אריאלה רינגל־הופמן

השר לביטחון פנים גלעד ארדן החליט להרחיב את מספר האנשים שיוכלו לקבל רישיון לנשיאת נשק. החלטה, שכמקובל במקומותינו, שוחרי שלום תמיד הגיבו עליה בהרמת גבה שלא לומר בנחרת בוז מסוימת, שהתחבאה לה מאחורי טיעונים לכאורה הגיוניים. מה הוא רוצה, שאל מישהו, שנהיה כמו ארה"ב? שנשק יזלוג לארגוני פשיעה?

ועל כך יש לומר שלושה דברים: הראשון, למרות שלא בדקתי זאת עם ארדן, אין ספק שהוא לא רוצה שנהיה כמו האמריקאים וגם לא שנשק יזלוג לארגוני הפשיעה. הדבר השני הוא שבניגוד למה שקורה בארה"ב, בישראל יש הקפדה ראויה על מתן הרישיונות ועל כן הסיכון שמחר נערים חמושים יסגרו חשבון בבית הספר הוא קלוש. ניסיון העבר גם מלמד שנשק לארגוני פשיעה לא מגיע מאנשים פרטיים שקיבלו, לאחר מאמץ גדול, יש לציין, רישיון נשק. עיון קצר בארכיון העיתון מלמד שכלי הנשק שמגיעים לשם זולגים בדרך כלל מהצבא, כאשר חיילים סוחרים בנשק שהוא אינו מסומן אישית, שנגנב ממחסנים שלא נשמרו כראוי.

ולעצם העניין, ארכיון העיתון גם מגלה שלא מעט פיגועים הסתיימו ללא נפגעים, או בהקטנת מספר הנפגעים כי היה שם, במקרה לגמרי, אדם חמוש. אחד שירה בטרקטוריסט שעלה על אנשים, שירה במפגע שרץ עם סכין מול בית "ידיעות אחרונות" בתל־אביב, וכן הלאה. אדם אחד חמוש שבלם מפגע בודד שאין שום דרך אחרת לעלות עליו או לבלום אותו.

זה לא אומר שמדובר בהפקרות. שכל זב חוטם יקבל מחר רישיון. זה אומר שבוגרי יחידות קרביות, אנשי מילואים ויוצאי מערכת הביטחון יוכלו לקבל נשק. כאלו שממילא סמכנו עליהם במשך שלוש שנים לפחות והעובדה שפשטו את המדים לא הופכת אותם לפחות כשירים. רוצה לומר, נסיבות חיינו מלמדות שהסכנה איננה בהרחבת הזכאים לרישיון, אלא בהקפדה על התנאים הנדרשים. ואם ההקפדה הזו תישמר, אין שום סיבה לאיים באמריקניזציה או בעלייה בפשיעה. זה אכן נשמע טוב כטיעון, אבל לפחות כרגע זה מופרך.

זה ייגמר בדם

יקיר אלקריב

כדי להיווכח עד כמה מסוכנת חלוקת הנשק החדשה כמעט לכל דורש לא נחוץ דמיון מפותח מדי; די להביט במה שמתרחש אצל ידידתנו הגדולה שמעבר לים, בארה"ב. שם, התיקון השני לחוקה — שעו"ד אלן דרשוביץ כבר הגדיר פעם כטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה של החוק — מתיר לכל אדם להחזיק נשק. כולם מבקשים לאחוז בנשק כמובן רק כדי להגן על עצמם. אבל מעודפי ההגנה האלה התוצאה היא מרחץ דמים מטורף — בבתים, ברחובות ובבתי הספר.

ואכן, משלה את עצמו מי שחושב שאצלנו זה יהיה אחרת. על כל מקרה נדיר שבו אזרח חמוש ישלוף את הנשק שלו, במקום הנכון ובזמן הנכון, יהרוג מחבל וימנע בכך פיגוע, 600 אלף כלי הנשק חדשים שיחולקו יקטלו בעיקר נשים וילדים, חברים לכיתה ולעבודה, בוסים קשוחים מדי או סתם עוברי אורח ששרטו את הרכב או ירקו על המדרכה. נשק יישלף מעתה בכל ויכוח על חניה או חציית נתיב, בכל ריב בתוך המשפחה ובכל מחלוקת של ועד הבית.

והתוצאה? הרבה פציעות קשות ומקרי מוות שהיו יכולים להימנע. כאילו לא די לנו בטרור, בתאונות הדרכים ובטירוף החיסולים של העולם התחתון, שהפך את הרחובות שלנו למטווח ואותנו לברווזים המסתובבים בין הג'יפים המתפוצצים השכם והערב. והכי מדהים שמי שמוביל את המהלך הוא השר לביטחון פנים, שמשוכנע משום־מה שהצפת הרחובות בנשק דווקא תהפוך אותם למקום בטוח יותר. איש במשרדו לא טרח לבדוק למשל כמה מאבטחים שנשאו נשק ברישיון ולקחו אותו הביתה השתמשו בו בשנים האחרונות כדי לפתור מחלוקות משפחתיות?

האם לא ברור שתדלוק המרחב הציבורי הלוהט שלנו בכלי נשק זה מהלך נפיץ, שיכול להיגמר בשתי דרכים — רע או רע מאוד? חבל על דם החפים מפשע שיישפך עד שיתברר כי מדובר בטעות קשה.