שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    7 לילות • 21.08.2018
    מר ליבידו
    לא שואה, לא צבא, לא קיבוץ - רון דהן רוצה לדבר על הגוף. וככה נראה גם גיבור הספר החדש שלו: משורר חסר מנוחה שאחראי לכמה מסצנות הסקס והאוננות הבוטות ביותר שנכתבו בעברית. שיחה עם אופוזיציונר נצחי שמבטיח להעיר את הספרות הישראלית מתרדמת
    אלעד בר-נוי | צילום: אביגיל עוזי

    הייתה תקופה שהייתי חושב על הספר הזה ומקבל בחילה, ממש בחילה פיזית", אומר רון דהן. "החשיפה, הביטויים הקיצוניים של הגוף, תיאורי הסקס המפורטים - זה מעלה הרבה חששות. איך זה יתקבל? מה זה יעשה לי? מה זה יעשה למשפחה שלי? זה גם עורר אצלי כל מיני מחשבות על כתיבה. כי אני רואה בעצמי אדם שיש לו את הכישרון הזה, לכתוב, וזה מה שאני נותן לעולם? כאילו, בחייאת, אנשים כתבו את 'הנער האבוד', ועל מה אני כותב, על בן אדם שמכניס עט לרקטום?"

     

    דהן לא מגזים כשהוא מדבר על ביטויי גוף קיצוניים. ספרו החדש, 'בעל חיים' (הוצאת בלה לונה), מתאר משורר שנוסע לפסטיבל שירה בווילנה, אבל עסוק בעיקר בדברים אחרים: "זו הפעם הראשונה שאני עוזב את המשפחה שלי זה שש שנים", הוא כותב כבר בשורה השנייה, "העובדה הזאת מזרימה לי דם לכל הגוף ובעיקר לזין, שמרגע שיצאתי מהדלת הוא נדלק כמו סנה".

     

    ברוח התקופה, הנובלה הצנומה שכתובה כמעין מונולוג מתמשך, מטשטשת את הגבול בין דהן לגיבור הספר. הוא מחזר אחר משוררות שמשתתפות בפסטיבל, מאונן בלי הפסקה, שולח תמונות עירום לנשים שהן לא אשתו ("נעמדתי על ארבע מול המראה הגדולה, התפשטתי וצילמתי את עצמי בתנוחת כלב עם הזין עומד") וגם מפנטז על איזה משורר או שניים. אבל העולם המיני שלו גולש גם מחוץ לגבולות הדמיון, בכמה סצנות סקס שהן ככל הנראה מהמפורשות והבוטות ביותר שנכתבו בעברית; כאלה שמציגות את הגוף החשוף והמיוזע במלוא פגיעותו, חרמנותו ועליבותו.

     

    "לא שואה, לא חניכה, לא נעורים, לא צבא, בואו נדבר על גוף", אומר דהן. "רציתי לכתוב ספר שלם שכולו עוסק בליבידו הגברי. לכתוב על חיים של אנשים ב־2018 ולא להתעסק בתפיסת המיניות שלהם זה פשוט לא הגיוני. ספרות עכשווית חייבת לעסוק במיניות. אם תרצה ואם לא, כולם מדברים איתך בשפה הזאת - בפייסבוק, בפרסומות, בכל מקום. אי־אפשר שלא לראות את זה. ובעיניי זה דבר שנדרש לספרות, שנדרש לחברה. צריך לאוורר את הדבר הזה".

     

    לחרמנות הגברית תמיד היה מונופול על השפה של המיניות, היא כבר הובהרה כמניע ספרותי לאורך ההיסטוריה, אז מה בדיוק צריך לאוורר? מה חדש פה?

     

    "קח למשל את מישל וולבק. הוא אמר, 'אתם רוצים סקס גברי? אני אראה לכם איך הוא נראה באמת'. לא רק רומנטיקה ושפה יפה ומטפורות. והסקס שהוא מציג מחרמן נורא ומנוכר בטירוף. ככה סקס נראה, וזה לא תמיד יפה. וככה צריך לכתוב על סקס. כי פחות מאמת אין טעם לכתוב.

