שלישי 11 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 21.08.2018
    אתה תמיד קצת עבד
    התמכרויות ויופייה של הגמילה החלקית, מתי מתה ההתעסקות במראה החיצוני, איך נראית הומופוביה מעוררת התפעלות, למה קיטורים על שנאת גברים הם פתטיים ואיך סותמים את הבור בבטן שיוצרת ההופעה בטלוויזיה? אביעד קיסוס, מקצוען תובנות עם קבלות, הביט מסביב ואל עצמו פנימה וחזר עם פנינים
    אביעד קיסוס

    אתה תמיד קצת עבד של הפרסונה הציבורית שלך. לי אישית נמאס לשרת אותה, או שפשוט יש לי פחות זמן. היתרון של רדיו הוא שאתה והפרסונה הציבורית שלך יחסית קרובים האחד לשני, כי יש פחות פילטרים, ופחות ידיים שלשות את הבצק. וכמובן ישנו גם היתרון של תוכנית יומית, שבה אין לך ברירה אלא לפתוח את המיקרופון בכל סוגי מצבי הרוח שאתה נמצא בהם. עם הזמן הבנתי שקיימת איזו ציפייה ממני להיות סופר־סרקסטי או נורא משעשע, ושמחוץ לרדיו אין לי הכלים או הרצון לעמוד בה. בסוף העונה הראשונה של 'ווסטוורלד' יש סצנה שאני אוהב, שבה מייב מגיעה למעבדות, היכן שמתקינים ומאפיינים אנדרואידים כמוה, והיא לוקחת את הטאבלט ששולט באישיות שלה, ומעלה את הווליום של הביטחון העצמי למקסימום, וכך יש לה את הכוח הדרוש כדי להתקומם. זה בערך מה שאני עושה ברדיו. עדיין אני, רק עם ווליום מוגזם של ביטחון, שאחר כך צונח לאיזה אמצע ממש־ממש רגיל. יהיו מי שיגידו אפילו משעמם.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה  

     

    ובכל זאת, אין בעולם עבודה שדומה לעבודה ברדיו. בטח לא בעולם התקשורת. אני מניח שאם רווחתי ופרנסתי היו תלויות בטלוויזיה, כבר מזמן הייתי פורש מהמקצוע. בכל פעם שאני נשאל על הצד האכזרי של המקצוע הזה, אני משתדל לזכור שאני מאוד פריבילגי, בכך שיש לי מקום לבוא אליו בבוקר, מקום שיש בו שגרה ויש בו חופש, ויש בו מערכת יחסים אינטימית מאוד עם הקהל, ודאי בהשוואה לטלוויזיה. לכן אני יכול לחוות את העבודה בתקשורת כעסק הרבה פחות בוגדני והפכפך מכפי שהוא. לפני 'גב האומה' לא עבדתי די הרבה שנים בטלוויזיה. בהתחלה היו הצעות שסירבתי להן, באופן טבעי הן הלכו ופחתו, ובלא מעט גאווה אני יכול להגיד שהבור השואב וההרסני שטלוויזיה מייצרת לך בבטן, נסתם אצלי; אין יותר את התחושה שאתה מוצלח רק אם אתה שם, או שהרייטינג שהבאת אומר משהו על כמה שאתה ראוי לאהבה. דווקא משום כך, כשהגיעה ההזמנה מ'גב האומה' הייתי מסוגל להתייחס אליה בכלים הגיוניים. לשמוח בכנות על ההזדמנות להיות חלק ממשהו שאני אוהב ומעריך, ושאני יודע שאהיה מאוד־מאוד גאה להשתייך אליו, אבל בלי התקווה הכוזבת שהמצלמה תציל עכשיו את חיי.

