה. חוסר הכבוד הזה כלפיי וכלפי המשפחה, חוסר המקצועיות, הרג אותי. כשירדנו מהבמה זו הייתה כמו חומצה עבורי, רמת הסוכר שלי הייתה בשמיים ולא ראיתי בעיניים. יש לי בלק־אאוט עכשיו בעניין המקרה הזה כי רמת הסוכר הייתה 400. צרחתי כאילו אין מחר, עליתי על גדותיי. בחיים הרגילים לא הייתי רואה אותו יותר ממטר, למחרת הוא התנצל".

     

     

    × × ×

     

    בדצמבר 2006 הדהימו אורנה ומשה דץ את התעשייה עם גירושים אחרי 21 שנים של זוגיות, שכללה גם קריירה משותפת ומשגשגת, מהמוזיקה ועד עולם הילדים עם סדרת הקלטות 'טיף וטף' ואינספור הופעות שהגיעו בעקבותיהן. ב־12 השנים שעברו מאז הם התאחדו על הבמה לא מעט. מקצועית, דץ לא נפגע מהפרידה. בתחום הזוגיות, זה הולך קשה יותר.

     

    "לא מצאתי זוגיות ואין לי גם היום. אצטט את השיר של נתן זך, 'לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה'. אני מרוצה לא לחלוק את האנרגיות שלי עם בת זוג".

     

    לא חסר החיבוק, המגע האנושי?

     

    "למה? זה לא יכול להיות בלי זוגיות? אני יכול להרגיע אותך שחיבוק ומגע קיימים".

     

    דיכאון פוסט–גירושים. עם אורנה דץ
    דיכאון פוסט–גירושים. עם אורנה דץ

    ולא מלחיץ אותך להזדקן לבד?

     

    "לא. אני האיש עם הכי הרבה חברים. יש לי הרבה אוזניים קשובות. לפעמים אני אפילו מרגיש שאני מאכזב חברים כי אין לי מספיק זמן עבורם".

     

    ולא מבאס אותך בכל זאת שלא הצלחת להתאהב מאז אורנה?

     

    "לא. תשמע, לוקח זמן להתאושש. מיד לאחר הגירושים הייתי בסוג של אבל וסערה מאוד גדולים ולא היה לי זמן לטפל בעצמי או להתייחס לעצבות, לפחדים ולדיכאון שלי".

     

    היית בדיכאון?

     

    "סוג של. אפילו כמה שנים. סוג של עצב מאוד גדול פנימי. יכול להיות שזה גם היה דיכאון קליני ואני לא יודע לאבחן את זה, כי לא הלכתי לטיפול. לשמחתי, אני מזמן לא שם ולכן קל לי לדבר על התקופה ההיא. פעם, כשהיו מדברים איתי על זה, הדברים נגעו במקום קשה בגוף שלי".

     

    במה התבטא הדיכאון?

     

    "היו ממש ימים שלא יצאתי מהמיטה. חוסר הכוח היה הרבה יותר חזק ממני הרבה פעמים. הייתי קם בבוקר וחושב מתי אברח שוב למיטה, מארגן ככה את היום. פחות עניין אותי ליצור, ליזום פרויקטים חדשים. הופעתי תמיד אבל כשכיר".

     

    איך יצאת מזה?

     

    "החיים. יש את המשפט הטיפשי, 'הזמן עושה את שלו'. כשאתה בתוך הדבר הזה אתה לא לוקח כדור ומתעורר עוד שלוש שנים, אלא חי אותן. היה קשה, דקה־דקה. הרגשתי שפשוט אין לי כוח לכלום. אני אפילו לא יכול לתת רגע שידעתי שזה מאחוריי, פשוט פתאום הרגשתי שיש לי כוחות ויש פחות רעשים. בתקופה ההיא כל דבר היה יכול למוטט אותי. אם היית אומר לי, 'דץ, אומרים עליך ככה וככה רע', הייתי לוקח ללב באמת. זה היה הורס לי את כל היום".

     

    ואחרי שהתאוששת, לא חיפשת זוגיות?

     

    "כנראה שחסמתי את האפשרות להכיר ולהתאהב. אני לא טוב כשמתחילות איתי ואולי אני מפסיד. אני יכול להראות לך כמה שולחות לי הודעות, רק בשבועיים האחרונים, ממעגלים קרובים. קשה לי כי אני מעדיף קשר של היכרות, לא מאמין בדייטים. עשיתי פה ושם, מראש ידעתי שלא יקרה. כשאתה פוגש מישהו באמת ומכיר אותו בחיים, שם זה קורה. אולי אני אגיב פעם לאיזו הודעה, מי יודע".

     

    ומהצד שני, אורנה כן מצאה.

     

    "אני שמח בשבילה. לא צובט לי שהיא כן ואני לא, כי לא חיפשתי זוגיות ולא חברה. היום אני פתוח יותר ומרגיש על קרקע יציבה".