     

    "יש היום רפיסות איומה באופן שבו כותבים על סקס. וזה לא רק בכתיבה, זה בכלל – אנשים לא מזדיינים. למה אתם כותבים ככה? אתם לא עושים סקס? מה קורה פה? אני מסתכל על כותבים צעירים היום והם יותר פוריטניים מהדור שלי. אני רואה משוררים שמוציאים בהוצאות גדולות, ובא לי להקיא מהם. חבורת רפוסים. איך קיבלתם בצורה כל כך מושלמת את ערכי המשפחה, את כל הערכים הבורגניים האלה? אני כמעט מקנא בהם".

     

    זה עניין דורי?

     

    "לא רק, זה עניין של תרבות, של אומץ ובעיקר של קאנון, כלומר מול מי אתה כותב. אם אתה כותב מול הקאנונים הגבריים הרגילים – גרוסמן, עוז, שלו – אז ברור שתיאורי הסקס שלך יהיו לא טובים. ככה לא נראה סקס, ככה לא מרגיש סקס, המרקם של המילים שם לא טוב, זאת ספרות ישנה במובן הרע של המילה. ובתוך התזוזות הפוליטיות שמתרחשות עכשיו של פמיניזם, גבריות, נשיות, מין - גם השפה שאנחנו משתמשים בה צריכה להשתנות.

     

    "בהקשר הזה אני רואה את הספר שלי כחלק מרקמה עכשווית יותר של שיח על מיניות. אחרי 'ערות' של תמר מור סלע, והסיפור Cat Person שהתפרסם ב'ניו יורקר', והפרק המפורסם בסדרה 'בנות' ותנועת MeToo# – כל אלה נשים שהביאו את המיניות הנשית ככוח שמשנה את המבנה שבו אנחנו חושבים על סקס. שהציפו את הדבר הזה שנקרא שטח אפור, שלימדו אותנו שאלימות מינית היא לא רק אונס ברוטלי בסמטה, אלא מנעד שלם של שפה, של ניואנסים, של פוליטיקה ויחסי כוח, של הקשר בין הון לתפיסה מינית גברית. הן הביאו את זה, ואני רציתי להביא משהו מהצד הגברי שידבר עם זה".

     

    אבל בניגוד לשמות שהזכרת, הספר שלך לא נוגע באונס. בסצנת הסקס המרכזית, האישה לא נותנת לגיבור לשהות בתחום האפור.‎

     

    "כי אני כבר אחרי זה, אני בריפוי. יכול להיות שבשנות ה־50 לעמוד ולהחזיק את הזין בחוץ היה נראה הגיוני למישהו, אבל זהו, די, זה עבר, נגמר, נגמר! בואו נתקדם".

     

     

    על אף שזהו כבר ספרו השמיני, שמו של דהן כמעט אינו מוכר מחוץ לזירת הספרות. אפילו ערך ויקיפדיה עדיין אין לו. הוא מנכ"ל ומייסד חנות הספרים המקוונת 'אינדיבוק', משורר וסופר פעיל ('לראות לויתן', 'מות הציפור'), כותב נחוש ברשת, דובר נלהב של תנועת הטבעונות ואחד הקולות הבולטים בזרמים האלטרנטיביים של הספרות המקומית. ובכל זאת, הוא מתעצבן כשאני מתייחס לפעילות הספרותית שלו ככזאת שמתרחשת בשוליים. "אני שונא את המילה הזאת. אני לא שוליים, אני המרכז! אם עיתונאים, מבקרים, קוראים, זקוקים להגדרה הזאת, בעיה שלכם. אני המרכז – נעים מאוד. הספרות שלי היא הספרות הכי מעניינת שאליה צריך להתייחס".