     

     

    צריכה מסיבית של אקטואליה הפכה אותי לאדם כועס. אני תמיד מעדיף ידיעה על אי־ידיעה, ובכל זאת – קריאת ארבעה עיתונים יומיים כל בוקר, וצפייה מדי ערב במהדורת החדשות מציירות יחד תמונה מדכדכת, ואני מתבונן במציאות עם הרבה זעם. בעיקר מדהים בעיניי שאין כאן עקומת למידה. להפך, הטעויות נעשות גסות יותר ואכזריות יותר - דברים שפעם היינו מזועזעים מהם, כמו ראש ממשלה שנחקר בפרשיות שחיתות מרובות, עברו היפוך מושלם והפכו לסיפור על ראש ממשלה שנרדף, וסף הזעזוע הלך והתרחק. כלום לא שערורייתי יותר ברמה המוסרית. אני חושב על המעשים והאמירות של פוליטיקאים כמו נפתלי בנט ואיילת שקד - בין אם הם מובאים באמצעות צינור סמוטריצ׳י כזה או אחר, ובין אם נאמרים במפורש - ואני לא מאמין שאנחנו כל כך קלי דעת ולא זהירים מול מי שמאיים על החופש שלנו. לאהוב את המדינה כרגע פירושו להסכים לכל מה שהמדינה עושה. זה מגוחך וזה עלוב, וזה אגב רחוק מלהיות אהבה. אין לי שום בעיה עם גאווה פטריוטית, עד שהיא נהיית אובר־אקסטטית ונצבעת באלימות, כי אז הרי שקוף שהיא עשויה מפחד. עם שלם וגאה, שבטוח בחוסנו ובלגיטימיות שלו ובירושלים בירתו, לא זקוק לאישורים מבחוץ כל הזמן, לאקטים סימבוליים וילדותיים כמו חוק הלאום או העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שרק פוצעים כל מה שמסביב בלי שום סיבה. כאילו עד שלא נראה את מי שמולנו מדמם, לא נאמין שיש לנו גוף ועוצמה.

     

     

    הזמן הוא דבר אלסטי. היו תקופות שלא הייתי עושה הרבה מלבד העבודה ברדיו בבוקר, ואם הייתה לי עוד משימה אחת, נניח ללכת לסופר־פארם, היום היה פשוט אוזל. ועכשיו כשיש יותר עבודה, ויש גם לימודים, פתאום יש זמן לכל הדברים, ואני לא מבין איפה הוא היה קודם. פתאום עצירה בסופר מתוזמנת לשנייה וחצי בדרך חזרה הביתה, על המדרכה עם איתות כפול, כפי שהיא אמורה להיות אצל אנשים נורמליים. כאלה שעוצרים ליד הסופר בדרך הביתה.

     

    זמן פנוי יש מעט, וזה בסדר גמור מבחינתי כיוון שאני אדם עם חלומות מאוד קטנים וצנועים בקשר לפנאי. היקיצה בחמש בבוקר היא כבר חלק מהאישיות שלי - היא המזג שלי, והעיגולים השחורים שלי מתחת לעיניים, והיא גם מה שעיצב אותי כאדם שלא ממש מבלה בערבים. ואז מגיע סוף השבוע ולכל היותר אני רוצה לשתות משהו עם חברים. מסעדה עדיף. פעמיים בשנה חופשה, אולי לגנוב עוד סופ"ש קטן בין לבין, ולא יותר. אני מכיר בכך שיש חיי לילה, ושיש להם טעם משלהם שטעמתי בעבר הרחוק, והיום כבר לא אדע לזהות אותו.