     

    הבנים למשפחת דץ הלכו בעקבות ההורים. הצעיר, יועד, משרת ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. עומר, זמר ויוצר, לומד משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין ובאחרונה גם משתתף בערב מחווה לאביו, שהחליטו להרים בבית הספר.

     

    "הם עושים שם בכל שנה ערב מחווה ליוצר אחר והפעם בחרו בי בלי ששיתפו אותי. מאוד הופתעתי שעומר חלק מזה".

     

    כי?

     

    "הוא לא מסכים שידברו עליו בעניין המשפחתי, לא רוצה שיקשרו, רק 'אני לבד'. זה שהוא שר את השירים שלי ומשתתף בערב הזה אומר שהוא הצליח לבנות את הביטחון שלו. היום הוא יודע שהוא שווה מה שהוא שווה גם אם יגידו שהוא הבן של הדצים. מאוד התרגשתי. יורם ביקש ממני להנחות והם פתחו את הערב באולם הגדול ולשמחתי יעלו עוד מופעים".

     

    בחודשים האחרונים שקל דץ לרוץ לראשות עיריית גבעתיים בבחירות הקרובות, ובאחד הימים, כשחזר הביתה, מצא שלכל דבר יש מחיר ופוליטיקה היא עסק מסריח.

     

    "יום אחרי שידור הכתבה בחדשות 2 מרחו לי חרא על הדלת בגלל שאולי ארוץ לראשות העיר. לקח לי 24 שעות להבין כמה זה מעליב, אבל ניקיתי ועברתי הלאה. אמרתי לעצמי, 'וואו, מישהו טרח, אסף חרא ומרח'. לא נעים. לא יודע למה זה קשור ואם קשור. לצערי לא היו לי אז מצלמות בסביבת הבית. עכשיו יש".

     

    באמת רצית לרוץ?

     

    "נפגשתי לפני כמה חודשים עם ראשי ועדי שכונות בגבעתיים שרצו שאכנס לחיים הפוליטיים וארוץ לראשות העיר. בעיקר באתי לשמוע ובהתחלה בכלל אמרתי שאין לי מה להתעסק בזה כי אני אחד התומכים הגדולים של ראש העיר המכהן. פתאום אני מקבל הודעה מגיא פינס שעומדת להתפרסם ידיעה שאני שוקל לרוץ לעיריית גבעתיים. זה לא היה שקר. נפגשתי עם אנשים. אבל לא הכרזתי על ריצה".

     

    זה עדיין בוויש ליסט שלך?

     

    "זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי לעצמי שבא לי להיות ראש העיר. זו לא מלכת היופי. אבל כן המשכתי להקשיב לאנשים מהוועדים בגבעתיים".

     

    ראש העיר התקשר אליך?

     

    "בוא נגיד שחלק גדול מחברי המועצה של ראש העיר וחברי המפלגה שלו פנו אליי וכולם אמרו, 'אם תרוץ, אנחנו איתך'. פנו גם אנשים מהצמרת בעירייה ולא אזכיר שמות כמובן. שמע, התחלתי לחשוב על זה ברצינות. פניתי ליועצים הכי טובים, אח שלי, עורך הדין ליאור דץ, הקים לי כוורת מאוד רצינית של אנשים חזקים, כמו רונן צור ודדי סוויסה. הייתי צריך לקחת החלטה אם אני לוקח הופעות לקיץ או שרץ לבחירות. בסקר האחרון של עיתון בגבעתיים, בלי לדבר מילה אחת או בלי שהחלטתי לרוץ, קיבלתי 17.3 אחוז. שזה מדהים. נכון שראש העיר קיבל 70 אבל נשמות, אני לא פעיל פוליטית ועבור חלק מהנשאלים זה נחשב קוריוז. אז 17 ומשהו אחוז זה לא אמיתי. זה ליטוף וחיבוק נורא גדולים".

     

    מה הכריע נגד?

     

    "לצערי, חוק הבחירות לא מאפשר לאנשים חסרי בסיס פוליטי לרוץ. הבנתי שאם אני רוצה לרוץ ולשנות אני לא רוצה להיות חייב לשום תורם ולא רוצה לקחת הלוואות. חוץ מזה, בקיץ הזה אין לי דקה, אני חתום כבר לחנוכה, לא יכולתי לקחת אחורה. אי־אפשר לעשות את שני הדברים, הלוואי שהיה אפשר. צריך לוותר על החיים הקודמים שלך וכנראה שאני לא מוכן".

     

    ראש העיר נשם לרווחה?

     

    "אני חושב שכן, למרות שזה יישמע כמתנשא. ראש העיר אהוב וגבעתיים עיר שכיף לחיות בה. אני אצביע לו".

     

    בינתיים הוא משמיע את דעותיו בתוכנית הבוקר של ניב רסקין בקשת 12. "זה חדש לי כי אני סוג של פובליציסט שם ומקבל תגובות מדהימות. אני בהלם שאנשים פותחים בשש ורבע בבוקר את הטלוויזיה. ניגשה אליי אישה שבעלה יושב בדירקטוריון בית ליסין ואומרת לי, 'אנחנו שנים רואים אותך מגיע להצגות ואני שנים לא יודעת איך לאכול אותך. הרבה פעמים הסתכלתי עליך בעין עקומה, מי זה האיש הזה ולמה הוא תמיד בכל הצגה. ואני צופה בתוכנית הבוקר ואני רוצה לומר לך שאני מאוהבת ומכה על חטא'".