     

    בפייסבוק הוא קנה לעצמו שם של אופוזיציונר, של פה גדול, אחד שלא שומר שום דבר בבטן – ויש לו בטן מלאה. על דמויות בכירות בסצנת השירה ("חבורת סחים עלובה"), על רשתות הספרים ("אם מישהו מתנהג כמו בריון ומשליט טרור על תחום שלם אז הדרך לעצור אותו היא או לא לשתף פעולה או לשבור לו את העצמות בחזרה"), על ספרות המיינסטרים הישראלית וגם על מדורי הספרות בעיתונים. בפסח האחרון, אחרי שפורסם כאן בגיליון החג סיפור מתוך ספרו החדש של אתגר קרת, פירסם דהן פוסט אופייני זועם: "מוסף הספרות של ידיעות: סיפור של אתגר קרת, ביקורות על חיים באר ואסף ענברי. סיפור של אתגר קרת, סיפור של אתגר קרת, סיפור של אתגר קרת, סיפור של אתגר קרת. חנקתם, באמא".

     

    מה כל כך הרגיז אותך בסיפור הזה?

     

    "שמע, אין לי שום דבר אישי נגד אתגר קרת, באמת, אני בטוח שהוא אחלה בן אדם, אבל רבאק, לא יכול להיות שאתם עדיין תקועים בשנות ה־90. קורים היום דברים כל כך מעניינים, ובמקום לקחת איזה סופרת צעירה ועכשווית, אתם מביאים לי את אתגר קרת עוד פעם? בחייאת, אנחנו כבר לא שם".

     

    כי הספרות הזאת כבר לא רלוונטית בעיניך?

     

    "תראה, אני חושב שמה שהכי מאפיין אותי זה שאני התגלמות של הזמן שלי – לטוב ולרע. על המצבה שלי יהיה כתוב 'איש של הזמן שלו'. אני פח זבל של רעיונות, מה שתזרוק לי אני אסכים איתך – ערס פואטיקה? יאללה, אני בפנים. פמיניזם? אתן כל כך צודקות. טבעונות? ברור, מה. התנועה שנגדה אני יוצא היא תנועה שהיא לא של הזמן שלה. ואני לא מדבר דווקא על אתגר קרת. אם אתה כותב עוד פעם ספר על זיכרונות הילדות שלך מהמושב או מהקיבוץ, אתה לא אוהב את החיים. אתה אוהב את מה שאתה חושב שהיה פה פעם. ספרות שלא מתעקשת לעשות את הדבר האחר, שלא רוצחת – כן, רוצחת – משמרת סדר קיים שבישראל הוא בלתי נסבל.

     

    "אני זוכר שקראתי את 'ארבעה בתים וגעגוע' של אשכול נבו. חסרות לי מילים לתאר את ההנאה העצומה שלי מהקריאה ובאותו זמן את הבחילה הקשה שעלתה בי. זאת ספרות בורגנית, קופירייטרית, שכל מה שהיא עושה זה לאשר לך את מה שאתה כבר יודע. להביא פעם דרמה משפחתית, פעם דרמה צבאית, עוד איזה סיפור על משפחה תל־אביבית - זה בלתי נסבל בעיניי. ואם הספרות הזאת לא מציעה לי עולם אחר, אלא את מה שהציעו לי כולם לאורך כל הדרך - זאת אומרת שהספרות היא חלק ממנגנון הגזענות, חלק ממנגנון הכיבוש, פועלת בתוכו, ובסופו של דבר מאשרת אותו. חלאס, די, בואו נעשה משהו אחר".

     

    משהו אחר גם מבחינת פורמט? להפסיק לנסות לכתוב את הרומן הישראלי הגדול?

