הייתי אז חבר מערכת ירושלים של “טיים מגזין”, וכשנודע לי שבניו־יורק מחפשים כתב שיצא לאפגניסטן — הצעתי את עצמי. רציתי לראות מקרוב ולהבין מדוע קשה כל כך להביס את לוחמי האיסלאם הפונדמנטליסטי. לשמחתי, הסכימו להצעתי.
בעזרת ידידים אירופאים (ועשרת אלפים דולר) רכשתי דרכון דרום־אמריקאי, הצטיידתי בסיפור כיסוי ובאישורים מהמערכת בניו־יורק וטסתי ללונדון, לקבל ויזת עיתונאי לפקיסטן. עמית גרמני בעל קשרים עם המוג'הדין מארגון "חיזבי איסלאמי" האפגני נתן לי מספרי טלפון של אנשים בפשאוור, הבסיס העורפי של הארגון בפקיסטן. אלה, הבטיח, יעבירו אותי את הגבול ויחברו אותי אל הלוחמים באזור העיר ג'לאלאבאד.
בפשאוור דפק הכל כמו שעון. סיפור הכיסוי שלי עמד בתחקיר שערך לי מייג'ור קרקר מהאיי־אס־איי, המודיעין הפקיסטני האימתני, ואנשי החיזבי איסלאמי, שקיוו להשיג באמצעותי תוספת סיוע צבאי מוושינגטון, היו להוטים לסייע. במחנה פליטים אפגני בעיר הכרתי את אסדוללה, סטודנט צעיר עם אנגלית סבירה, שהסכים לשמש לי מתורגמן ומלווה תמורת סכום לא גדול.
למעלה מחודש ביליתי באפגניסטן עם אנשי החיזבי איסלאמי ולוחמי ג'יהאד שבאו מכל קצוות העולם המוסלמי להילחם בכופרים. חזרתי משם עם שתי כתבות שפורסמו בחג הפסח של אותה שנה, ועם תובנות שמשרתות אותי בעבודתי העיתונאית גם היום.
הכתבה המלאה ביום שישי ב-7 ימים