     

     

    להיות לבד זה נחמד. באמת שזה נחמד. נחמד לי שתמיד יש שקט, ותמיד יש מים חמים, והכסף תמיד מספיק. נחמד לי לשבת על הספה בבוקסר, לאכול מלא ולראות 'הרווק', מתי שמתחשק לי. זה באמת נחמד להיות לבד. זה פשוט לא הרבה יותר מנחמד. זוגיות, מניסיוני המסוים, מכניסה עוד טווח שלם של תחושות מלבד "נחמד" שלא בהכרח בא לי על כל אחת מהן בנפרד, ועם זאת, יחד הן משהו שאני כן מתגעגע אליו. אני משתדל לא להכניס פנימה את הפקטור של הגיל, למרות שהוא שם בכל מקרה. אם רווק נטול ילדים בן 30 צריך כבר לקבל החלטות, רווק בן 40 צריך לקבל החלטות ממש טובות. כאלה שלא ירצה לחזור בו מהן. מצד שני, לקטר על כך שאין זוגיות זו חתיכת חוצפה מצדי, כי בהמשך לזה שאני לא מבלה, אני גם לא עושה שום דבר ממה שצריך לעשות כדי להכיר מישהו. כלום. אני מחכה כמו טיפש שהצעות יזרמו אליי. לא מזמן דורגתי באחת מרשימות הרווקים המבוקשים, ולא היה לי נעים להתקשר לעיתון ולשאול איפה לעזאזל נוצר הביקוש. שאני אדע לאן ללכת. נדמה לי שעמוק בפנים אני עדיין לא משחרר את המחשבה שאני פשוט ארד למכולת יום אחד בכפכפים, ובפינת הרחוב, תמיד בפינה, לא באמצע, יעמוד האיש שעליו אני מפנטז - שאין לי שום מושג אגב איך הוא נראה - ואז נהיה ביחד לנצח. יותר מדי קומדיות רומנטיות בשנות ה־20 שלי, כנראה. אני מאשים את ערוצי הסרטים.

     

     

    אני הטיפוס המתמכר. לצערי, נראה לי. אולי זה דבר קצת טוב, וקשור בתכונות כמו נאמנות או יכולת להתמסר. אולי הוריי אשמים משום שלא הציבו לי מספיק גבולות בתור ילד. לפני כמה חודשים פגשתי מכר ותיק שלא ראיתי הרבה זמן, במנגל אצל חברים משותפים. הצעתי סיגריה, אבל הוא הפתיע אותי ואמר שהפסיק לעשן. ואז הוא סיפר לי שנתקל בחנות בספר 'הדרך הקלה להפסיק לעשן', קנה בספונטניות, קרא אותו תוך שעתיים והשתכנע - ומאז אין לו אפילו חשק לסיגריה. ברור שבאותו רגע גילגלתי עיניים מולו במיאוס, למרות שהרגשתי כמו מאפרה מלוכלכת ומגעילה, אבל גם קצת ריחמתי עליו שאין לו את האפשרות שיש לי, לפרוש מכל הבלגן והרעש וללכת לסיגריה בצד. בכל מקרה, מאז אני חושב שאם אתעשר יום אחד, זה יהיה משום שאפצח את הסוד לגמילה חלקית. העתיד הוא בגמילה חלקית. אני אכתוב ספר על 'הדרך הקלה לעשן ארבע סיגריות ביום', או 'הדרך הקלה לאכול פיצה ולעצור אחרי שני סלייסים', או 'הדרך הקלה לבדוק פעם בשנה את הפייסבוק של מישהו שיצאתי איתו, וגם זה רק כדי לעקוף את האלגוריתם המזוין שלהם, ולהתעדכן מה שלומו, ולא בשביל להתמרמר מול התמונות שהוא העלה, ואז להתקשר לחברה ולהגיד לה שהבחור החדש שלו נראה בן 86.