     

    "חד־משמעית. בשביל לכתוב רומן היום צריך הצדקה מאוד רצינית. הרי התפיסה של ספרות כסוג של מאגר ידע כבר פסה מן העולם. מעניין לי את התחת איך נראה השטעטל במאה ה־19; בשביל זה יש לי גוגל, יוטיוב, אני יכול לחקור את זה לבד. יש פה גם משהו מאוד קפיטליסטי במובן של הון. ובמובן של און. זה הרי מאוד גברי, להביא את הזין הכי גדול שיש. כי אתה לא יכול להביא ספרון קטן ולהגיד 'זו יצירת מופת'. בסופו של דבר זה לא שונה משיפוצניק – תראה את היכולות שלך, תבנה את הבניין הכי גבוה, את גורד השחקים הכי משוכלל שאתה יכול".

     

    נראה שאתה קצת נהנה מהעמדה הזאת שלקחת על עצמך, של הילד הרע, הפרובוקטור.

     

    "פעם חבר שלי אמר עליי, 'רון זה דווקא'. ואני בסדר עם הדווקאיות הזאת, להיות קצת נודניק, להילחם. אני לא באמת אדם עקשן, אני דווקא גמיש מאוד, חברותי, אבל הדווקא הזה זה קצת לשמור על רוקנרול, על איזה מקום שבועט, שעדיין יכול לייצר את תנועת הנגד".

     

     

    הוא נולד בהרצליה לפני 39 שנה, האמצעי בין שתי אחיות, בן לאבא בעל רשת סופרמרקטים ואמא קופאית. "הרצליה היא אחת הערים הכי מסריחות בעולם, שהפער בה בין העשירים לעניים הוא בלתי נתפס. זה אפילו לא בין עשירים לעניים, זה בין עשירים מופלגים לסתם אנשים ממעמד בינוני. בחניה של בית הספר שלי היו וולוו 900 וב.מ.וו קבריולט, אתה קולט? ילדים בני 17".

     

    ואתם גרתם בצד הלא־נכון של המסילה?

     

    "גרנו בהרצליה העיר, כמו שאומרים. גם עברנו הרבה דירות בתוך העיר עד שההורים שלי פשטו את הרגל ואז התגרשו. מילים כמו הוצאה לפועל ופשיטת רגל היו אמיתיות מאוד בחיים שלי. היום אמא שלי בפנסיה ועובדת מדי פעם כסייעת בגן ילדים, אבא שלי שיפוצניק ואמן. אף פעם לא היה אצלנו את הקטע הזה של 'תלך לאוניברסיטה, תעשה עם עצמך משהו', תמיד נתנו לי לעשות מה שאני רוצה. אבא שלי הוא איש מאוד מגניב, היפי".

     

    באיזה מובן?

     

    "הוא אדם קצת פרום, עדיין מחפש את הדרך שלו. הוא אוהב לטייל, אוהב את המדבר. גם אני קצת כזה, פעם הייתי מסתובב הרבה בעולם – הודו, תאילנד, גרתי הרבה שנים ביפן, טיילתי הרבה באירופה, במשך כל שנות ה־20 שלי. אני מתגעגע לנדודים".

     

    היום הוא נשוי לטלי, מורה לספרות ומשוררת, אב לדניאלה ומתן. בחצר ביתם בפרדס חנה, עם הבריכה המתנפחת והטרמפולינה, הילדים מתרוצצים ומשחקים עם הכלבה מיקה, דהן יושב בלי חולצה ונראה כמו גלויה של חיים נינוחים בכפר.

     

    "גם הנדודים ממצים את עצמם בשלב מסוים. אני זוכר שהגעתי בגיל 30 לארץ אחרי איזה עסק כושל בדנמרק – הפסדתי את הבחורה, הפסדתי את הכסף והפסדתי גם את הספרות כי לא כתבתי מילה. אבא שלי אסף אותי משדה התעופה ושאל אותי לאן, אמרתי לו לא יודע, קח אותי לאן שאתה גר. יותר משהרגשתי כישלון, הרגשתי תחושה של מיצוי. די, מספיק".