     

    אוקיי.

     

    "ואני לא מספר את זה כי היא מכה על חטא, אלא כי היא אמרה שלא הבינה מי אני. זה משעשע אותי כי עברתי את גיל 50 ועדיין אנשים מגלים אותי. זה כיף. יש בזה משהו שמשאיר אותך ילד. אני עוד רעב. הייתי בפרמיירה של 'אנני', צדי צרפתי אמר לי, 'תקשיב, אני מחכה לשמוע אותך במיטה כל בוקר. אתה המצפן שלי באותו יום'. זה מקסים".

     

    והתובנות הפוליטיות?

     

    "אין היום שום דבר חוץ מאמצע וקיצוניות. 'שמאלני' זה אויב העם. כל מי שלא מסכים עם ביבי או שרה או מירי רגב, הוא אויב העם וזה בעיניי חמור. כואב הלב שההנהגה משסה אותנו זה בזה בשביל מנדטים".

     

    את ביבי ושרה פגשת?

     

    "הרבה. זה לא אישי. שרה נראית טוב לאחרונה, עברה סוג של מהפך. סנדרה עושה איתה עבודה נהדרת".

     

    דץ היה מאלה שנחשפו להקלטה המדוברת של השיחה בין שרה נתניהו למוניק בן מלך, לשעבר בת זוגו של ראש עיריית שדרות בדימוס, אלי מויאל. "זה קרה במהלך צוק איתן. אני חבר של מוניק. שמעתי 45 דקות של צרחות שנחתו על מוניק רק כי מויאל אמר ש'שר ההיסטוריה לא יסלח למנהיגים שלנו'. אז שרה מצאה לנכון להתקשר באמצע הלילה למוניק, שהייתה המאפרת שלה ושל ביבי הרבה שנים, ולצרוח עליה שהיא לא יודעת מה זה שכול וכאב. ומוניק אומרת לה בעדינות, 'שרה, אני אלמנת צה"ל'".

     

    למה בכלל מוניק הקליטה את השיחה?

     

    "כי שרה לא הפסיקה להגיד לה, 'תגידי לו ותגידי לו' (למויאל - ר"ש) והיא אמרה, 'אני לא מספיקה לכתוב מה שאת אומרת' ולכן עברה להקלטה. שמע טוב, הצרחות של שרה שם בכלל לא בדציבלים אנושיים והמעבר בין צרחות לליטוף, משפטים כמו 'עלייך אני סומכת', ואז חזרה להתקפת זעם, זה קשה לשמיעה".

     

    מתי האזנת להקלטה?

     

    "מוניק באה אליי כבר למחרת והשמיעה לי. אמרתי לה שזה יכול לשרת רק את האויבים שלנו, זו קלטת איומה. יש שם דברים כמו, 'כמה ביבי יפה יותר מהבן זוג שלך, הוא כל כך אהוב ויכול להיות נשיא ארצות־הברית'. למה זה קשור? אבל, צריך להפסיק להתעסק בשרה".

     

    למה?

     

    "כי יש דברים מוכחים וגם כתב אישום נגדה, אז למה להמשיך להתעסק בה? יש דברים אחרים מהותיים וגדולים, שהן עבירות על החוק, לכאורה, שלה, גם של ראש הממשלה. לביבי ולשרה יש אינטרס שיתעסקו בזה כי מרוב קשקושים לא יתעסקו במהות גדולה".

      

    צילום: אוהד צויגנברג
    צילום: אוהד צויגנברג

    לפחות האירוויזיון בסוף בישראל.

     

    "ככה צריך. אני למוד ניסיון עם רשות השידור. בחלק מהפעמים זו הייתה התנהלות של שכונה. כשהופענו עם 'כאן' אישרו לי משלחת של אנשים, מעצב, יחצנית, כל מה שצריך. לפני הגנרלית בשישי, כשאני עוד רגע על הבמה וצריך להיות במיטבי, ראש המשלחת מגיע אליי ואומר, 'אני צריך לקחת לך שישה כרטיסים מהמשלחת כי לא עשו חשבון שצריך לתת לשגרירות באיטליה'".

     

    הגיוני.

     

    "אני מוצא את עצמי משתולל כאילו אני לא אמור לשיר בעוד דקה וכאילו מחר זה לא האירוויזיון. אמרתי, 'לא נותן, אנשים באו מהארץ, באישור שלכם'. בסוף הסתדר".

     

    איך?

     

    "הלכתי כמו אביון בפתח והשגתי כרטיס מאמה של הזמרת הפורטוגזית. דיברתי על ליבה. נמנעה התמוטטות עצבים".

     

    razs@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 21.08.18 , 17:40