     

     

    ההתעסקות במראה החיצוני היא עבודה קשה מדי. לא למי שנולדו מושלמים, יש לשער. אין לי מושג. לא נולדתי מושלם. וטיפול אורתודנטי די כושל שעברתי בילדות הפך את הפנים שלי לעוד יותר לא־סימטריות. שנים הייתי עושה את המוות עם איפור וזוויות צילום ומה אני אלבש ואיך השיער שלי ייראה פחות דליל. ונמאס לי. פשוט ככה. אני עוד מעט בן 40 - אני לא מבין איך, כי לפני שבוע גג הייתי בן 30 - ואני מרגיש שלכבוד גילי המבוגר אובייקטיבית, מגיעה לי המתנה של אי־התעסקות באיך שאני נראה. אני נראה כמו שאני נראה. כשהייתי נער היו לי המון פצעי בגרות ורופא עור אמר לי שעור כמו שלי מזדקן יותר לאט, ושיום אחד אני אשמח שאין לי הרבה קמטים. וואלה, מספיק טוב בשבילי. נעוריי המחוצ'קנים מפצים אותי בבגרותי. ניצחתי את המערכת. אין לי עניין להתאמץ מעבר לכך.

     

     

    הומופוביה לובשת ופושטת צורות שונות ומשונות, גלויות וסמויות, שאני לא מפסיק להתפעל מהן. בתחילת השבוע חבר שלח לי צילום מסך של פוסט בפייסבוק שכתב איש תקשורת שאני דווקא מעריך. הוא שיתף את עוקביו בכך שהוא מאזין לי ברדיו, ואז הילדה שלו אומרת עליי, "אבא, זאת אישה זקנה שמנסה לדבר כמו ילד". וזהו. מחיאות כפיים. שום אזכור לתשובה שאולי הוא ענה לה. שום מילה על נשים או גברים או זקנה, או הכללים המגדריים שלמזלנו הופכים פחות ופחות נוקשים עם הזמן. אני בטוח שהוא אדם טוב, ושהוא מאזין לתוכנית כי הוא מחבב אותי, אבל יצא לו, "אנחנו הסטרייטים בני המזל, עם הקול הסמכותי, והילדים הגאונים שלנו במושב האחורי". כלומר דוחה.

     

     

    MeToo# היא המהפכה החברתית החשובה והמרגשת ביותר של השנים האחרונות. קשה להסביר עד כמה עמוקה היכולת שלה לאחות שברים, ואיך לעיתים נדירות לאופנות ולטרנדים יש כוח לטפל בבני אדם. ההזמנה להצטרף לקול אחד גדול, שמספר על שנים של ניצול ואלימות ותקיפות, על מעשי רצח של הנפש - לא פחות - כל כך שונה מהבושה וההסתרה והעלבון שליוו קורבנות תקיפה מינית במשך מאות שנים, עד שיש לה איכות מבריאה ממש. אני יודע שעל עוגת יום ההולדת הזו כבר מונח ציפוי מכוער, של אנשים שסוברים ש"הלכנו רחוק מדי", אז תעשו לי טובה. גם ככה לא פשוט לראות את העולם משתנה, ואין צורך להסתבך בכל מיני קיטורים על שנאת גברים, או לחלופין בהתרפקויות מטופשות על כמה כיף היה פעם, כביכול, כשאפשר היה להרוס לאנשים את החיים בקטע שובב ורומנטי. עזבו. העולם החדש יהיה פי אלף יותר רומנטי, כי הוא יהיה מבוסס על הסכמה חופשית.

     

     

    העמדה שלי בנוגע לראיונות בעיתון דומה לעמדה שלי בנוגע לרדיו ולטלוויזיה. אם כבר קישקשתי על עצמי יותר מדי, ונאמתי כמו לא נורמלי, ובהיתי בבבואתי בביצה עד שכמעט נתלש לי הראש, לפחות שיהיה לראיון ערך כלשהו לציבור. לכן אני אנצל את ההזדמנות כדי לקדם את המטרה החשובה מכל בעיניי, ואגיד שאפשר לחייג 1202 מכל טלפון כדי להגיע למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 1203 הוא הקו לגברים, ואם תחפשו בגוגל "סיוע אונליין" תגיעו לצ׳ט האינטרנטי של מרכזי הסיוע. עכשיו זה היה שווה את זה :)

     


    פרסום ראשון: 21.08.18 , 17:40