     

    אבל בתוך החיים שלך עכשיו – בית, אישה, שני ילדים וכלבה – איך אפשר שלא לשקוע בתוך הבורגנות שאתה כל כך בז לה, שלא ליפול לכתיבת "ספרות של מצביעי יאיר לפיד", כמו שאתה קורא לה בספר?

     

    "אין ספק שיש פה פלירטוט עם הבורגנות, אבל אני כל הזמן נאבק בזה. אני מנסה להיות קשוב לתשוקה שלי ולרצונות שלי ולאופן שבו אני רואה את החיים, ולא להירדם בתוך הדבר הזה. אני נאבק על זה יום־יום, לחיות את חיי באמת, כמו שאני מבין אותם. לבחון את הדברים. זוגיות היא לעיתים קרובות מבנה שיכול לגרום לניוון, במיוחד עם ילדים".

     

    הגיבור בספר מתכתב עם אישה שלא ברור מה היא עבורו – מאהבת, בת זוג נוספת – מחפש בווטסאפ עניין עם כל מיני נשים, שוכב עם משוררת זרה רגע אחרי שהוא שולח הודעות לאשתו. גם הדברים האלה הם בחינת גבולות?

     

    "מבלי להיכנס יותר מדי לחיים הפרטיים שלי, אני אגיד לך שאשתי ואני חיים באהבה גדולה ומתוך רצון לאפשר אחת לשני חופש והגשמה מלאה בחיים שלו. זאת ההגדרה הכי מדויקת מבחינתי. אבל בוא לא ניתמם, אני לא מדבר בספר על משהו שלא כל אחד עשה או מחפש לעשות. הרשתות החברתיות, במיוחד ווטסאפ ופייסבוק, פרצו לחלוטין את המבנה המונוגמי המהודק. אני מייצר פה גיבור שהוא התגלמות בהירה ומדויקת של התקופה. זה הקיום שלו, הוא לא מתנצל עליו וגם לא מתעסק בו יותר מדי. גם אשתו לא מתעסקת בזה. והרי כל הזוגות מתמודדים עם הדברים האלה – עם בגידות, עם פלירטוטים, עם ווטסאפים וכל מיני סוגי קשרים ברשתות החברתיות. אף אחד לא באמת יופתע כשהוא יקרא את זה".

     

    בחינת הגבולות הזאת שאתה מתאר, הדווקאיות הזאת, באות לידי ביטוי גם בהורות?

     

    "כמו כל הורה שאוהב את הילדים שלו, אני בעיקר סמרטוט. מה שאני רוצה זה שהם יהיו מאושרים וכל השאר מעניין לי את התחת. אין כמו ילד בשביל להבין שאין שום אג'נדות בעולם הזה שיכולות להחזיק מולם, זאת לא הזירה לקיים את המאבקים שלך. פשוט מנסים להחזיק מעמד.

     

    "בתור הורה אתה עושה דברים שבחיים לא חשבת שתעשה. לא מזמן הייתי במסיבת סיום של מתן בגן עירייה בפרדס חנה. צריך להבין, זה אירוע של המפלגה הפשיסטית", הוא צוחק, "אין שום דרך אחרת להסביר ילדים בני שלוש לבושים בכחול־לבן, עם שני דגלים בידיים, שרים 'המולדת, המולדת'. אני לא יכול לתאר לך כמה אני מתעב את התפיסה הזאת, אנשים מתים בגלל החרא הזה, אבל אני מצלם אותו ומבסוט בשבילו ושר איתו בקולי קולות, 'ארץ ישראל שלי, ארצנו הקטנטונת ארצנו היפה', ומסתובב עם הדגל והכל. למה? כי זה הילד שלי. ומול הילדים אין שום מקום לעקרונות או לדווקא. הישרדותית אין בזה שום היגיון, הם יאכלו אותך בלי מלח". 

     


    פרסום ראשון: 21.08.18 , 17:46